דייגו ארמנדו מראדונה התחיל את הקריירה וסיים אותה בדיוק באותו תאריך. ב־30 באוקטובר 1960 הוא נולד בוויז'ה פיוריטו בבואנוס איירס עם כישרון יוצא דופן ברגליים, וב־30 באוקטובר 1997 הודיע שהכישרון הזה לא יעלה יותר על מגרש הכדורגל.
מחר, אם כן, דייגו יחגוג יום הולדת 60, ובמקביל יציין 23 שנים ליום שבו פרש ממשחק. וכיאה למראדונה, לדמות הגדולה שהוא, הסיום שלו היה מופלא, מיוחד, ביזארי ומדהים, בדיוק כמו ההתחלה והאמצע. אז לרגל 30 באוקטובר, התאריך המכונן של חייו, הנה תזכורת לימים האחרונים של דייגו ארמנדו מראדונה השחקן.
השנה היתה 1997. קרלוס מנם עמד בנשיאות ארנטינה, המצב הכלכלי היה לא רע בכלל, ובוקה ג'וניורס גמגמה בליגה. בראש הקבוצה עמד מאוריסיו מקרי, וכדי לספק לאוהדים המתוסכלים את מבוקשם הוא הנחית בבומבונרה את האליל הגדול מראדונה.
דייגו בביקור בישראל // צילום: משה שי
אלא שדייגו של אותם ימים היה רחוק שנות אור מזה שכיכב בנאפולי ובנבחרת ארגנטינה עשור קודם לכן. הוא סיים לרצות עונש הרחקה של 18 חודשים בגלל עבירות סמים, אחרי שבפרק הזמן הזה ניסה את מזלו באימון ראסינג ומאנדיז'ו ללא הצלחה. לאחר מכן חזר לשחק בבוקה, אך המלחמה עם הסמים הכריעה אותו וב־1996 הודה: "הסמים נמצאים בכל מקום ואני לא רוצה שהם יגיעו לילדות שלי. הייתי, אני עדיין ותמיד אהיה מכור".
דייגו נטש את הכדורגל, אושפז בעקבות לחץ דם גבוה, אבל כל הזמן היה נחוש לחזור לשחק פעם אחת אחרונה. "אני רוצה לשחק שוב בבוקה, בוקה היא החיים שלי", הכריז, וכדי לעשות זאת חיפש מאמן כושר שיסכים להחזיר אותו לתלם. באופן סימבולי, האיש הזה היה בן ג'ונסון, מדליסט הזהב ב־100 מטר מ־1988, שנתפס גם הוא בעבירות סמים.
"מצאתי בבן חבר, אדם פצוע שרוצה להשתחרר מהבושה שלו", סיפר דייגו, שנסע עד לקנדה כדי לעבוד עם האצן לשעבר. החיבור הזה הביא איתו באופן טבעי לא מעט ביקורות, אבל מראדונה כהרגלו לא התרגש: "אני רוצה להודות לג'ונסון ולהגיד לכל הארגנטינאים שיפסיקו להיות טמבלים שמאמינים לכל מה שאומרים בתקשורת לגביו".
הביקור בקנדה הפיח רוח חיים במראדונה, שחזר לבוקה כמו שור ששוחרר מהכלוב. הוא פירק את דלת חדר ההלבשה על מנת להכניס לשם מסילת ריצה, והסתובב עם מעסה אוסטרי ומאמן כושר בלגי. הקטור וייריה, שאימן אז את הקבוצה, סיפר: "רק אמרגן האִגרוף דון קינג היה חסר לו בפמליה".
מראדונה מרחף. חשב שישחק עד גיל 40 // צילום: GettyImages
"אדם יוצא דופן ראוי לפתרון יוצא דופן"
מראדונה היה להוט להוכיח שהוא השתנה, אך ההרגלים הישנים המשיכו לרדוף אותו. בסיום ניצחון 2:4 על ארחנטינוס ג'וניורס במשחקו הראשון הוא נקרא לבדיקת סמים ויצא חיובי. שוב. אלא שהפעם, מכורח הנסיבות, ארגנטינה עשתה הכל כדי להגן על הכוכב. מנשיא המדינה קרלוס מנם, דרך הסוכן גיז'רמו קופולה ועד להתאחדות - העניין הושתק ומראדונה יצא מזה בטענת "חוסר אחידות בבדיקות השתן".
"אדם יוצא דופן ראוי לפתרון יוצא דופן", הכריז ראש העיר של בואנוס איירס והמסר היה ברור - דייגו הוא הרייטינג, הכוכב, הוא לא יגמור ככה. כשהמסלול התפנה, מראדונה היה רשאי לבחור את הדרך שבה יפרוש. שלא במפתיע הוא בחר בסוף הכי גדול - במונומנטאל, מול היריבה הגדולה ריבר פלייט.
המשחק עצמו הסתיים ב־ 1:2 לבוקה ללא תרומה גדולה של מספר 10, שהוחלף במחצית השנייה על ידי נער מוכשר בשם חואן רומן ריקלמה. באותה תקופה מראדונה היה טוב יותר עם הפה מאשר על הרגליים, וסיכום המשחק שלו נכנס מייד לפנתיאון: "בוקה שיחקה כמו בוקה וריבר כמו ריבר. הם היו מעולים במחצית הראשונה, אבל בשנייה עשו בתחתונים".
דייגו עוד השתעשע עם המחשבה להאריך את הקריירה עד לגיל 40, אבל חמישה ימים אחרי אותו משחק, בדיוק ביום הולדתו ה־37, בישר שזה נגמר. "עם כל הכאב שבעולם, הגיע הרגע שלי לפרוש", הכריז, "ימיי ככדורגלן הסתיימו". היו שחשבו שמדובר בעוד טריק שיווקי של הגדול מכולם, אבל הפעם זה היה זה. סיפור האגדה הגדול בתולדות הכדורגל הארגנטינאי והעולמי הגיע לסיומו.
יש שיגידו שמראדונה היה ראוי לסוף הולם יותר, אבל הפרישה הרעועה הזאת היא חלק מהדמות העגולה והמרתקת שהיה. דמות שנגעה בכל קצוות המשחק - בטוב וברע, בטהור ובמלוכלך, בערמומי ובגאוני, ברגל וביד. ודייגו, שעבר הכל במהלך הקריירה, ידע את זה ולקח אחריות על זה.
ב־2001, ארבע שנים אחרי הפרישה, סיכם זאת בצורה מושלמת כשאמר: "כדורגל הוא הספורט הכי חשוב והכי בריא בעולם. אני עשיתי טעויות, אני שילמתי, אבל אסור שהכדור יתלכלך".
מראדונה. ביציעי הכבוד של בוקה ב-2008 // צילום: אי.פי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו