מודל הרמזור למיגור הקורונה הביא לשיפור מתמיד בלוחמה במגיפה אך גם לתחרות סמויה בין הרשויות המקומיות, מהסוג שקל לעקוב אחריו: מי אדומה או צהובה ומי זוכה לכתר הירוק הנכסף. ישראלים כמו ישראלים - מצפצפים ניצחון כבר בצבע כתום. בחזית הצבעונית הזאת מצויים ראשי הרשויות לבדם, הממשלה עסוקה בלוחמה מסוג אחר, ובשטח צומחת מנהיגות שלא תמיד זוכה לגיבוי המובן־מאליו־לכאורה. דילגנו בין ארבע תחנות שנעות על הציר שבין אדום לירוק וביררנו את המתח שבין ממשל למוניציפל.
"בגל הראשון כל החברה הערבית היתה בסדר", אומר עאדל בדיר, ראש עיריית כפר קאסם שבשרון. "הגל השני נכנס בעונת החתונות וזה הכביד עלינו. 80 אחוזים נדבקו בחתונות. כמו כן, בגל הראשון אנשים פחדו מאוד מהקורונה אך התרשמו שזה לא נורא כל כך וזלזלו, לא הקפידו על מסיכות. כאשר ראינו שבסופו של דבר האחריות מוטלת על ראשי הרשויות, פניתי אל משרדי הממשלה וביקשתי סמכויות".
בדיר מספר על תוכנית היציאה המדורגת מאדום לירוק שהכין בשיתוף פעולה עם פיקוד העורף, משרד הבריאות וצוותי הפרויקטור גמזו, כאשר הצעד הראשון היה להודיע לחברי מועצת העיר שהם לא משתתפים יותר בחתונות - לא משנה מי מזמין.
כעסו עליך?
"מצד אחד התושבים הזדעזעו, מצד שני אל ההכרזה הצטרפו מהר מאוד אנשי דת וציבור. היינו באדום בוהק, מספר אחת בארץ. אך מרגע שצומצם עניין החתונות התחלואה החלה לרדת.
עאדל בדיר // צילום: גדעון מרקוביץ
"ואז", מספר ראש העיר בקול נרגש, "המצאנו את התוכנה". גזבר העירייה, יועץ ראש המועצה וטכנאי מקומי הם הטריו שאחראי להמצאה שגורמת לדשא של כפר קאסם להיות ירוק יותר, המצאה שלא היתה עוברת את סף הפוליטיקלי קורקט התל־אביבי: ראש העיר ישוב על כיסאו, לפניו פרוסים שמות ומספרי זהות של כל תושבי הכפר. בלחיצת כפתור אחת הוא מקבל את כל הרקע הרלוונטי של התושב: האם עד כה חלה בקורונה, היכן נדבק, אם נדבק בבית הספר אז מאיזו מורה, וכן הלאה. "התוכנה הזאת נותנת לנו מרחב תמרון, אנחנו יודעים למפות את השטח ואיפה צריך לשים לב".
תושבים לא התרעמו? זה מידע פרטי.
"מה פתאום?! זה לטובת בריאות הציבור. משרד הבריאות לא מגיע לכולם, לקחנו צוות של עו"סיות שקיבלו הכשרה על ידי פיקוד העורף, הן עושות חקירות עצמאיות ואז בתוך שעתיים מתקשרים לכל הנדבקים במקום בתוך חמישה ימים, לוקחים פרטים. החולה מקבל טלפון מאחראי הביטחון וממנהל מחלקת הרווחה, מרגיעים אותו. את הטלפון השני החולה מקבל מצוות החקירה, ואז אנחנו יודעים עם מי היה במגע ואיפה חלה.
"כל הפרטים מוזנים מייד במחשב, ויש גם טלפון שלישי, שבו מברר נציג הרשות המקומית אם יש צורך בסיוע רפואי כי עדיף להביא לו תרופות הביתה במקום שילך לקופ"ח וידביק אחרים, וטלפון רביעי שמוודא אם יש אוכל בבית - כי אם לא, דואגת הרשות לסל מזון בהיקף של 1,200-600 שקלים".
מי שם את הכסף על התוכנה?
"משרד הביטחון. סוכם שאם נצליח, הפיילוט יעבור לכל הרשויות הערביות".
לא היה מוזר לשתף פעולה עם משרד הביטחון? רוב התושבים שלך הם ערבים־ישראלים שמזדהים עם הנרטיב הפלשתיני.
"אנחנו הערבים בישראל כולנו פלשתינים. אכפת לנו מתהליך השלום בין מדינת ישראל לבין המדינה הפלשתינית שתקום. בוודאי. אבל אנחנו חיים כאן ועובדים עם משרדי הממשלה בשיתוף פעולה שלם. בכל יום יש הערכת מצב עם נציג המשטרה ונציג משרד הפנים, אני שמח שדווקא במלחמה גורלית, כמו זאת בקורונה, לקחו אותנו כפיילוט".
עוד מעט נגמר הסגר. כשהחלה התוכנית התגלו בכפר קאסם 70 חולים ביום, בשבוע האחרון הממוצע עומד על אפס עד שלושה. עלות התוכנית: 108 מיליון שקלים לשישה חודשים, כעת הכסף נגמר ובקשה לחידוש הוגשה בשם ועד ראשי הרשויות הערביות. ערב סיום הסגר, אני שואלת את עאדל אם החתונות תחזורנה, והוא עונה תשובה שמדגימה את הקונפליקט בין שיקול הדעת המקומי לבין זה הממלכתי: "אני ממליץ שעד דצמבר לא תהיינה חתונות בכלל, אבל אם החוק במדינה מתיר אני לא יכול לכפות. תפקידי כעירייה לשמור שאם יש חתונות, הן תתקיימנה לפי הכללים".
התושבים בשליחות העירייה
צפונה משם מתמודדת ראשת עיריית חיפה, ד"ר עינת קליש־רותם, עם מציאות מגוונת ומורכבת בהרבה. כאן אין מערך ממוחשב וגם לא ציבור מאוחד. העיר האדומה הפכה בראשית השבוע לצהובה ואתמול כבר הוריקה, אך הכעס על ההפקרות גדל. "יש תחושה של אוזלת יד", היא אומרת, "למשל, משפחות שלמות חולות בקורונה וצריך להוציא למלוניות ולטפל בהן. אם מטפלים בתוך יממה הן לא תדבקנה אף אחד, אבל אחרי חמישה ימים עלול להיות מאוחר".
עינת קליש־רותם // צילום: פיני סילוק
קליש־רותם מתמודדת עם חזיתות שונות של מגזרים בעירה, ועם שכונות אדומות וירוקות: "מספיק שתושב שכונה אדומה מחליט להיכנס לפארק ציבורי בשכונה ירוקה - וזה מייד צובע. בשונה מהחלטת הממשלה החלטנו פה לסגור גם גינות ציבוריות ופארקים, דבר שקומם עלינו תושבים, אבל אין מה לעשות. אני מקווה מאוד שהממשלה תחליט על סגר דיפרנציאלי, לצערי לא יהיה לי הכוח להחיל לבדי סגר כזה בעיר אף שזה הפתרון הנכון".
מאות פניות אישיות הגיעו אל ראש העיר לפייסבוק ולטלפון מדי יום. תושבים מתקשרים לחלוק, להתלונן, מתקשים להפריד בין האחריות הממשלתית לזו המוניציפלית. לכי תסבירי לתושבים מדוע אסור להיכנס לים או למה עסקים קטנים סגורים, ושאין לך חלק בהחלטה הזאת.
את אנרגיות התושבים מנתבת קליש־רותם לסיירת ייחודית: מתנדבים עוברים ברחובות ומחזקים תושבים אחרים לנהוג על פי כללי הזהירות. גם את היוזמה הזאת קושרים לשיפור שחל בשבועיים האחרונים בנתוני התחלואה.
אוזלת יד נוספת שעליה מצביעה ראש העיר קשורה בדוגמה האישית שמפגינה הממשלה כלפי המנהיגות המוניציפלית: "הממשלה מתנהלת בישיבות זום, אבל למועצת עיר אסור להתנהל כך. 31 חברי מועצה, תוסיפי לזה צוות הנהלה מינימלי שאני צריכה כדי לתפעל ישיבת מועצה, זה לפחות 50 איש בחדר. ראשי רשויות רבים מתלוננים, ונענים שאפשר לנהל את הישיבות בחוץ - דבר הגורר כמובן עלויות גבוהות של מערכות הגברה וציוד שאף אחד מאיתנו לא רוצה דווקא עכשיו לבזבז. אם חס וחלילה נכנס חולה מאומת לתוך ישיבת מועצה, כל מי שבחדר נכנס לבידוד, והעירייה מושבתת. יש דברים שלממשלה מותר ולרשויות אסור, ויש לא מעט כאלה".
הדור הצעיר מנצל את הזמן
233 ק"מ דרומה משם, עם כ־270 אלף פחות תושבים, ניצבת טל אוחנה, ראשת המועצה המקומית ירוחם, ומברכת על כך ש"בתקופה הקורונה עלתה קרנו של השלטון המקומי". כבר עם פרוץ הגל הראשון מעידה אוחנה כי מצאה עצמה לבד, וכל מי שפתח טלוויזיה בחודשים האחרונים נתקל בגברת הראשונה של הנגב עורכת בעצמה חקירות אפידמיולוגיות לתושבים.
טל אוחנה // צילום: יהודה פרץ
שלל יוזמות מקילות־קורונה מופעלות בשטח ירוחם כדי למלא את החורים שמדיניות הממשלה הותירה, כגון חלוקת מחשבים, תמיכה טכנית לילדים שנתקעים עם זום ולהורים שנתקעים עם הילדים, מערך שמעניק למורים כלים פדגוגיים ומסייע בלמידה מרחוק, פעילויות לגיל השלישי ומיזם הכשרות מקצועיות לבני הדור הצעיר, שינצל את הזמן בלימודים רלוונטיים והצעות אטרקטיביות למיקוד לקראת שוק העבודה.
מי מממן את כל הטוב הזה?
"קיבלנו ממשרד הביטחון סיוע, 250 אלף שקלים. גייסנו הרבה כספים, עשינו ניצול משאבים אחר. בואי נאמר שהמדינה מסייעת ככל יכולתה. יש לי ביקורות ואנחנו בהידברות. האיכונים לא פועלים כמו שצריך ואין פתרון למרחבי תפילה. אני מוטרדת בעיקר מההשלכות הכלכליות, המדינה צריכה להגביר השקעות הון בפריפריה במנועי צמיחה טכנולוגיים בעיקרם. היינו הראשונים להיכנס למשבר מבחינת גובה הבלתי מועסקים, וככל הנראה נהיה גם האחרונים לצאת ממנו. כתבתי על כך למנכ"לית משרד האוצר בדיוק ביום שבו התפטרה".
ירוחם, שהחלימה כליל, האדימה שוב במהלך החגים לאחר שתלמידי ישיבה חזרו הביתה והדביקו את בני משפחותיהם: "יש לנו 11 אחוז חרדים, המאמץ מתרכז שם ואין תחלואה בכלל ביישוב הכללי. מדובר בבתי אב שנמצאים בקילומטר אחד של רחוב. כל מי שבוחר בעמדה שיפוטית כלפי חרדים שייקח נשימה. אם נער חוזר הביתה מהישיבה למשפחה של 12 נפשות בבית שגודלו 70 מטרים, זה בלתי נמנע. הצענו לבודד, הם ענו שזה חג סוכות והם לא נפרדים. יש לי הערכה גדולה לאורח החיים שלהם הזה כאשר לא מתקהלים ולא מפירים הנחיות. עברו עשרה ימים, כולם הבריאו, בתוך כמה ימים נחזור להיות ירוקים בחזרה".
איך את רואה את ההמשך?
"אני בעד סגרים דיפרנציאליים. בית שמש ואשדוד לא צריכות לשלם מחיר בגלל שכונות שונות, לא משנה חרדים או ערבים, וגם אצלי".
בלי אמון הציבור אין משמעת
בית שמש, שהתחילה אדומה, מכילה כעת שכונות צהובות וכתומות ומסמנת מגמת ירידה. שאלות בדבר חיכוכים בין הרשות המקומית לבין הממשלה אינן לגיטימיות ברף הדרישה העצמית של ד"ר עליזה בלוך, ראשת העירייה, שחיה ערכים צבאיים וממלכתיים כאחד.
עליזה בלוך // צילום: יהונתן שאול
"מהאשמות איש לא יוצא נשכר, אנחנו במלחמה", היא אומרת, "במרבית מלחמות ישראל היה אויב שקל להתגייס מולו, הפעם זה וירוס קטן וזה קשה. אני לא בעמדת שיפוט על ניהול האירוע, כל אחד חושב שאם היה בעמדת הניהול היה מצליח. יש לי ביקורת אבל אני אומרת אותה בענווה. כראש רשות עלי להביט בעיני התושבים ולהגיד שאני רואה את התמונה. הדרך היחידה לנצח היא אמון ציבורי. אם אין אמון בחזון גדול שכולם מגויסים למענו, אין משמעות לסגר - הרי ממילא אי אפשר לאכוף. הציבור הישראלי ידע להתגייס למשימות ויכול לשים מסיכות אב"כ ולשבת במקלטים אם הוא משוכנע בצדקת הרעיון. עיקר הסיפור הוא לשאול את עצמנו לאן אנו הולכים".
במלחמה היומיומית של בלוך, בעיר שפעם היתה סמל לפילוג וכיום הולכת וקונה לעצמה שם של עיר המאפשרת חיים משותפים למגוון רחב של תושבים מכל הסוגים, סוגיית היום שאחרי הקורונה תופסת נפח: "בכל בוקר אני מזכירה לעצמי שיש חיים ביום שאחרי, נצטרך לקיים חברה יצרנית וגם לקיים דיאלוג, ובטיפול בקורונה יש דגש על התחומים האלה גם עכשיו. פועל כאן חמ"ל 24 שעות ביממה, מתפעלים אותו חרדים וחילונים יחד עם עמותות, כדי שמשפחה חולת קורונה לא תצטרך לצאת מהבית כלל. אנחנו מביאים להם אוכל, מטרנה, משחקים, הכל. כאשר את מתקשרת לקבל עזרה יהיה מתנדב חרדי שיגיע למשפחה חילונית עם מזון או חילוני אל משפחה חרדית עם תרופות, וזה מקסים".
ויתרתם על המלוניות?
"כלכלית זה יותר נכון למדינה. אם היה לי יותר כסף הייתי עושה את זה יותר טוב".
מה היית עושה?
"מחזקת את השירות למשפחות, הייתי דואגת לאוכל יותר טוב, מפנקת. לא הייתי סוגרת את בתי העסק כדי לא להוסיף משפחות למעגל העוני. הכל כדי להשאיר פתוח עם תנאים של שמירת מרחק ואכיפה. במקום דמי אבטלה שהתפזרו פה, הייתי מתמרצת מעסיקים באותו כסף להעסיק עוד מישהו בתקופה הזאת כי גלגלי האבטלה צריכים לעבוד.
"החתונות הכבידו עלינו". בדיר (מימין) בכפר קאסם // צילום: גדעון מרקוביץ
"אנחנו מייצרים סירי לחץ, אני מוטרדת מדור צעיר שיודע שאפשר לשבת בבית שנה שלמה ולקבל כסף בלי לעבוד. האם המדינה רוצה לגדל דור ששואל מתי תגיע הקצבה? צריך להשאיר את הקצבאות למי שבאמת לא יכול אחרת. כל השאר מוכרחים לשוב לשוק העבודה. ליצור להם פעילות, ממילא אנחנו משלמים, אז שירימו טלפון ל־20 זקנים מדי יום. לא חסרות משימות".
פנית לממשלה בבקשות סיוע?
עליזה מראה מסמכים. "מבקשת כל הזמן, לפעמים קצת מקבלים. מהאוצר, מהביטחון, מהפנים, מהשיכון ועוד. זה לא מספיק. קשה מאוד לנהל עיר כאשר אין תקציב למדינה, גם דברים שבמצב רגיל היינו מקבלים אנחנו לא מקבלים עדיין".
בבית שמש מובילים מהלך חינוכי קונספטואלי. בלוך: "עשינו מיפוי של כל הילדים, הוצאנו אותם ללמוד בפארקים בקבוצות קטנות, לכל מורה קבוצת תלמידים שהוא אחראי לה, מגייסים את אנשי תנועות הנוער ובני השירות. והקהילה היא חלק. המוטו הוא חינוך לאחריות".
כלומר, לא מלמדים אתכם לקרוא בכיתה א' אז מתנדבים ילמדו אתכם?
"אני אומרת לתושב: לא רק אני אחראית, גם אתה. כולנו. מתחילים בלעטות מסיכה, אתה לא רק 'מתנדב' כשאתה מרים טלפון לקשיש, נניח, זאת החובה שלך. וכשאתה מבצע אותה - אתה גם נהנה! ואני מתרגשת לראות את האכפתיות".
ב־27 בחודש נערכים בבית שמש ליום ניקיון כללי, כל משפחה יוצאת לנקות את סביבת הבניין שלה, כי לא רק העירייה צריכה לדאוג.
את עושה לתושבים מה שהמדינה עושה לך?
עליזה מחייכת. "אני מקבלת אחריות, לא עסוקה בלהתלונן. אני לא משחררת את המדינה מאחריות וגם לא מצפה מהמדינה... אני פונה אליה בבקשות, יודעת מה מגיע. אבל יודעת ששיח קיטור לא מקדם. מבחינתי, הדבר הכי חשוב בקורונה הזאת הוא שסטודנטים בני בית שמש נשארו ללמוד בבית במקום לנסוע לטכניון, לבאר שבע או לתל אביב, נזכרים שזה המקום הכי טוב בעולם. אני מחכה שבזכות המגיפה ישתקעו ויקנו כאן דירות".