רבות נכתב על הגזירות שהקורונה כפתה על הקשישים. אולם, דווקא כשנאלצו להסתגר בבית, נולדה לה תערוכת ציורי קורונה מיוחדת, שנפתחה בדיור מוגן לב גנים בנתניה. את העבודות ציירו דיירות הבית בכבודן ובעצמן.
"הכל התחיל מזה שהדיירים היו אמורים לצאת לתערוכה, אבל בדיוק פרצה הקורונה והיציאה לסיור בוטלה", מספר יוסי קפלן, מנכ"ל דיור מוגן לב גנים, "אז הבאתי תערוכות לכאן, ואז הרעיון לתערוכת הקורונה נולד, כשראיתי שאחת הדיירות שילבה בציור מסיכה. אז עלה לי הרעיון לעשות תערוכת ציורי קורונה של הדיירות".
וכך העניקו דיירות הבית צורה וצבע לתחושות שלהן כלפי המגיפה. "ישראל היום" מביא טעימה מהתערוכה ומהסיפורים שמאחורי הציורים.
ריטה וסרמן (88) - גינה עם חומה
לריטה וסרמן (88) יש ילדים ונכדים שנוהגים לבקר אותה בדיור המוגן. אבל אחד הדברים שמכבידים עליה יותר מכל הוא שמאז אוגוסט 2019 היא לא ראתה את שתי נינותיה, מעיין (4.5) ועלמה (6), החיות עם הוריהן באיטליה. הנינה הבכורה דוברת איטלקית ולא יודעת עברית, והקטנה דוברת איטלקית אבל יודעת מעט עברית ומעט רוסית, שפת האם של ריטה.
"לפני הקורונה נהגנו להיפגש אחת לכמה חודשים, כשפעם הן באו לישראל ופעם אני טסתי אליהן לאיטליה", מספרת ריטה וסרמן, "כשהקורונה פרצה הגעגועים שלי אליהן התגברו, כי השמיים נסגרו. כדי שאוכל להמשיך לחוות איתן חוויות, התחלתי לשחק איתן פינג־פונג וירטואלי ושלחתי להן שני ציורים שציירתי בחוג ציור, כדי שלא יריבו ביניהן".
ריטה מוסיפה: "שלחתי להן ציור בווטסאפ וביקשתי מהן להשלים אותו ולשלוח לי בחזרה, שאוסיף פרטים משלי, וחוזר חלילה. זאת הדרך שלי לשמור איתן על קשר, כי בציורים אין מגבלות של שפה".
היא מספרת כי כל חייה חלמה להיות ציירת, אך הגשימה את חלומה רק בגיל 85, כשהחלה להשתתף בחוג לציור בדיור המוגן לב גנים. "לפני הקורונה היינו יוצאים החוצה לצייר נופים.
כשהמורה לציור ביקשה מאיתנו לצייר את המחשבות שלנו על המגיפה, חשבתי על שיר קטן ברוסית שהזכיר לי את המצב, והחלטתי לצייר אותו", משתפת ריטה. הציור שלה נקרא "יצאנו לחצר". עם זאת, לדבריה, "מה שבולט בו זה חומת החצר, כי הקורונה לא אפשרה לנו לצאת החוצה ונשארנו בין ארבעה קירות".
לילי זהרי (88) - מסיכה עם פרפרים
כמו רבות מחברותיה לדיור המוגן, גם ללילי זהרי (88) יש נכדים ואפילו נינים, והיא חשבה שראתה כבר הכל בחייה. כשהיא החלה לצייר את הציור שמוצג כעת בתערוכת הקורונה של בית הדיור המוגן לב גנים בנתניה, הקורונה היתה עדיין בגדר חלום בלהות שאיש לא תיאר לעצמו שיתממש.
"אחרי שאהובה, המורה לציור, ביקשה שנצייר את המחשבות שלנו על הקורונה, ציירתי שני ציורים. בהתחלה ציירתי ציור בהשראת 'הצעקה' של הצייר הנורבגי הנודע אדוורד מונק. אבל אחר כך בדקתי את העבודות הקודמות שלי, ופתאום מצאתי ציור בשחור־לבן של הפרפרים שלא הספקתי לצבוע, והרגשתי שדווקא זה מתאים לשקף את תחושותיי", מסבירה לילי.
היא מוסיפה כי "אנשים מבוגרים נפטרים מהמגיפה כל יום, וזה מאוד נגע לי ללב, כי כולנו בגילים האלה. לפרפרים יש חיים קצרים והם מאוד עדינים. בגיל מבוגר כולנו עדינים, ולא מחכות לנו עוד הרבה שנים של חיים. הפרחים שמסביב צבעוניים, כי הם ימשיכו לחיות גם אחרי שהפרפר ימות".
בציור של זהרי נראה כי המסיכה משתלטת על כל הפנים, כשהבעת העיניים מובלטת. "בתקופה הזאת היינו מאוד מבוהלים, אחר כך התרגלנו למצב וידענו איך להתנהג", היא מסכמת. "עכשיו אנו בתקופת הריחוק החברתי והמסיכות כל הזמן על הפנים, וזה עצוב, כי למרות שיש לנו כאן הרבה פעילויות, קשה לנו ליצור ככה קשר".
חיותה זק (90) - ברווז שעל מקורו תלויה מסיכה
עד שחיותה זק (90) עברה לפני ארבע שנים לדיור מוגן לב גנים בנתניה, היא השתדלה ללכת למגוון רחב ככל שיכלה של חוגים: ציור, שזירת חרוזים, רקמה וסריגה.
"בחיים שלי לא החזקתי מכחול ביד ולא ציירתי, אבל פה נתפסתי לזה ואני מרגישה, כמו שהילדים שלי אומרים, שזאת הנירוונה שלי", אומרת חיותה בחיוך.
כשנגיף הקורונה פרץ לחיינו, המורה לציור ביקשה ממנה ומחברותיה לדיור המוגן להנציח בתמונות את התחושות האישיות שלהן על הקורונה.
"ציירתי ברווז מגעגע כאנלוגיה לציות של הציבור לשמור על הנחיות משרד הבריאות", מסבירה חיותה את הסיפור שמאחורי הציור שציירה.
"הוא מגעגע הרבה אבל אף אחד לא מבין אותו ולא מקשיב לו. עכשיו, כשהתערוכה יצאה, המצב יותר טוב, אבל בהתחלה זה היה קטסטרופה. כשטיילתי ליד הבית, אנשים היו הולכים עם עגלה של תינוק בלי מסיכות, וכשביקשתי שיעטו את המסיכה ידעתי שאני עשויה לקבל איזו 'ברכה טובה'".
לדברי חיותה, "הרבה אמרו לי שלא אתערב ואדאג לעצמי. אז שמתי לברווז מסיכה, כדי להעביר מסר שאם אנחנו נשים מסיכה זה יעזור לנו לשמור על עצמנו מפני המגיפה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו