כבר בתחילת השיחה עם שון מונגוזה הוא מתחיל לספר בהתרגשות אקסטטית על ההפגנה שלקח בה חלק במוצ"ש האחרון. החלטה של רגע הובילה אותו לצעוד עם המוחים ברחובות, ובמין רגע התעלות שיא הוא מצא עצמו כשמצידו האחד שוטרים, מצידו השני המון משולהב, ומעל לכל מרחפת עננת אנרגיה בלתי ניתנת לתיאור. את השינוי, הוא אומר, אפשר להרגיש באוויר. "זו תקופה מטורפת, קורים בה כל כך הרבה דברים. יש פה אנרגיה, אמאל'ה", הוא אומר בקול רועד. "יש פה מהפכה אמיתית, זה לא הולך להיגמר בקרוב. חברה אמרה לי שזה הזמן של החלשים שלא הביעו את עצמם עד עכשיו. זה הזמן לזהות את הדבר הזה שמעבר לפחד. אני מרגיש שמשהו עולה וצף החוצה עכשיו".
מונגוזה, 25, שכבש את הבמה באודישן שלו ל"כוכב נולד" ב-2011, כבר הספיק להוסיף לרזומה שלו עוד תפקידים על המסך. "בתולות", "כדברא", "מלכות" ותפקיד ראשי ב"עיר מקלט" הם רק חלק קטן, לצד הופעות על במה, ביניהן תפקיד מרכזי ב"מחוברים לחיים" של תיאטרון "הקאמרי" לצד שמואל וילוז'ני. רצה הגורל ודווקא עכשיו, בעיצומה של מהפכה בין-גזעית עולמית, יוצאת היצירה הדוקומנטרית שהופקה על חייו - הסרט התיעודי "צ'אנסלה, השחור החדש". את הסרט, שהופק עבור תאגיד השידור הישראלי בשיתוף קרן מקור לקולנוע וטלוויזיה ביים בעז רוזנברג, והוא עוקב אחר חייו של שון ב-7 השנים האחרונות (הסרט ישודר בערוץ כאן 11 ב-4 בנובמבר בשעה 21:15), ועכשיו הוא משחרר גם את השיר "חיה פצועה" המלווה אותה.
כמעט עשור שעבר מאז נרקמה מערכת היחסים בין שון ובעז, שהתרגמה לדוקו שעוסק באופן כללי בשאלת הזרות בישראל (נושא אותו החל רוזנברג לחקור עוד בטרם הכיר את שון), וברמת הפרט מתמקד בסיפורו של מונגוזה, ילד שהגיע לארץ ללא הרבה סיכויי הצלחה או השתלבות, חי בבית עם אב אלים וברח ממנו בגיל חד ספרתי לבית מאמץ ומיד אחרי כן לפנימייה.
בפעם הראשונה ב-20 השנים שעברו מאז עלה מונגוזה בגיל 5 עם הוריו מקונגו בחיפוש אחר חיים טובים יותר, הוא מזהה שיח התחלתי אמנם, ועם זאת כן, ישיר, אמיתי ואפילו בוטה - על שונות, שנאת זרים ושלטון הקיים והמובן מאליו. "אני מרגיש שהמחאות והשיח על זה עכשיו בארץ יחד עם מחאת השחורים בארצות הברית, הוא הכרחי", הוא אומר. "אנחנו חיים בעולם אלים, לא משנה איך מסתכלים על זה. השחורים באמריקה עוברים גיהנום, כי זו מדינה שפשוט חיה בהכחשה במשך שנים. וכשזה מגיע וקמה המחאה, לשבור חנויות ולהנכיח את השחור זה הכרחי. זה קורה עכשיו גם בארץ. זה הזמן של העם, של החלשים, של המוחלשים".
באודישן ל"כוכב נולד" אמרת שאתה מזהה את עצמך כישראלי לכל דבר, כי "כשמביאים ילד למדינה זרה מה אפשר לצפות שיקרה". נראה שלאחרונה דווקא התחברת יותר לזהות שלך מקונגו.
"הדיאלוג עם הזהות הוא משהו שאף פעם לא יהיה לו סוף. אנחנו לומדים להכיר את עצמנו כל יום מחדש ועדיין לא מכירים את עצמנו באמת. נולדתי בקונגו וגדלתי שם עד גיל 5. ההורים שלי עשו את הבחירה עבורי לעבור למדינה אחרת, לא לקחתי את ההחלטה הזו בגיל בוגר. הייתי פשוט חייב להתרגל. אנחנו אפריקנים, אנחנו שורדים, זה משהו שהוא חלק מטבע שלנו. מצאתי את עצמי פה פוגש לראשונה את אבא שלי אחרי שהוא עזב את קונגו כשהייתי בן שבוע (שון ואמו התאחדו עם אביהם בארץ. ע.פ) בשביל למצוא לנו מקום יותר טוב לחיות בו, והמפגש הראשוני הזה עם האלימות שהייתה בו גרמה לי לנסות התרחק משאלת הזהות שלי.
"אבל יש משהו באבא, במשפחה ובדם שלך, שהם הזהות הכי בסיסית שלך. בתור ילד, פיזית בחרתי להתרחק מזה. אבל בשלב מסוים אתה מתחיל לשאול את עצמך שאלות על הזהות שלך. כשאתה גדל פה בסביבה לבנה אבל המדינה אומרת לך 'אתה לא שייך לכאן, כי אין לך אזרחות', זה קורה. מצד שני, אין לך לאן לברוח. אבא שלי תמיד היה דואג לשמור אותי קרוב עם סיפורים על אפריקה. כילד זה לא היה פשוט, הבלבול הזה של הזהות. אני חושב שהוא לא ייפתר עד שאקים תא גרעיני משלי".
ב"חיה פצועה" המלווה את הסרט הוא שר (בלינגלה -שפתו הקונגולית): "תסתכלו על העור שלי, איזה צבע אתה רואה/ אמא שלי שחורה, אבא שלי גם שחור/ נולדתי בקונגו, מדינה יפהפייה/ היום אני יודע את זה, מרים את הראש למעלה/ כי אני יודע שאני הולך קדימה/ חיה שלי, אני משחרר אותך מהכלא". גם ביצירתו המוזיקלית, מונגוזה לא נותן הנחות לסביבה הלבנה.
יש מי שיטען שבעוד שמצבנו עדיין לא אידיאלי, לשחורים בישראל יש היום הרבה יותר קול מבעבר. שחקנים, כתבי חדשות, מוזיקאים, זוכי ריאליטי, שליחה לאירוויזיון ואפילו נציגות קונגואית נוספת של שחר סאול.
"שחר סאול הוא אהוב גדול שלי, אבל יש פה המון מניפולציות. תעשיית הבידור עדיין מתחבאת מאחורי מה שאני קורא לו 'גזענות פוליטקלי-קורקטית'. כאילו עושים טובה, אבל יש בזה משהו הרבה יותר מורכב. הכל מוגש לך באיזושהי מעטפת פופית מאוד נעימה לעין. שיהיה נעים, שלא יכאב. אבל בוא ניקח את 'האח הגדול' לדוגמה. אז גם אם יש לך מנצח, איך זה הגיוני שבקאסט שלם יש רק שחור אחד? איך זה הגיוני? למה אין שניים, שלושה, ארבעה? לכולם יש סיפור מעניין.
"המקום בו אני נמצא בתור שחקן שחור הוא אמנם מטורף, אבל יש עוד הרבה עבודה. אז פעם הייתי מקבל אודישנים לתפקידי פליט ועכשיו זה פליט שמוחה ומדבר בעברית. אבל הוא עדיין פליט! אני מקווה שהבשורה שבועז ואני מביאים עם הסרט הזה תעורר שיח מאוד מעניין. המטרה שלנו היא לגרום לדברים להשתנות. אומרים לי על תפקידים מסוימים שמחפשים להם דווקא שחקן מזרחי. מה קורה איתכם? די, עברנו את השיח של אשכנזים-מזרחים, התקדמנו. אפשר להמשיך ממנו הלאה לדברים אחרים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו