המלחמה בקורונה: הרופאים הצעירים נשלחים לחזית

"מבינה את גודל האחריות על כתפיי"

רוני פוסטן קורן, מתחילה סטאז' בבית החולים ברזילי

את לימודי הרפואה סיימה רוני פוסטן קורן (28) באוניברסיטה העברית בירושלים. כעת היא תחל שנת סטאז' בבית החולים ברזילי באשקלון - היא נשואה לאלדד ואמא לאריאל ולעדן - תאומות בנות חצי שנה.

"היום אני מבינה לעומק את גודל האחריות שמונחת על כתפיי", היא מספרת, "לפני שש שנים נכנסתי לבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, נערה שחולמת להיות רופאה ולשנות חיים. בקרוב אתחיל סטאז' ואזכה להגשים את החלום, להיות שם עבור אנשים זרים בנקודות הכי משמעותיות בחייהם".

"רואה את תחלואי המערכת"

על אף ההתרגשות, היא יודעת שזה יהיה מאתגר. "אני רואה את תחלואיה של מערכת הבריאות", משתפת פוסטן קורן, "לצערי לזה לא הוכשרתי. ביום הראשון במחלקה הפנימית פגשתי מטופל עם אי ספיקת לב ומהר מאוד הבנתי שגם בית החולים סובל מאי ספיקה. גם מערכת הבריאות כולה. אני זוכרת את עצמי, סטודנטית חדשה, מבועתת מהאפשרות שאשלים עם זה יום אחד. לשמחתי עדיין לא השלמתי".

את שנת הסטאז', שתכשיר אותה להיות רופאה בפועל, תחל רוני בעוד פחות מחודשיים. ייתכן שמועד ההתחלה יוקדם בשל הצורך באנשי צוות למערכת. "במקום לעבור בין המחלקות השונות וללמוד רפואה על כל גווניה, אני וחבריי למחזור נעביר את רוב שנת הכשרתנו האחרונה במחלקות קורונה, נקבל סמכויות שלא ניתנו מעולם לסטאז'רים", מציינת רוני שמוסיפה כי אלו "סמכויות שהיו שמורות למנוסים ומיומנים מאיתנו. צו השעה מחייב לבצע שינויים במה שהיה נהוג עד היום, אך לא אנחנו צריכים לאייש את השורות, אלא מתמחים בעלי הכשרה ראויה. מתמחים ומתמחות שגם בשגרה שלפני הקורונה קרסו תחת העומס בתורנויות מסביב לשעון ללא שינה. רק תקנים נוספים של מתמחים יאפשרו לנו לנצח במערכה".

לסיכום היא אומרת: "אני מתחילה את הסטאז' בהתרגשות מוכתמת בחשש. אני גאה לקחת חלק במאבק במגיפה שמשנה את העולם שהכרנו, ומבינה את משקל האחריות שניתנה לי. הייתי רוצה גם לדעת, בלב שלם, שלא נצטרך מגיפה נוספת כדי לתקן את מערכת הבריאות השבורה שלנו".

"פה כדי לשרת את כולם"

אדיב אליאס, מתחיל התמחות במיון בביה"ח בילינסון

אדיב אליאס (30) סיים לימודי רפואה בהונגריה, וכעת הוא מתחיל התמחות במיון (מחלקה לרפואה דחופה - מלר"ד) בבית החולים בילינסון.

"בתפקיד החדש במיון אתה פוגש את כל מערכת הבריאות בלי פילטרים", אומר אדיב, "זו הפעם הראשונה שאנשים מגיעים עם בעיה, זו 'הדלת' של ביה"ח ומערכת הבריאות. אתה מטפל בכל מיני בעיות רפואיות, לכן יש חששות וגם התרגשות מאוד גדולה, זה שלב חדש בחיים. ברפואה תמיד רואים דברים חדשים בקריירה, כמו עם הקורונה שלפני שמונה חודשים אף אחד לא הכיר".

לדבריו, הוא יודע שהתפקיד החדש יאלץ אותו להתמודד עם תחלואי המערכת: "אנחנו רואים ברפואה דחופה, במיון, גם את התסכול והעצבים של המטופלים ושל המלווים שלהם. לצערי, יש הרבה רגשות שליליים שמופנים כלפי הרופאים והצוות. אנחנו מתמודדים עם תורים, וצריך ללמוד איך להתנהל עם זה. בסופו של דבר אני מבין את התסכול, ואנחנו מנסים להכיל את הלחצים, אבל אסור שזה יופנה נגד הצוותים הרפואיים".

אליאס מציין כי "דווקא עכשיו, כשמערכת הרפואה נמצאת במשבר גדול, חייבים להקצות עוד משאבים ועוד תקנים. אני מקווה שיצרפו אלינו עוד רופאים ושיורידו את העומס מהמחלקות השונות כדי לתת טיפול יותר יעיל. הרופאים חייבים לעבוד בתנאים יותר נורמליים ובזה גם הפחתה של השעות הרבות בתורנויות".

לצד ההתרגשות קיים אצלו גם החשש האישי להיחשף ולהידבק בקורונה בזמן העבודה: "לעיתים יש חשש כי המטופל שמגיע למיון עם בעיה כלשהי הוא נשא קורונה, ולכן אנחנו מתמגנים עם הלבוש והציוד המתאים. נכון שבמקרה כזה יש סיכון מאוד גדול, אבל אין מה לעשות, זה חלק מהעבודה וחלק מהסיכון. יש את החשש אבל הוא תופס מקום מאוד קטן, כי הטיפול בחולים נמצא בראש הרשימה".  לסיום, יש לו מסר: "אנחנו פה כדי לשרת את כל האוכלוסייה, לא משנה מאיזה מגזר".

"טקס הסיום היה בזום"

אוריין נעמה יגנה, מתמחה בכירורגיית ילדים במרכז הרפואי לגליל

לאחר שסיימה את לימודי הרפואה בפקולטה של אוניברסיטת בר־אילן בצפת, אוריין נעמן יגנה (30) עברה להיות מתמחה בכירורגיית ילדים במרכז הרפואי לגליל, נהריה.

"מעולם לא דמיינתי שאת טקס סיום לימודי הרפואה שלי אקיים מול המחשב, דרך אפליקציית זום", מספרת אוריין על מעמד מרגש אך מוזר שלא היתה בו הנפת הכובעים. "את שבועת הרופא אמרנו כל אחד בנפרד בנוכחות המשפחה הגרעינית המצומצמת שלו. למרות שהמציאות הנוכחית הכתיבה לנו ריחוק חברתי, הטקס החלופי היה מרגש". את שנת הסטאז' עשתה במרכז הרפואי לגליל, וכיום היא מתמחה שם בכירורגיית ילדים, תוך כדי ניהול חיי הנישואים. "אני נחשפת מדי יום למקרי טראומה רבים בקרב ילדים הנוטים יותר להיפצע בתקופה זו של חוסר מעש והיעדר מסגרות". מקצוע הרפואה, לדבריה, "טומן בחובו הזדמנות ויכולת לעזור לאדם באשר הוא אדם. הדבר מקבל משמעות מיוחדת בעיקר בימים אלה של התמודדות עם מגיפת הקורונה העולמית המשפיעה על כולנו".

היא מספרת על הקושי והמורכבות בתקופה זו: "לא פעם הזדמן לי ולצוות המחלקה לנתח ילדים הנושאים את הנגיף. האתגר הגדול הוא ליצור תחושת ביטחון ותקשורת טובה בינינו לבין אותם ילדים החוששים מהלא נודע בהגיעם אל חדר הניתוח. על אחת כמה וכמה כאשר אנחנו לבושים במיגון מלא, שיכול לעיתים להרתיע אותם עוד יותר".

נעמן יגנה מציינת: "אנו משתדלים לייצר אווירה נעימה ומרגיעה על ידי שימוש יצירתי באביזרים כמו מדבקות ואיורים על גבי המסיכות שאותן אנחנו עוטים. כך למעשה אנחנו משכיחים לרגע את החרדה ואת המציאות החדשה שנכפתה עלינו".

ויש לה גם מסר חיובי לשנה החדשה: "אני רוצה לאחל לכל עמיתיי, בוגרי בתי הספר לרפואה, שנת התמחות מוצלחת. לכולנו מטרה משותפת אחת - למגר את המגיפה לטובת בריאות הציבור בעת מצב חירום בריאותי שכזה. אני בטוחה שתקופה זו תחשל אותנו ותהפוך אותנו לרופאים טובים יותר".

"יכול להיות שנרוויח רופאים מנוסים יותר"

פרופ' קרל סקורצקי, דיקן הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בר־אילן בצפת

"אנחנו 'זורקים למים' את הסטודנטים והמתמחים מוקדם מהרגיל. כמובן, עם הכשרה מתאימה והכוונה. לכן אני לא מודאג", אומר פרופ' קרל סקורצקי, דיקן הפקולטה לרפואה ע"ש עזריאלי של אוניברסיטת בר־אילן, בצפת. לדבריו, "לא ייצא פה דור של רופאים פחות מנוסים, אולי ההפך. זה קשה כי צריך הרבה יותר משאבים, אבל אני רואה שסטאז'רים ומתמחים שחשבנו שיישחקו מהר - אינם נשחקים".

הוא מצביע על סוגיה מעניינת שקורית בבתי החולים ומשרטטת את ההבדל בין הרופאים שהוכשרו בעבר לאלו שמוכשרים היום. "עד עכשיו כשסטודנט לרפואה נכנס למחלקה הוא היה רואה רופא בכיר ומנוסה שדי בטוח בעצמו. הרופא הזה הרי מכיר מה זה התקף לב, אסתמה וכדומה. הוא היה רואה ברופא הבכיר סמכות. כיום, הקורונה זו מחלה שהרופא הכי בכיר או מנוסה בעולם לא מכיר ולא פגש. כלומר, לרופא הבכיר אין יותר ידע על האופן שבו מטפלים בקורונה".

לדבריו, "יש אי ודאות וחוסר במידע שעלול לגרום לחרדה, כי אין דרך לדעת איך לקבל את ההחלטה הטובה ביותר, אין שום ספר ואף אחד לא ראה משהו זהה". שינוי נוסף שעליו הוא מדבר: "כל סטאז'ר או מתמחה יודע שהוא צריך לדאוג קודם כל למטופלים שלו, על זה הוא נשבע. עכשיו עם הקורונה הוא גם צריך לדאוג לעצמו ולמשפחה שלו ולראות שהוא לא מכניס את הנגיף הביתה".

זו שנה מיוחדת עבור הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בר־אילן, כיוון שהשנה סיימו את לימודי הרפואה בפקולטה בגליל 109 סטודנטים - המחזור הגדול ביותר שסיים מאז הקמת הפקולטה.

"הרופאים שיוצאים מאיתנו בשנה האחרונה חושלו בעבודה בשנה לא רגילה. הבוגרים שיוצאים לשטח מוכנים יותר מאי פעם, הם התנסו באופן קליני, מכורח הנסיבות, בשלב הרבה יותר מוקדם מהצפוי", הוא מסביר.

"לימודים לכל החיים"

לדבריו, תקופת לימודי הרפואה נמשכת לאורך החיים המקצועיים ולא תמה לעולם: "תקופת המגיפה חיזקה זאת, ולמדנו שיעור בצניעות וענווה. הסטודנטים עבדו בצמוד לרופאים בכירים, שגם בעצמם לומדים ומתמודדים עם המגיפה החדשה שפקדה את העולם".

עם זאת הוא מוסיף: "יש אתגרים קשים בלימודי רפואה, את החלק העיוני פחות טוב ללמד בצורה מקוונת - אבל זה אפשרי. החלק המאתגר הוא המעשי, לקחת סטודנט וללמד אותו איך לעשות בדיקה פיזיקלית כשהוא צריך להגן על עצמו".

הדבר שהכי מטריד אותו כעת: "בעיניי הדבר המטריד הוא מחלות הרקע הכרוניות, שאינן מקבלות מספיק תשומת לב ונופלות בין הכיסאות. כל הסיפור של איזון מיטבי של סוכרת, בדיקות מעקב של סרטן ורפואה בקהילה - אנשים מפחדים להגיע, או שהצוות שאמור לטפל בהם נכנס לבידוד. אסור לשכוח את התחלואה הרגילה שפוקדת את האוכלוסייה והיא לא בהכרח מקבלת תשומת לב".

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו