דן רדלר היה שקוע בכתיבת הרומן השלישי שלו, כשערב אחד התיישב לצפות בחדשות בטלוויזיה. את הכותרות תפסו באותו זמן פרשיות ההטרדות המיניות של אלכס גלעדי ומשה איבגי, ואחד הגברים באולפן הביע תמיהה, למה הנשים המתלוננות נזכרו בדברים באיחור של 20 שנה. מה שהתרחש אחר כך הפתיע גם את רדלר עצמו.
"יש מידה רבה של האשמה במשפט הזה", אומר רדלר, "ואותי הוא הקפיץ. פתאום שמעתי את עצמי אומר לרעייתי, 'משונה, כשאני חושב על זה, גם אני עברתי אירוע קשה של אלימות מינית לפני יותר מ־50 שנה'. זרקתי את הפצצה בשקט וללא רגש, כאילו האירוע קרה לילד אחר ולא לי".
זה היה "MeToo הפרטי שלי", כדברי רדלר, "הסיפור עלה לזיכרון כמו פקק של בקבוק שמפניה: נזכרתי שבגיל 10 עברתי אונס על ידי ילד גדול ממני. אני חי עם רעייתי עשרות שנים, ואנחנו יודעים כמעט הכל אחד על השני - והיא מעולם לא שמעה ממני את הסיפור הזה".
באותו ערב הוא כבר שינה את נושא הספר שהיה עסוק בכתיבתו. "האירוע המרכזי של הסיפור שונה לאירוע אונס שעוברת נערה ממוצא מרוקאי, בת 16, על ידי חייל, שבוע לפני שחרורו מצה"ל". מכאן התרחב הספר, "על הקצה" (הוצאת כנרת זמורה), והפך להיות רומן דרמטי רחב יריעה, המתאר את מהלך חייהם של אותו חייל ממוצא אשכנזי, דוד גוטמן, של מי שהפכה להיות אשתו, מוריאל אלפסי, ושל בנם הקטן רמון, שנולד כתוצאה מהאונס. אחרי תקופת נישואים קצרה עזב דוד גוטמן את אשתו ובנו, יצא מהבית ולא חזר. שלוש הנפשות התפזרו לכל עבר, ורק כעבור עשרות שנים תבוא ההזדמנות לנקום.
האנס בספר הוא אשכנזי מבוסס, הקורבן ממוצא מזרחי, ענייה ותמימה, שכל חייה נהרסים בעקבות האונס. הסמליות פה מכוונת?
"אני לא עושה דברים בכוונה. כשאני מתחיל לכתוב דמות, היא מכתיבה את ההתנהגות שלה, לא אני. זאת הסיבה שאני לא כל כך אוהב ספרות שנכתבת בגוף ראשון, שבה הספר כולו נכתב מתוך נקודת המבט של הסופר. אני מעדיף שהדמויות שלי יפעלו בדרכן. כתבתי את מוריאל מתוך הזדהות. אמנם מוריאל היא ממוצא מרוקאי והמשפחה שלי היתה אשכנזית, אבל היינו אשכנזים מהדרגה הנמוכה ביותר, פועלים דלי אמצעים".
בספר הראשון של רדלר, "משחק הכיסאות", שולב סיפור על מורה שהיתה לו בבית הספר, בשם אסתר. "כמה מהבנים שמו מראות על הנעליים והציצו לבנות מתחת לשמלות. כשהיא גילתה מה הם עשו, היא העמידה את כל הבנים בכיתה בשורה ארוכה, וחלקה סטירה לכל אחד מהם. אחר כך היא דרשה מעשרת הבנים ששמו מראות בנעליים להוריד את המכנסיים והוליכה אותם בכל בית הספר בתחתונים. ואז ראינו: אלה שהיה להם כסף היו עם תחתונים לבנים, ואלה שלא היה להם כסף היו עם תחתונים כחולים. היא חשפה אותם עד הסוף, את המעמד הכלכלי שלהם, דרך התחתונים".
"בלי וילונות מתנופפים"
רדלר הוא איש תאורה בתיאטרון, סופר ומחזאי, שפרסם גם ספרים מקצועיים בתחום תאורת הבמה. ספרו "הכדור השמיני" עובד לסרט קולנוע שצפוי לעלות לאקרנים בשנה הבאה (כאשר ישובו בתי הקולנוע לפעול). "על הקצה" הוא ספרו השישי.
הוא מעיד על עצמו שהוא נמשך לכתוב דמויות עם ילדות קשה, כמו זו שהיתה לו. אמו נפטרה ממחלה כשהיה בן 12, ואביו היה פועל בבית החרושת "פלאלום" לייצור סירים. תפקידו במפעל היה לצפות את הסירים באמייל. הוא עבד מול התנור הענק, והיה מכניס את הכלים פנימה, ובכל פעם שפתח את הדלת היו אדי האמייל עוטפים אותו.
בגיל 50, כשהיה בצבא, "גם הוא הלך", אומר רדלר על אביו, "בכל הספרים שלי יש הורים נוטשים. פסיכולוגים יגידו שאני יתום מגיל צעיר ומכניס את זה פנימה. יכול להיות, אני עושה את זה בלי לתכנן. בספרים שלי אדם פוגש אדם, כמו במשחק ביליארד, בקלות אפשר ליפול לצד הלא נכון".
איפה נכנס התיאטרון לכתיבה שלך?
"אני כותב את הדרמה התיאטרונית בתור פרוזה. אני מאמין בדרמה, וכוחה של הדרמה הוא בריכוז שלה, בדחיסות שלה. אני לא מתאר וילונות מתעופפים ברוח, או מים שמפכים בהרים. אם יש בספרים שלי תיאורים, אלה רק התיאורים המינימליים שהכרחיים בשביל לדעת, למשל, אם חורף עכשיו בסיפור או שחושך בחוץ. אין אצלי כמעט תיאורי נוף, ואין שיחה בין אנשים שאין בה קונפליקט.
"אצל שייקספיר, התיאורים הם חלק מהמונולוג. הנה, למשל, בתמונה הפותחת של המלט - בשיחה בין השומרים שראו את רוח אביו של המלט - מצוינת כאן יותר מתריסר פעמים העובדה שזהו לילה. ואתה תוהה למה שייקספיר חוזר ומציין זאת כל כך הרבה פעמים, כשבמחזות המאוחרים שלו המונולוגים פחות מתייחסים לשאלה הזו. והתשובה היא שהגלובּ, התיאטרון שבו הוא הציג את מחזותיו, היה פתוח, ללא גג, וצריך היה לציין את העובדה שמדובר בלילה כי היו גם הצגות במהלך היום, באור מלא. במחזות המאוחרים יותר, הוא כבר עבר לתיאטרון סגור, עם תאורה".
לדבריו, כאלה תיאורים מינימליים והכרחיים הוא מכניס לכתיבתו, "אבל מעבר לזה, הספר בנוי דרך שורה של קונפליקטים ופתרונות; אצלי חייב להיות קונפליקט כבר מהרגע הראשון. ציפי פינס, מנכ"לית תיאטרון בית ליסין, אמרה לי פעם, 'אם העמוד הראשון לא מעניין אותי, אני לא ממשיכה'. אז אצלי הקונפליקט מתחיל מהשורות הראשונות".
למרות שבתור איש תאורה אתה עוסק דווקא באותם היבטים תיאוריים של ההצגה.
"תפקידו של איש התאורה, חוץ מלהבטיח שרואים את מה שמתרחש על הבמה, ושכל שחקן יואר בהבעה המתאימה, הוא לשים פוקוס על ההתרחשות המרכזית. בתיאטרון יש בדרך כלל במה גדולה, עם הרבה שחקנים, ואיש התאורה יודע לשים את הספוט רק על מי שמדבר, כאילו אין חלל סביבו. אסור לאבד את הריכוז של הקהל לשנייה. העקרונות האלה נכנסים לכתיבה שלי: אני רוצה לשים את הדרמה של העלילה בפוקוס, לא לשטוף את הבמה באור כשאין צורך; לא למרוח. אני לא אתאר את מה שברקע. אני רוצה קצב, שהעלילה תהיה כל הזמן דינמית, שכל הזמן תעבור שינויים".