שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, בְּנִי נַחְרִישָׁה! כָּאן צוֹמְחִים קְבָרִים, הַשּׂוֹנְאִים אוֹתָם נָטָעוּ פֹּה מֵעֲבָרִים. אֶל פּוֹנַאר דְּרָכִים יוֹבִילוּ, דֶּרֶךְ אֵין לַחְזֹר, לִבְלִי שׁוּב הָלַךְ לוֹ אַבָּא וְעִמּוֹ הָאוֹר.
מתוך "פונאר". מילים: נוח וולקוביסקי, שמריהו קצ'רגינסקי; לחן: אלכסנדר תמיר (וולקוביסקי); נוסח עברי: אברהם שלונסקי
"זה היה בפלנטה אחרת, בחיים אחרים, בגטו ורשה. ילד בן 11 שקראו לו אלק וולקוביסקי הלחין לבקשת אביו שיר שהוא כתב, 'פונאר'. היום קוראים לי אלכסנדר תמיר - אדם אחר לגמרי", כך מציג עצמו מי שאחראי לאחד השירים המזוהים ביותר עם השואה.
תמיר נולד ב־1931 בווילנה, שהיתה אז חלק מפולין, בנם של הרופא ד"ר נוח וולקוביסקי והאחות פניה לבית קוברסקי. הוא למד בבית הספר היהודי ע"ש אפשטיין וקיבל חינוך מוסיקלי בקונסרבטוריון של וילנה. עשור לאחר מכן, בקיץ, כבשה גרמניה הנאצית את העיר, אולם למרות התנאים הקשים וריח המוות באוויר - נמשך חינוכו המוסיקלי של אלכסנדר בידי טובי המורים. גטו וילנה התאפיין, בין היתר, בחיי התרבות העשירים שלו, שכללו תחרות מוסיקלית לכישרונות צעירים, ולאלכסנדר היה הכבוד לזכות בה עם הלחן שכתב לשיר "שטילער, שטילער, לאמיר שווייגן" (שקט, שקט, בני נחרישה). הבית הראשון של השיר, העוסק באתר הרצח פונאר הסמוך לגטו, נכתב בפולנית על ידי אביו של אלכסנדר. לימים תורגם השיר לעברית על ידי המשורר אברהם שלונסקי, וכך הפכה תגובה אותנטית למציאות הנוראה של אותם ימים לאחד השירים המזוהים ביותר עם זיכרון השואה במדינת ישראל.
על השיר שזיכה אותו בפרס הוא אומר בצניעות כי "זו היצירה הטובה ביותר, והיחידה, שיצרתי אי פעם. אני לא מלחין ולא זוכר אם היה פרס באותה תחרות כישרונות צעירים, זה היה יותר כבוד. גם לא ידעתי שאני מוכשר, אף שגדלתי בבית מוסיקלי. יש לי זיכרונות ילדות מאבא שבהם הוא לוקח אותי לקונצרטים קלאסיים, אבל ילדים בגילי נרדמים בדרך כלל באירועים כאלה, וגם אני נרדמתי. אבל כנראה המוסיקה נכנסה לי לדם, והיא היתה החיים שלי. משהו דבק בי כבר אז, וזה חזר אלי בהרבה סיטואציות מאוחר יותר".
בשלהי 1943 חוסל גטו וילנה ומשפחתו של אלכסנדר הופרדה. אמו נשלחה ללטביה, ואילו אלכסנדר נשלח עם אביו למחנה עבודה באסטוניה, שם נרצח האב. הילד שנותר יתום נדד בין מחנות ושוחרר באפריל 1944 ממחנה הריכוז שטוטהוף על ידי הצבא הצרפתי. "השבויים הצרפתים אימצו אותנו ומצאתי את עצמי, בן 14, בפונדק, כשמסביבי כולם שתויים מרוב שמחה על השחרור", הוא נזכר, "שרנו שירים ואני ניגנתי בפסנתר שעמד שם בצד, אבל לא שרתי אז את 'פונאר'.
"בכלל, אחרי המלחמה היה מובן מאליו שאם יצירה כלשהי שרדה בגטו או במחנות - ברור שהיוצר כבר אינו בין החיים. הרבה פעמים הדביקו לסיפור שמאחורי השיר הזה סוף טרגי, שבו הילד 'ההוא' נספה בשואה. בשנות ה־70, למשל, הוזמנתי להיכל התרבות בתל אביב לקונצרט עם הזמרת נחמה ליפשיץ. עשור קודם לכן היא הופיעה בבריה"מ עם שירים יהודיים ביידיש מהשטייטעל של מזרח אירופה. הכל מסביב היה חגיגי וגדוש באנשי תקשורת כשהמפיק גיורא גודיק הפגיש בינינו. המשפט הראשון שהיא אמרה היה 'אתה חי?' וכמעט התעלפה. היא שרה את 'פונאר' לאורך כל הקריירה ולא ידעה שאני חי".
בחזרה לשנת 1946. אלכסנדר מספר כי ידע שסבו וסבתו עזבו את פולין ועלו לישראל, וידע שגם הוא רוצה להגיע לשם. "אני ועוד חבר התעקשנו במשך שלושה שבועות מול הביורוקרטיה", הוא מספר. "היינו שני ילדים שאף אחד לא ידע מה לעשות איתם, וכך זכינו באישור. אחרי כחודש מצאנו עצמנו על המשחתת שיצאה מפאריס עם עוד כ־50 ילדים, חלקם עם סרטיפיקטים מזויפים, כמו שהיה לנו בעצמנו, בדרך לארץ ישראל. זה היה בערב ראש השנה. אותנו לקחו למחנה בעתלית, ומשם לסבתא ולדודים ברחוב מנדלסון בצפון תל אביב. אז גם התברר לי שסבא כבר לא בחיים".
אלכסנדר למד בתיכון גאולה בתל־אביב וחידש את לימודי הפסנתר אצל טובי המורים בעיר, ובהם אליהו רודיאקוב ז"ל. הוא השתתף כתלמיד כיתה י"ב בקרבות מלחמת השחרור, אולם מתוקף צו מיוחד של ראש הממשלה דוד בן־גוריון חזר עם בני מחזורו לסיים את חוק לימודיו. 19 שנים לאחר מכן, בהיותו חייל מילואים, הוא נמנה עם משחררי ירושלים.
בשנות ה־50 עבר אלכסנדר - שמעולם לא נישא או הביא ילדים לעולם - להתגורר בירושלים ולמד שם באקדמיה למוסיקה. במהלך לימודיו הוא פגש את ברכה עדן, והשניים הפכו לצמד פסנתרנים בעלי מוניטין בינלאומיים. הם קראו לעצמם "עדן תמיר" ופעלו במשך שנים רבות בחו"ל ובארץ, בין היתר במסגרת המפעל לאמנות בעם, שהפיץ מוסיקה ליישובים מרוחקים ולמחנות צה"ל. בשנת 1967 הם הקימו את המרכז למוסיקה בעין כרם בירושלים, המאתר ומכשיר בעלי כישרון מוסיקלי. מאז הקמתו הוציא המוסד משעריו דורות של תלמידים. אלכסנדר הוא מעמודי התווך של האקדמיה למוסיקה ולמחול, הוא שימש דיקן האקדמיה, וכיום הוא מופקד על הקתדרה ע"ש חפציבה מנוחין ועל הקתדרה ע"ש עדן תמיר לשני פסנתרים.
הוא לא שש לחזור אל הזיכרונות הקשים מתקופת נעוריו באירופה. "אני נשמע בדיוק כמו שבחרתי לחיות את חיי - חופשי מכל כבלי החיים 'ההם'", מסביר אלכסנדר, תוך כדי שהוא מלטף את כלבתו האהובה מוקה, יקירת ליבו בשבע השנים האחרונות. "אני חי את החיים ולא את המתים. אז נכון, הלחנתי את מה שקוראים לו 'שיר הערש לילד', אבל זה היה בחיים אחרים, וכילד לא הייתי מודע למילים. עכשיו, בדיעבד, אני אומר שהמנגינה טובה, היא מקצועית, וזה די מפתיע שילד כותב יצירה כזו לפי כל החוקים ועוד מתוך אינטואיציה. זה היה המרד של אבא ושלי. ככה אבא, במילותיו, סיפר לעולם מה קרה שם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו