1. היה לנו די קשה להחזיר את עודדי לגן, במיוחד כשהוא רואה את אחותו נשארת בבית עם אבא, ועם טלוויזיה פתוחה. כשהבאתי אותו לשם באחד הימים השבוע, היה לי מפגש מעניין עם הגננת. היא ראתה אותי בחוץ, עומד עם הצהרת הבריאות חסרת התועלת הזאת ביד, ושאלה אם הילד מתנהג בבית כרגיל. אמרתי לה שכן, ושאלתי אותה למה היא מתעניינת. היא אמרה שעודד פחות חברותי מאז החזרה מהסגר השני, והוסיפה שאם תצוץ בעיה כלשהי, היא תתקשר אלי שאבוא.
מובן שבשלב הראשון כיביתי את הנייד, כדי שלא תהיה לה שום אפשרות להשיג אותי. אבל אז גם התחלתי לחשוב - האם באמת הכל רגיל אצל הילד? פתאום נזכרתי שבלילות האחרונים הוא באמת התחיל להגיע למיטה שלנו באופן די קבוע, ושהוא חזר גם להרטיב, ובכלל, שהעצבים שלו הפכו לאחרונה הרבה יותר מרוטים. מן הסתם קודם כל קבעתי נחרצות שהכל באשמת הקורונה, אבל במקביל החלטתי גם להיות יותר קשוב אליו כשהוא חוזר מהגן.
אלא מה? כשהוא חזר הביתה היתה לו כמות מטורפת של חול בבגדים (לרגע השתעשעתי במחשבה שהוא ניסה לחפור מנהרה שתחלץ אותו מהגן), ואני התעצבנתי, ולא מצאתי את הזמן לכל מפגן האמפתיה הזאת שתכננתי. מה לעשות, הורות היא לפעמים רק כיבוי של השריפה שמולך.
אחרי כמה זמן שמתי לב שהוא חוזר להתנהגות האנטי־סוציאלית, שמאפיינת אותו בשבועות האחרונים, וניסיתי לתחקר אותו. אחרי שקניתי את השיחה איתו במילקי ובביצת קינדר (הילד מנהל משא ומתן קשוח), הוא סיפר לי שהוא כועס כי הוא אמר לאחד הילדים בוקר טוב, ולא קיבל ברכה בחזרה. כשלחצתי אותו עוד קצת, סיפר שהוא כועס גם על החורף, כי הבטיחו לו שהוא יבוא והוא עדיין לא בא.
אני לא יודע אם אני מתחקר גרוע או שבאמת לא היה יותר מדי מה לתחקר, אבל בכל מקרה, נתתי לו מענה קצר לכל אחת מהבעיות (הוא האמין לי שהחורף נכנס לבידוד), ואחרי כמה זמן הוא חזר להתנהגות הרגילה שלו. כלומר, להתנהגות הרגילה שלו בזמן קורונה, כשהוא בהיי ממתקפת סוכר.
כמעט שש שנים וחצי לתוך זה, ואני עדיין מגשש באפלה רוב הזמן. אני מבין שילד צריך קודם כל הורה שהוא ברור ושלם עם עצמו, ומהיכרותי עם עצמי אני יודע שהרבה פעמים, במקום להתאמץ ולהפוך לכזה, אעדיף לתת עוד ביצת קינדר. אבל לפעמים הדברים מסתדרים גם אם אתה לא הולך בדרך הכי נכונה, ובאותו יום באמת הכל הסתדר. לפני השינה עודד אפילו שאל אם אפשר להכין מהחול שהוא הביא הביתה יהלומים לאמא. אמרתי לו שכן.
די מדהים הפלא הזה, איך שילדים הופכים מהדבר הכי מתוק בעולם למפלצות בלתי נסבלות, ואז שוב לדבר הכי מתוק בעולם, ואיכשהו כל זה מתחיל להיראות לנו אחרי כמה זמן כמו הדבר הכי נורמלי בעולם.
2. בדרך כלל אנחנו מקבלים כוח בדיוק במידה הנכונה כדי לשרוד את מה שצריך לשרוד. זה מין חוק לא כתוב שכזה, משהו שמניע את העולם. הפעם מישהו כנראה טעה קצת בחישובים. כנראה שעטלף אחד לא היה אמור לגרום כל כך הרבה נזק לכל כך הרבה אנשים במשך כל כך הרבה זמן. תסתכלו סביב ותבינו - נגמר הכוח.
אנחנו כבר יותר מדי זמן בתוך הדבר הזה, וגם נשק השורדים האולטימטיבי - לחשוב רק על היום הנוכחי, ולא מעבר - לא יכול לעבוד כשאנחנו רואים את רשימת הימים הולכת ומתארכת, בלי שום סימן לשינוי. ואם אצלנו זה עניין של כוח, אצל הילדים זה כבר עניין של רגרסיה.
השבוע ביקרה אצל נעמה חברה בשם נוגה. כשאמא שלה באה לאסוף אותה, היא אמרה לי שנעמה יכולה לבקר אצלם מחר, אם נרצה. אמרתי לה שנעמה בטח תשמח, וקבענו לדבר.
אחרי שהן יצאו, נעמה שאלה אותי אם מחר היא באמת תבקר את נוגה. אמרתי לה שכן, ושאנחנו רק צריכים לזכור להתקשר לאמא שלה לפני.
ביג מיסטייק. החל מאותו רגע ועד לרגע שבו נרדמה, הילדה נכנסה להתקף בכי בלתי נשלט, שנמשך שעות. ועל מה? על זה שמחר אולי נשכח להתקשר לאמא של נוגה.
ניסיתי להסביר לה שאין שום סיבה שנשכח להתקשר, ושבכל מקרה, אין לה שום סיבה לבכות על משהו שטרם קרה. אבל אצל ילדים יש רגעים שבהם ההיגיון מפסיק לשחק תפקיד. אפילו יותר מאשר אצל מבוגרים.
אני מכיר את הילדה שלי די טוב, והתנהגות כזאת היתה מתאימה לה אולי לפני שנתיים. אני ממש לא חושב שהדור הזה אבוד, כמו שלאחרונה נהיה אופנתי להגיד; אחרי הכל, בגילאים האלה יש סתגלנות מטורפת, וכמעט תמיד אפשר לתקן. אבל בהחלט החזרנו אותם לאחור, ונצטרך עוד הרבה שעות של השקעה כדי להחזיר אותם למצב שבו כבר היו קודם.
אבל אני ממש לא דואג, הרווחנו השבוע שעה עם שעון החורף.
3. השבוע יצא לי להיתקל ברחבי הרשת בכמה טיפוסים די מפוקפקים, שניסו לתת הסברים מפותלים על הקשר שבין המספר 2020 לשנה הנוראית הזאת שעוברת על העולם. אחד מאותם טיפוסים אפילו "הוכיח" שפירוק המספר 2020 בגימטריה נותן את ההוכחה הסופית שמשיח האמת עומד לרדת בשנה הקרובה מגן עדן אל הארץ.
להפתעתי, לא מעט אנשים בחרו ללכת כעדר אחרי אותו הסבר (בגימטריה תוכל להוכיח גם שכל האנשים בעולם יפסיקו לאכול צ'יפס השנה, אם זה מה שתבחר להוכיח). הם פנו אל האיש בשאלות שונות בענייני קורונה, כאילו היה וירולוג מהמכון הביולוגי בנס ציונה, ואף שיתפו את הפוסט שלו ברשתות החברתיות.
ואולי בעצם זה לא כל כך מפתיע. אנשים הרי אוהבים להיתפס לדברים סמליים, לדברים מקריים שבהם הם נתקלים (אם אפשר, במקרה), למספרים עגולים, למה שלא יהיה. לא חשוב כמה חזק תכה בנו הקורונה וכמה כאפות אחרות עוד נקבל מהעולם, אנחנו נתעקש לראות בהסבר קלוש כלשהו, או בהתרחשות רנדומלית לחלוטין, סימן משמיים שהפעם הולך להשתנות לנו המזל.
כנראה שכל אחד מאיתנו בטוח משום מה שיש לו מערכת יחסים מיוחדת עם היקום. אפשר לקרוא לזה טמטום, אבל יש מצב שזה בסך הכל עוד משהו שעוזר לנו לסחוב את העולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו