עריפת ראש המורה בפריז הוא דוגמה להשפעה האסלאמיסטית הקיצונית על הצ'צ'נים ביבשת

פרסום נסיבות הרצח הנורא של המורה הצרפתי סמואל פטי בפרבר פריזאי ב־16 באוקטובר הוביל מייד למסקנה שמדובר בטרור אסלאמיסטי. כשנודע שם המפגע, עבדולך אנזורוב, ונאמר שהוא צ'צ'ני, ההנחה התחזקה. ג'יהאדיסטים צ'צ'נים נודעו לשמצה הן בשורות אל־קאעידה, ג'בהת א־נוסרה ודאעש, והן כמחבלים בודדים ברחובות אירופה. 

אבל עד כמה המפגע הזה באמת צ'צ'ני? קשה לטעון שהרוצח צמח בבית הגידול של הרפובליקה בעלת המוניטין הבעייתי, המצויה אי שם בצפון הרי הקווקז. הוא מעולם לא גר בצ'צ'ניה ולכאורה לא ספג את הערכים ואת אורחות החיים הנהוגים בה. אנזורוב נולד במוסקבה וכשהיה בן 6 משפחתו עברה לצרפת. בצ'צ'ניה ביקר עם הוריו רק פעם אחת, כאשר היה בן שנתיים.

הוא דוגמה מייצגת לתופעה חדשה יחסית, שעוד צפויה להטריד לא מעט את העולם - תופעת הצ'צ'נים באירופה. 

רוב האומדנים מעריכים את מספר הצ'צ'נים ביבשת ביותר מ־300 אלף. הריכוזים הגדולים מצויים באוסטריה, גרמניה, בלגיה, נורבגיה וצרפת. בכל אחת מהמדינות האלה מתגוררים כ־50 אלף צ'צ'נים. מרביתם עזבו את מולדתם בעקבות שתי המלחמות שהבדלנים ניהלו מול השלטון הרוסי המרכזי. התנועה הבדלנית דוכאה בשילוב של עוצמה ועורמה. הרוסים כתשו את המחוזות השוררים, ואחר כך הכתירו את אחד מבכירי הבדלנים, אחמד קדירוב, למנהיג צ'צ'ניה. 

בתמורה נקט קדירוב יד קשה וטיהר עבורם את האזור מכל שאריות של התנגדות. השיטה המשיכה לפעול גם לאחר שקדירוב נרצח בהתנקשות. השליטה עברה לידי בנו, רמזן, והוא ממשיך את שהוכח כיעיל בתקופת אביו. המציאות בצ'צ'ניה

האוטוריטרית של שושלת קדירוב רחוקה מאידיאלים של חופש ודמוקרטיה, אבל יש בה שקט יחסי, ויש שלושה איסורים מרכזיים לא כתובים: אסור לצאת נגד רוסיה, אסור לצאת נגד האסלאם, אסור לצאת נגד קדירוב. 

קשר מורכב עם המולדת 

אין זה מפתיע שכל מי שחש חנוק על ידי אחד משלושת האיסורים, ברח על נפשו, תחילה למחוזות האחרים של רוסיה, ואחר כך למערב. בתמימותן מדינות אירופה ראו בכל הצ'צ'נים קורבנות של דיכוי רוסי. מעמד של פליטים הוענק להם ביד רחבה ובלי עין בוחנת. כך נחתה על המדינות האירופיות אוכלוסייה צ'צ'נית גדולה למדי, שאותה אין הן מסוגלות לפענח עד היום. 

הרוצח, אנזורוב

"בעיית הקיצוניות האסלאמית קיימת בקרב הצ'צ'נים באירופה, אבל ממדיה אינם גדולים", אומר בשיחה עם "ישראל היום" הבלוגר טומסו עבדורחמנוב, הקול המוביל של הצ'צ'נים הגולים. "רוב הצ'צ'נים נמלטו הנה בראשית שנות האלפיים כתוצאה מאסון הומניטרי שהתרגש עלינו במלחמה. בעצם, נקלענו למשבצת שבה תמיד היו היהודים - הפכנו לעם הנרדף ביותר בעולם. אפילו כאן, ברחובות אירופה, רודפים אחרינו".

כשעבדורחמנוב טוען לרדיפה, הוא מתכוון לשני סוגי רודפים: הגורמים האירופיים שלדבריו מעלילים על בני עמו עלילות ומציגים אותם באור שלילי, מחד, וסוכניה של רוסיה ושל קדירוב, שלא מרפים מאויביהם גם בגולה, מאידך. בתור הוכחה הוא מציג את החיסולים של דמויות בולטות מקרב המהגרים הצ'צ'נים, שהתרחשו השנה בצרפת, באוסטריה ובגרמניה. עבדורחמנוב עצמו הותקף בפברואר במכות פטיש ברחוב, ואין לו ספק שזה היה ניסיון התנקשות של אנשי קדירוב. 

הקשר בין התפוצה הצ'צ'נית למולדתם מורכב. רובם נמלטו ממנה, בין שמחשש לרדיפות ובין שמתוך שאיפה לשפר את תנאי החיים החומריים. עם זאת, הדבר לא מונע מקדירוב לבחוש בנעשה בקהילות הצ'צ'נים באירופה ולפרוס את חסותו עליהן. גם תגובתו לרצח המזוויע בפרבר של פריז היתה אמביוולנטית. הוא גינה את המעשה, ובד בבד קרא לצרפתים שלא לפגוע ב"רגשות המאמינים" ולא להתגרות בהם. 

מדובר במסר ברור: אל תנסו לכפות עלינו, הצ'צ'נים, את ערכי צרפת. באופן אירוני, לדעה הזאת שותפים גם המבקרים החריפים ביותר של קדירוב מקרב הצ'צ'נים באירופה. הם דוחים השתלבות ואימוץ ערכי הסביבה, ומתעקשים לשמור על תפיסות שהביאו עימם מהבית, גם כשאלו חורגות מן המקובל. 

וכך נאלצים האירופאים ההמומים לצפות מדי כמה חודשים במבזקי חדשות המספרים על קטטות המוניות, שמעורבות בהן כנופיות הצ'צ'נים. פעם אלה התנגשויות עם היזידים, כפי שקרה בכמה ערי גרמניה בשנים 2015-2014, ופעם מלחמות של ממש מול יוצאי צפון אפריקה, כפי שקרה בדיז'ון הצרפתית לפני ארבעה חודשים. הזירות אמנם השתנו, אולם דפוס הפעולה היה זהה: חיכוכים מקומיים עם בני קבוצות אתניות אחרות משכו צ'צ'נים מן הסביבה הקרובה והרחוקה והתפתחו לקרבות רחוב עקובים מדם. 

רמזן קדירוב // צילום: מתוך ויקיפדיה

ביוני 2020 בערו פרברי דיז'ון במשך כמה ימים, המשטרה עמדה בצד חסרת אונים, ורק התערבותם של הכוחות המשטרתיים המיוחדים שמה קץ למהומות והביאה לסולחה בין הצדדים הניצים. עבדורחמנוב מתרץ את כל המקרים האלה כהגנה עצמית של הצ'צ'נים מפני התנכלויות של אחרים. התדמית של תוקפנות ואכזריות שדבקה בצ'צ'נים, לטעמו, חוטאת לאמת: "טבעי שנתגונן בכוח, אם תוקפים אחד מאיתנו. החברה האירופית מבינה אותנו, מי שלא מבין ונכשל אלה הרשויות, למשל הממשל הנוכחי של הנשיא מקרון".

שלוחות בעיראק ובסוריה

הרשויות באירופה אכן נושאות באחריות למצב, אלא שעיקר אשמתן דווקא בחוסר מעש ובהתעלמות ממושכת מן ההיבטים הבעייתיים של ההגירה הצ'צ'נית. בעידן התקינות הפוליטית היה נוח שלא לראות את מגמות ההקצנה האסלאמית שהובאו מצ'צ'ניה וגברו לאחר המפגש עם המטיפים האסלאמים באירופה. התוצאה לא איחרה לבוא. אלפי לוחמים צ'צ'נים זרמו אל שורות ארגוני הטרור הג'יהאדיסטיים בעיראק ובסוריה. אחרים ביצעו פעולות טרור באירופה. אולי היו כאלה שראו בנהירת האסלאמיסטים הצ'צ'נים למזרח התיכון אפשרות להיפטר מהם אחת ולתמיד, אבל הפיגוע האחרון מוכיח שאלה היו תקוות שווא. 

דוגמאות אחרות מסמנות שאפשר גם אחרת. בפברואר 2020 הצ'צ'נים זכו לראשונה בנציגות בפרלמנט אירופי כשאחד מצירי הסוציאל־דמוקרטים בבונדסטאג פרש, ובלה בך בת ה־30 תפסה את מקומו. אלא שבך (בכייב במקור) אינה בדיוק נציגה אותנטית של האוכלוסייה הצ'צ'נית. היא בכלל ילידת גרמניה (הוריה הצ'צ'נים השתקעו בה עם פירוק בריה"מ), ומה שחמור יותר בעיני רוב אחיה - היא לא מצייתת לכללי ההתנהגות המסורתיים: לובשת גופיות ומכנסיים, שותה אלכוהול, מתרועעת עם גברים זרים וככל הידוע לא נשמעת לדרישות האסלאם ולקוד ההתנהגות הטיפוסי המצופה מאישה צ'צ'נית. 

עבדורחמנוב מודה שבך רחוקה מלהוות דוגמה מייצגת: "הרוב הגדול של הצ'צ'נים חיים עם התקווה לחזור לאדמתנו, לצ'צ'ניה שתהיה עצמאית. אבל התפוצה היא עובדה קיימת שלא תיעלם, והיא תשמור על ייחודה ומנהגיה. המדינות האירופיות יצטרכו לחיות לצידה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו