לפני ארבע שנים ראיתי את ניו יורק בוכה. בכי אמיתי. עם דמעות. מצער. טראמפ זכה בבחירות ובקיוסקים בעיר אף אחד מתושבי העיר הליברלים לא רצה לקרוא את העיתונים שבישרו את סוף העולם ימינה, מבחינתם.
הפעם האחרונה שהם בכו כך באופן קולקטיבי היתה אחרי פיגועי 11 בספטמבר. לכן אולי יכול היה אורח זר לחוש באווירת מתח בעיר. ארבע שנים נוספות של טראמפ הן מעבר לגבול היכולת של הליברלים האמריקנים בניו יורק ובכלל. סובלנות לאידיאולוגיה אחרת יכולה להתקבל רק אם היא באה ממאו, הוגו צ'אבס, קסטרו וצ'ה גווארה. אכן עולם מוזר על פי ההיגיון הליברלי.
דקה אחר דקה: עדכונים שוטפים מהבחירות בארה"ב
העניין הוא שאמריקה היום מחולקת לשתיים באופן בולט ודיכוטומי. כחול מול אדום במקומות מסוימים, וכמה חבל - אפילו שחור מול לבן. אבל מול המראות המטרידים של חנויות ובתי עסק בוושינגטון או בפילדלפיה ובניו יורק (ראיתי), הנערכים למהומות אחרי תוצאות הבחירות, צריך גם לזכור שאמריקה ידעה כבר גלי אלימות לא פשוטים. ביוני 1968 נרצח בזמן הפריימריז רוברט קנדי, הוועידה הדמוקרטית של אותה שנה היתה אלימה במיוחד, מתנגדי המלחמה בווייטנאם הוכו - ומועמד שלישי, ג'ורג' וואלאס, הסית כפי ששום פוליטיקאי לא עשה לפניו. טראמפ, לידו, הוא חניך מצטיין של חנה בבלי.
ובכל זאת, בניו יורק האווירה כבדה יותר. העיר כמו נצורה וערוכה לקרב. את הדרך משדה התעופה למרכז העיר עשיתי ב־20 דקות. הרחובות ריקים, והתנועה דלילה. קרשים הוצמדו לחלונות ראווה. כמו תפאורה של סרט מלחמה. בית המלון, לא רחוק מכיכר טיימס, כמו מלון רפאים.
הלובי והקפטריה - שוממים. פקידת הקבלה מוסרת לי עם המפתח לחדר את מספר הטלפון הנייד של המאבטח. אחרי 22:00 הדלתות יהיו נעולות - "תתקשר, והוא יפתח לך". "מה קרה?", אני שואל. "יהיו מהומות", היא מסבירה לי. זו כבר לא שאלה, זו עובדה, או יותר נכון: מציאות שבונה את עצמה, ומחריפה את עצמה, ומקצינה את עצמה. עושה רושם שניו יורק לא נערכת למהומות, אלא מייצרת עבורן את התפאורה המתוחה.
אבל אין ספק, אמריקה מדברת היום בשתי שפות. אני מגיע לניו יורק ליום הבחירות אחרי יומיים שבהם הסתובבתי בפנסילבניה העמוקה, לצד אוהדי טראמפ (אלפים) ותומכי ביידן (בודדים). איזה הבדל. שני עולמות. ניו יורק (העיר) רואה עצמה מנותקת מהאלפים שהגיעו לעצרות של טראמפ. אין להם כל קשר אליהם. ואלה מחזירים להם יפה: הם לא רואים עצמם כמשתייכים בכלל לאותה אומה. זה לא טוב; זה אפילו מסוכן. לכן טראמפ, אם ימשיך, או ביידן, אם יהפוך לנשיא ה־46 - חייבים לחבק. לחבק את הצד השני - למרות שיסרב לקבל אותו בשלב ראשון. הכלכלה, האלימות ובעיקר המגיפה מספיק מקשות על ארצות הברית של אמריקה.
הייתי בשבועיים האחרונים בנבדה, טנסי, פנסילבניה, טקסס (מעבר), פלורידה, אריזונה, וושינגטון, שוב פנסילבניה וניו יורק. ראיתי אמריקה כפי שלא ראיתי בעבר. ראיתי אוכלוסייה מוטרדת ולחוצה בגלל המגיפה. לבנים, שחורים והיספנים שותפים לאותו גורל. המתח על רקע גזעי מצטלם טוב בטלוויזיה, אבל בחיי היומיום הוא הרבה פחות בא לידי ביטוי באמריקה 2020.
אבל ראיתי גם תקשורת מגויסת להפיל נשיא כשהיא מטיחה עליו אחריות על 200 אלף המתים מהנגיף ו־14 מיליון מובטלים. והבייס של טראמפ לא היה צריך יותר כדי להתעורר... ראיתי פער עצום בין בייס שאוהב את טראמפ להבדיל מתקשורת שעוינת אותו ברמה בלתי נסבלת.
הפער הזה בין התמיכה החמה מה"בייס" לבין העוינות המופגנת בתקשורת חשוב להבנת המשמעות ההיסטורית של טראמפ. אלה קבוצות, שכאמור, "לא נספרות", סובלות מתת־ייצוג או מדימוי שלילי בתקשורת; אלה המוני השקופים שתבונתם, העדפותיהם והשקפותיהם לא קיבלו מעולם את הקול ואת הלגיטימציה שטראמפ העניק להם. הוא סיפק להם תחושת שותפות, הרגשה שהם לא רק יכולים להצביע, אלא גם לעצב את הנוף הפוליטי ולהותיר חותם בתרבות הפוליטית של אמריקה.
אף על פי שמדברים עליהם במונחים של "מעריצים" ומתארים את הצבעתם כרגשית, ואולי כמשהו שנובע מעוינות לאליטות - הם רציונליים לא פחות מתומכי ביידן: גם אם קשה ליריביו להודות בזה, לטראמפ יש מדיניות, וחלק גדול מהבטחותיו - מולאו. גם בכלכלה, גם במדיניות פנים, וגם במדיניות חוץ וביטחון. אז כן, חלק גדול מאוד מהאובססיה כלפיו בשמאל האמריקני, נובע לא רק מהפה הגדול שלו, ולא רק מכך שהוא מסיר בעקביות את מסיכות התקינות הפוליטית מעל פניהם של יריביו.
חלק גדול מההתנגדות העמוקה אליו נובע דווקא מהצלחותיו לממש סדר יום רפובליקני־שמרני־לאומי, בדיוק כפי שהבטיח לבוחריו. אתמול היה יום של אמריקה בוחרת, ואחרי זה אמריקה סופרת ולאחר מכן אמריקה מעכלת... בחירות בשלבים. וכמובן, לא שכחנו את הקונגרס, ואת בחירות אמצע הקדנציה כבר בעוד שנתיים. כי כזו היא אמריקה: מדינה גדולה - ליתר דיוק 50 מדינות - שחיות מבחירות לבחירות.
טראמפ החל אתמול את היום בראיון לרשת פוקס (לתוכנית "פוקס וחברים"), שם הצהיר כי יש לו סיכוי טוב לנצח, והכריז שבניגוד להאשמות, לא יהיו אחרי פרסום התוצאות שום "משחקים", לפחות לא מצידו. סיקרתי הרבה אירועים בחיי: בחירות, הפיכות, מלחמות, משברים, טקסים וחגיגות - אבל בחירות 2020 היו באמת דבר יחיד ומיוחד. לא בגלל ביידן (יסלחו לי הדמוקרטים) שמילא באופן מאוד בינוני את תפקיד הניצב, וגם לא בגלל נגיף הקורונה - אלא בגלל איש אחד, דונלד טראמפ, שאני חושב שכבר צריך להזמין אותו לקמפיין 2024, בתפקיד אורח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו