התנהלות קבינט הקורונה כבר מזמן הפכה לפארסה, אבל נראה שגם כאן עדיין אפשר לשבור שיאים. ושיא כזה אכן נשבר השבוע. עשרות שעות של דיונים וברברת בלתי פוסקת, שהסתיימו באחד הפתרונות הכי עקומים שאפשר להעלות על הדעת לפתיחת מערכת החינוך בשבוע הבא. השרים כבר מיואשים. אחרי שעתיים־שלוש של דיונים, נתונים וחפירות, מול מסך הזום המרצד, המוח שלהם כבר הופך לשלולית. אחרי השעה החמישית והשישית כבר אף אחד לא יודע יותר על מה מדברים ועל מה מצביעים, העיקר שהסיוט הזה ייגמר כבר.
ככה מתקבלות בשבועות האחרונים ההחלטות בנושא הגורלי ביותר במדינה. זה דווקא נובע מכוונות טובות. ראש הממשלה נתניהו מעוניין לאפשר לכל השרים החברים בקבינט להתבטא ולומר את דברם, גם לגבי נושאים שלא נוגעים ישירות בתחום משרדיהם. השרים נוגעים בשטח, מדברים עם הציבור, וחשוב להביא את מרב הקולות לפני שמתקבלות החלטות.
אבל גם הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות. השיטה שבה מתקבלות היום ההחלטות בקבינט אינה יעילה אלא קטסטרופלית. שלא לדבר על ההדלפות. אם בעבר היו מאשימים את השרים שהם מדברים בקבינט רק בשביל הפרוטוקול למקרה שתקום ועדת חקירה, היום כבר מאשימים אותם שהם מדברים כדי שיצטטו אותם בתקשורת. כל עימות משודר מייד, וכל הרמת קול מדווחת אונליין. ככה קבינט לא אמור לעבוד ולא יכול לעבוד.
אחרי יומיים של דיונים, שעות רבות מול הזום והוצאת מתווה לימודים הזוי, הדיון היעיל ביותר הוא דווקא זה שהתקיים ביום רביעי בין ראש הממשלה לצמרת משרד החינוך והשלטון המקומי. ישיבה מצומצמת והחלטות הגיוניות פי כמה. מה עוד שהקבינט הוא לא הפורום האחרון. מאז כוננה הממשלה, יש צורך לאשר את המתווים המסוכמים בממשלה וכן בוועדת החוקה של הכנסת. יש דברים, כמו שינויי חקיקה - כפי שהיה צריך לעשות בנוגע להפגנות בזמן הסגר - שאף דורשים דיון והצבעה במליאה. השורה התחתונה היא סרבול נוסף ומערום בלתי סביר של פרוצדורות ותהליכים עד שמגיעה השורה התחתונה, שגם היא, כאמור, לא תמיד עומדת בקנה אחד עם היגיון או סבירות כלשהם.
פרופ' עידית מטות // צילום: אריק סולטן
בסביבת נתניהו רואים את הדברים אחרת. הם לא מתרגשים מביקורת על מתווה כזה או אחר ומבקשים להצביע על התמונה הכוללת. לדעתם, העובדה שהיקפי התחלואה ירדו משמעותית מוכיחה כי רה"מ פעל נכון. גם בסגר וגם ביציאה המדודה ממנו. כשנתניהו דיבר על כניסת מדינות אירופה לסגר, הם אומרים, כולם ניסו להוכיח שזה לא נכון. עברו שבועות בודדים וכולם רואים עכשיו מי צדק. הם נכנסים, אנחנו כבר יוצאים. אם נצא נכון, לא יהיה סגר שלישי.
בכחול לבן אין סבלנות
סוף השבוע הנוכחי הוא גם סוף החודש. על פי איומיהם של ראשי כחול לבן, זה אמור להיות שבוע מכריע (שוב). שבוע שבו אם נתניהו לא מעביר תקציב, הולכים לבחירות. אולם נראה שלמרות שהאולטימטום למעשה כבר ניתן, וגבי אשכנזי כבר הודיע שיש דד־ליין ברור וגם דרישה ברורה, בני גנץ עדיין לא סגור לאן כדאי לו להוביל את העסק. מהרבה בחינות, הוא מרגיש שהגיע לדרך ללא מוצא ושכל הבחירות רעות.
אם ילך לכיוון שאליו דוחפים אותו אשכנזי ואבי ניסנקורן, כלומר התעקשות על תקציב 2021 או בחירות מיידיות, הוא עלול לאבד את כל נכסיו. לא רק שהסיכוי הקלוש שעוד נשאר לרוטציה יתפוגג, אלא שגם בבחירות עשויה מפלגתו להיעלם לחלוטין. עשרת המנדטים היום בסקרים הם אשליה, התוצאה הסופית עלולה להיות אפס עגול. במיוחד אם תקום מפלגה נוספת במרכז־שמאל שתמשוך אליה את שארית תומכיו.
שיקולים אלה היו גורמים לו לוותר ולהמשיך בממשלה, גם אם משמעות הדבר היא פתיחת נקודת יציאה נוספת לבחירות לפני הרוטציה בסוף חודש מארס. אלא שאז, מעריך גנץ, יהפוך רשמית לחסר עמוד שדרה, גם בעיני תומכיו. אחרי שנאלץ לסגת מכל הבטחה מאז הבחירות ועד היום, תהיה ההתקפלות הפעם המסמר האחרון בארון הקבורה של מפלגתו. אם כבר הולכים לבחירות ואין רוטציה אז כבר עדיף לעשות את זה עכשיו ולא במארס, כשנתוני הפתיחה של נתניהו עשויים להיות טובים יותר.
הלחץ של אשכנזי וניסנקורן לעשות כך מלחיצה את גנץ עוד יותר. אפשר להגיד הרבה על ראש הממשלה החליפי, טיפש הוא לא. גם הוא מבין כי חבריו לצמרת מחכים להזדמנות שלהם, וריצת האמוק שלהם לבחירות נועדה בין השאר לגרום לו לפנות להם את הדרך, להודות בכישלון ולאפשר לאשכנזי להיכנס ללשכת יו"ר המפלגה מהדלת הראשית.
גנץ לא בנוי להתלבטויות האלה וללחצים האלה. הוא מרגיש שלא בשביל זה הוא בא לפוליטיקה. באחת השיחות בימים האחרונים עם מקורב, שטח גנץ את צרותיו ואמר שהמחשבות על שינוי כיוון בחיים לא עוזבות אותו. שהכניסה לפוליטיקה שחקה אותו ואת תדמיתו. ושאולי עולם העסקים יתאים לו בהרבה.
לא רק גנץ חושב כך. גם אשכנזי. לשר החוץ אין סבלנות יותר לחכות להתפתחויות פוליטיות שכנראה לא יקרו. גם הוא מרגיש שלא בשביל זה הוא בא לפוליטיקה. ושאם נגזר שלא תהיה רוטציה, והוא בטוח שאפסו הסיכויים לכך, אז אין טעם להמשיך בהחייאה מלאכותית של הממשלה. ושצריך לחתוך. לשלוט במועד הנוח להם ולא לנתניהו.
הסחרור של בנט
אם הכנסת תתפזר, ייאלצו בכחול לבן להתמודד מול האיום האכזרי של אחוז החסימה. אם תקום מפלגת שמאל חדשה, או מערך פוליטי חדש שיחבור ליאיר לפיד, עלולים חששות אלה להתאמת. ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, לא מפסיק לקיים פגישות כדי ליצור את הפלטפורמה שעימה הוא מבקש לעבור מהפוליטיקה העירונית לארצית.
האופציה של גדי איזנקוט ירדה כנראה סופית מהפרק. הרמטכ"ל לשעבר לא ייכנס לפוליטיקה. לדעתו, כפי שהתבטא בשיחה סגורה, הכניסה של גנץ ואשכנזי לפוליטיקה והתנהלותם לאחר מכן, חוללה נזק בלתי הפיך למוסד הרמטכ"ל. חולדאי גם הוא סבור כך. הוא רואה את סירובו של איזנקוט להצטרף, וכן של ציפי לבני, שעימה נועד לאחרונה, ואמר כי הנזק שגרם גנץ בכניסה לפוליטיקה מונע מאנשים טובים להיכנס. באותן שיחות מכנה חולדאי את גנץ "שלומפר".
הדרך של חולדאי לפוליטיקה הארצית עוברת דרך הקמת מפלגה עצמאית שכנראה לא תתמודד בסופו של דבר לבדה אלא תחבור למפלגה קיימת או חדשה נוספת. חולדאי לא לחוץ על המקום הראשון, מה שעשוי להביא לחיבור כזה. גם עם פרופ' עידית מטות נפגש חולדאי. הרופאה הבכירה מאיכילוב מרבה לתקוף לאחרונה את הממשלה בטיפול בקורונה, בדיוק כמו חולדאי. בכלל, הטיקט של הטיפול הקורונה נראה כמו קלף חזק לפוליטיקאים מהאופוזיציה. חולדאי הולך לשם. גם נפתלי בנט כבר לגמרי שם.
הקושי הגדול של יו"ר ימינה הוא דיוק הצביון של מפלגתו. בינתיים הוא מקבל הרבה קרדיט על תוכניותיו לגבי הטיפול בקורונה, אבל נראה כי קצת הסתבך עם כל היתר. ימינה מחזיקה היום בסקרים משהו כמו שבעה מנדטים של מצביעי מרכז שהצביעו בפעם הקודמת לכחול לבן. בנט לא רוצה לאבד אותם, אבל האחיזה בהם מתעתעת. מחיר החזקתם עשוי להיות גבוה. מצביעיו מהימין והציונות הדתית, שעשויים להתגלות כבייס הכי יציב שלו, ממש לא אוהבים את הקריצה שמאלה ואת הקו הליברלי שהוא פתאום מאמץ. השבוע בהצעת החוק השנויה במחלוקת להוריד את התארים "אב" ו"אם" מהמסמכים הרשמיים ולהחליפם ב"הורה 1" ו"הורה 2", קבע שיש חופש הצבעה. בפועל איש מחברי מפלגתו לא תמך. בצלאל סמוטריץ' הצביע נגד.
גם בהצעת האי־אמון נקלעה ימינה לסיטואציה פוליטית מורכבת. שבוע קודם, כשהצביעו בעד האי־האמון של יאיר לפיד וספגו אש מהליכוד על כך שברית האחים הזכורה לשמצה חוזרת, הסבירו בנט וחבריו שכמפלגת אופוזיציה הם מצביעים בעד כל הצעת אי־אמון, למעט מטעם הרשימה המשותפת. אלא שהשבוע, אחרי הביקורת של השבוע שעבר, נעדרו מהמליאה וכבר לא הצביעו. כנראה מחשש ששוב יעמדו תחת מתקפת שרי הליכוד על החבירה ללפיד.
אבל גם להתנהלות הזאת יש מחיר. לפיד נושף בעורפו של בנט ומצביע על הכשלים בהתנהלותו. הוא בטוח הולך עם נתניהו, הוא מסביר, במטרה ברורה לקלף ממנו את מצביעי השמאל־מרכז ולהעבירם אליו.
להתאבל, ולחשוב אחרת
בשבוע שעבר הציגה אורלי לוי את גרסתה לאירועים שהובילו לפרישתה מהמחנה שבמסגרתו התמודדה בבחירות וחבירתה לימין. דבריה לוו בהכחשה גורפת של עמיר פרץ, שחתם איתה על הסכם הריצה המשותפת. כעת מתבררים פרטים חדשים על אותו מו"מ שמאירים את מה שהתחולל אז מאחורי הקלעים באור חדש.
באותו זמן, ערב מערכת הבחירות השלישית, כאשר הלחץ מצד מרצ וגורמים בעבודה על פרץ לרוץ יחד בבחירות היו קשים מנשוא, נועד יו"ר העבודה עם גנץ. האחרון אמר לפרץ שגם הוא, יו"ר כחול לבן, מצפה ממנו לרוץ עם מרצ. אם אחת המפלגות, מרצ או העבודה, לא תעבור את אחוז החסימה, אין סיכוי למועמד הגוש להרכיב ממשלה. פרץ העדיף לרוץ עם כחול לבן, אבל גנץ התעקש. מרוץ משותף כזה היה מפקיר את מרצ שעלולה לא לעבור. חלומו של גנץ להיות רה"מ היה נגוז באותו רגע.
בסוף סיכמו השניים בעל פה: תמורת ריצה משותפת של העבודה ומרצ, הסיעה תתפצל לדרישתה של לוי, ועדיין יראה גנץ את העבודה כאילו קיבלה 6 מנדטים בלי קשר לתוצאות האמת. כמו כן, גנץ התחייב שאם פרץ יתמודד לנשיאות יתמוך בו, ולבסוף התחייב לפרץ לשני שריונים מטעמו בכל עשירייה.
אחרי הבחירות קיים גנץ את הסעיף הראשון. למרות שרק שני ח"כים, פרץ ושמולי, נכנסו לממשלה, ראה בהם גנץ כמי שקיבלו 6 מנדטים ומינה את שניהם לשרים. כעת מחכה פרץ לשריון. אבל גנץ לא ממהר לחתום. גם ככה הלחץ על העשירייה הראשונה, וכנראה האחרונה, של כחול לבן, יהיה קשה מנשוא.
בסוף השבוע ימלאו 25 שנה לרצח יצחק רבין. לוי התנערה ממורשתו ואמרה כי סירבה להשתתף באירוע תחת הכותרת "ממשיכים בדרכו" בטענה כי אינה מרגישה מחוברת למורשתו המדינית. אכן, אפשר להזדעזע, להתאבל ולמחות על הרצח, ובד בבד להתנער מדרכו המדינית הקלוקלת והמסוכנת.
מי שלא עשו את ההפרדה ב־25 השנים האחרונות הם חלקים במחנה הפוליטי שאליו השתייך רבין. אירועי הזיכרון - גם הממלכתיים - נוצלו על ידי חלק מהדוברים לניגוח המחנה הפוליטי היריב ובעיקר רה"מ נתניהו.
רבין מבחינות רבות היה אייקון במפלגת העבודה ממש כמו בן־גוריון, מנהיגה הראשון. קצת מכמיר לב לראות את המפלגה במצבה הנוכחי לעומת מה שייצגה כאשר השניים הללו עמדו בראשה. גם בשנים האחרונות, כשהמפלגה הלכה והידרדרה, נצנצו כמה כוכבים שהיו יכולים לעטר אותה בכבוד שהיה ראוי לה. אנשים כמו יצחק הרצוג, איילת נחמיאס־ורבין ואחרים, שנאלצו לפנות את מקומם לדמויות בינוניות, על גבול האנרכיסטיות, אשר לקחו אותה למחוזות שאחריהם ריק ושממה.
העבודה כיום עם הייצוג הפוליטי הקטן ביותר אי פעם. בבחירות הבאות, מתי שלא יהיו, כבר לא יהיה פתק "אמת" בקלפי, וייתכן שקולה של המפלגה המפוארת יידום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו