השיטה של השמאל, בדרך כלל עם מעורבות חזקה של אהוד ברק, היא כזאת: מגדירים גזרה צרה, מנוטרלת למראית עין מסממנים אידיאולוגיים, ולוחצים - עד שהגזרה מתמוטטת ומתחילים לבצע.
אפילו גדר הביטחון (הפרדה) הוקמה בצורה שכזו. הימין התנגד, אבל זה לא היה גורלי בשבילו. בכל זאת, היה נימוק ביטחוני חזק ומשכנע ואם הכל היה הולך כפי שהשמאל רצה - זה היה פחות או יותר גבול השליטה והנוכחות הישראלית. את הגדר שבאמת היה צריך - זאת שבגבול סיני - השמאל לא רצה, וברק, אשכנזי ואולמרט סירבו להקים כי התקציב היה דרוש להשלמת בניית הגדר ההיא, ביו"ש. הם גם לא ראו בהסתננות ההמונית של מהגרי אפריקה הבלתי חוקיים בעיה. לא לאומית ולא ביטחונית.
הדוגמה השנייה היא הנסיגה מרצועת הביטחון. אין מה להכביר מילים. זה לא היה גורלי מבחינה אידיאולוגית, רק גרם לנזק אסטרטגי ארוך טווח. אבל לא עניין של שמאל וימין. לחצו עד שברק הבין שזה משקל עודף שמוטב להיפטר ממנו כדי שייפסק הניג'וס הפוליטי של ארבע אימהות.
הפעם השלישית שהשיטה נוסתה בהצלחה עצומה היתה ההתנתקות. צריך להזכיר לימין הדתי שההתנתקות לא נארזה כמהלך של שמאל או ימין, אלא כסוג של נטל על ילדינו שמוטב להיפטר ממנו ולקצר את קו החזית. זה היה במוקד המפץ הגדול שהוליד את "קדימה". הליכוד פוצל והימין הדתי נשאר לבדו לזמר "יש לנו אהבה והיא תנצח".
היו ניסיונות נוספים מסוג זה שקשה לזכור, אבל הציבור כבר נרתע ברגע שראה עוד הצעה לגדר ועוד חוק לפינוי־פיצוי. היתה הבנה מיידית שמישהו רוצה להוריד לנו את הגרביים בלי להוריד קודם את הנעליים.
ניסיון הדחת בנימין נתניהו שייך לאותו ז'אנר. זה לא אידיאולוגי. זה "רק לא ביבי". תבחרו לכם, אבל לא נתניהו. אותו צריך להדיח. זה לא שמאל או ימין. זו דמוקרטיה, שלטון החוק. אבל המהלומות הקצובות בנקודה אחת המזוהה כנקודת תורפה אומרות דרשני. ובייחוד כאשר הימין הדתי כבר מתגייס למטרה.
שורה של בעלי דעות מכובדים מהימין הדתי חוברים בימים אלה לשמאל הקיצוני בניסיון ההדחה של ראש הממשלה. שותף להם נפתלי בנט. הוא לא אומר כלום על הפעילות הזאת, שברובה נועדה להרוס את ההתגייסות הציבורית למאבק במגיפה. הם יוצרים אנרכיה ובנט קובע שלא מדובר בפורס מז'ור, אלא בכישלון מנהיגותי.
התוצאה של הפלת נתניהו, לכאורה כמאורע נקודתי, תהיה כמו כל הניצחונות בגזרה צרה של השמאל. אבל הרת אסון יותר משתי הנסיגות שלא היו אידיאולוגיות. הימין הדתי סובל מנכות פוליטית כרונית. אפשר למנות שלושה אירועים שכל אחד מהם מעיד על שיקול דעת לקוי. הראשון זהו המחדל הפוליטי של נפתלי בנט ואיילת שקד לפני שנה ותשעה חודשים. הדברים זכורים: יחד עם פייגלין ומלצר הפסיד הימין קרוב ל־260 אלף קולות ונידון לדשדוש משילותי־משפטי.
המקרה השני הבולט של קוצר ראות הוא ההתנגדות למתווה שנתניהו השיג מול גופים בינלאומיים להרחקת כ־16 אלף מסתננים. אם הדבר הזה היה מתבצע, היה נוצר מומנטום של הגירה החוצה. הימין הדתי של בנט מנע את המהלך וישראל תקועה. שוב, גזרה צרה שבה מכתיב השמאל באמצעות בג"ץ מדיניות הגירה.
כך גם לגבי תוכנית פראוור ליישוב חוקי של הבדואים. הטהרנות של הימין הכשילה את התוכנית ושום פתרון לא נראה באופק.
את מה שיקרה למנהיג שיחליף את נתניהו במקרה של הדחה באמצעים משפטיים, אפשר לראות במבט על מנדלבליט עצמו או על המפכ"ל לשעבר אלשיך. איזו טרנספורמציה עברו שני הקנאים האידיאולוגיים הללו כתוצאה מרפיון מנטלי ואינטלקטואלי. כניעה לרחוב השמאלי־ברקי תוביל להתמוטטות החזית כולה. הקנאות במאבק נגד נתניהו צריכה לרמוז משהו לאלה הממהרים להיפטר ממנו כאילו הוא משקל עודף, שיעזור לבלון של "ימינה" להתרומם.
בדרך למלחמת אזרחים
טראמפ נלחם באולפן עוין וביידן שרד שידור ללא טעויות. אבל זה לא היה עימות, אלא תגרה
אני לא זוכר שאי פעם הוקדשו דקות ארוכות מהעימות בין המועמדים לנשיאות לשאלות פרוצדורליות של שיטות ההצבעה, האם הצבעה בדואר יכולה להיות לגיטימית ולקבל אישור, ומה הסיכויים לזיופים כאשר כשליש מהקולות צפויים לבוא ממשלוח מעטפות בדואר.
הדבר היחיד שטראמפ וביידן אולי הסכימו עליו בעימות ביניהם ביום שלישי, הוא שייקח זמן עד שנדע תוצאה כלשהי בבחירות הקרובות. יש תחושה שהפעם לא תהיה משמעות להכרזה על מנצח בליל הבחירות. זה ממש לא טוב.
צופים בעימות, פנסילבניה // צילום: אי.אף.פי
צריך לקוות שבכל זאת התוצאה ב־3 בנובמבר תהיה כזו שתבהיר שיש הכרעה. אחרת, ככל שיעברו הימים והשבועות לספירה הסופית ולהכרעה, יפחת האמון בשיטת הבחירות. זה לא היה אף פעם בעבר.
לגבי העימות הראשון עצמו - שנערך באוניברסיטת קייס בקליבלנד - ניסיון העבר מלמד שלוקח זמן עד שהאפקט של העימות שוקע ומשאיר את רישומו בתודעת הצופים. הפרשן הוותיק של "פוקס ניוז" בריט היום, אמר שזה היה מפגש בין אישיות חזקה, אישיות בעלת עוצמה, מול מועמד שהיה חשש שיקרוס תחת לחץ - וזה לא קרה. הנשיא טראמפ מול סגן הנשיא לשעבר ביידן.
הדמוקרטים והתקשורת הצליחו להביא את הנשיא טראמפ ליום העימות במצב קשה, כשהוא מתנדנד וזז ומתכופף כדי לחמוק מהמהלומות. תחקיר "הניו יורק טיימס" על תשלומי המסים שלו עשה רושם רע. אבל בעימות עצמו, טראמפ הצליח להחליק את פרשת המסים האישית שלו ואפילו לגלגל את הכדור למגרש של ג'ו ביידן, כשטען שכיזם בנייה הוא נהנה מחוקי המסים שביידן היה שותף לחקיקתם. ביידן והמנחה כריס וואלאס לא היו מסוגלים להפוך את הפרשה לנקודת הכרעה.
הנושא השני שטראמפ הגיע אליו מנקודת חולשה הוא מגיפת הקורונה. ושוב, דרך ההתמודדות שלו עם המגיפה ידועה, הוא לא פעל בדרך אופטימלית, ובכל זאת יצא ללא פגע באותו קטע בעימות שבו וואלאס וביידן לחצו אותו בנושא.
ביידן הגיע לעימות כשהתקשורת מניחה עבורו רף בגובה נמוך מאוד, והפרשנים הסכימו על כך שהוא חלף מעל לרף בלי להפיל אותו. מה זה אומר? שהוא לא הגיע למצב של בלקאאוט ולא החל לקשקש שטויות שלקוחות משנתון ישן. אבל ביידן לא הצליח להסביר בצורה רהוטה כמעט שום נושא. בייחוד לא את עמדתו ביחס למהומות ומדוע לא פנה בשום שלב למושלי וושינגטון ואורגון ולראשי הערים סיאטל ופורטלנד שישימו סוף לאלימות שהרסה את מרכזי הערים.
ביידן אמר שאינו מחזיק בשום תפקיד ציבורי. הוא גם לא ממש הצליח להרחיק את עצמו מהתוכנית מרחיקת הלכת של אלכסנדריה אוקסיו־קורטז שנקראת הניו־דיל הירוק.
העימות היה למעשה תגרה, ושיקף את המאבק האידיאולוגי בארה"ב שמדרדר אותה אל סף מלחמת אזרחים.
לא עוד אחת
אלכסנדריה אוקסיו־קורטז פופולרית יותר מאובאמה, ולכן עמדתה השוללת את יצחק רבין ז"ל מלמדת על המפלגה הדמוקרטית
דחיית ההזמנה להשתתף באירוע לזכר רבין על ידיה משקפת את הפרת האיזון במפלגה הדמוקרטית. אלכסנדריה אוקסיו־קורטז אינה עוד נציגה של השמאל הקיצוני במפלגה. היא מנהיגת העתיד של הדמוקרטים. אבל עמדתה השוללת את יצחק רבין ז"ל אינה שונה בהרבה מעמדת השמאל הקיצוני בישראל. אותו שמאל קיצוני שפעיליו הם מנוע הטורבו של ההפגנות הבלתי פוסקות נגד נתניהו.
יש ספר שיצא לפני כשנה, "השמאל העצמאי בישראל 1967-1993", לזכרו של נועם קמינר ז"ל, שאביו ראובן נפטר ממש לאחרונה. עמירה הס מדברת שם בגלוי שהסכמי השלום השונים, החל מההסכם עם מצרים, אף פעם לא היו לרוחם של אנשי השמאל. כי הם נתפסו כבגידה בפלשתינים. הפלשתינים הם תמיד המרכז והם הצדקת הכל. מדינת ישראל במקרה הטוב נסבלת בקושי, בגבולות 67', ומבחינת האידיאל היא נועדה לפירוק. הקיצונים שבשמאל מתגאים שניהלו דיאלוג עם פעילים פלשתינים כדי להצדיק המשך חיים של יהודים בארץ, אחרי שתוגשם זכות ההגדרה העצמית לעם הלגיטימי היחיד כאן, הפלשתינים.
אוקסיו־קורטז לא תגיד בקול רם ובגלוי שהיא מתנגדת לקיומה של מדינת ישראל, אבל עמדתה בוודאי לא שונה, אולי קיצונית יותר, מזו שהביע פיטר ביינרט ב"ניו יורק טיימס". ביינרט, כזכור, המליץ לפרק את ישראל ולהקים במקומה מדינה אחת, אחרת.
אוקסיו־קורטז היא היום הכוח הדומיננטי במפלגה הדמוקרטית. בכמה פריימריז שנערכו במפלגה, התייצבותה לימין מועמד מסוים הכריעה את הבחירות. לאורך הקמפיין המוצלח של ברני סנדרס היא כיכבה כסוג של שותפה למרוץ. בעצרות הגדולות של סנדרס היא היתה להקת חימום של אישה יחידה. היא דיברה על היריב הפוליטי, הרפובליקנים, כעל פשיזם, ואילו היא מקדמת מהפכה. היא נראית היום חזקה יותר ממה שהנשיא ברק אובאמה נראה בשנת 2004, כשהפך לכוכב המפלגה בוועידת ההכתרה של ג'ון קרי.
הפנייה שלה נגד רבין משקפת את התפנית הגדולה של המפלגה נגד הליברלים. הרדיקלים מכתיבים את הטון והקצב והם לא מפילים רק פסלים של מנהיגי הדרום ולא מחסלים רק אינטלקטואלים ופוליטיקאים מהימין. האויב העיקרי שלהם אלו מנהיגים ממה שבישראל מכנים השמאל המתון, הליברלי, אלה שעדיין מאמינים בערכי היסוד של ארה"ב או מדינת ישראל.
לשכתב את השנאה
הצעה של פרופסור מאוניברסיטת ניו יורק היא יריית הפתיחה למחיקת האנטישמיות מהמילון
כנראה שהשיטה הכי בדוקה לחוקר של נושאים יהודיים להתפרסם, כולל חקר השואה, היא להכריז משהו שפוגע במושגי היסוד של העם היהודי. וכך עלה השבוע שמו של פרופ' דוד אנגל מאוניברסיטת ניו יורק, שמציע להפסיק להשתמש במילה "אנטישמיות", והכוונה למחוק את המושג "אנטישמיות".
מה נעשה עם כל הספרים שהוקדשו לאנטישמיות? מה נעשה עם כל הספרים שבהם האנטישמיות היא מוטיב יסודי הכרחי להבנת מציאות היסטורית מסוימת?
אולי יוקם מפעל נוסח "1984" לשכתוב ומחיקה של "אנטישמיות". מה שיותר חמור, שאפשר לצפות בביטחון שהגפרור שזרק אותו אנגל יהפוך לשריפה ובתוך תקופה קצרה תיכנס המילה אנטישמיות למחוזות המילים האסורות. היא תכאיב ותצרום לאוזניהם של דוברי שפת הפוליטיקלי קורקט החדשה, המוכתבת על ידי מהפכת התרבות של "בלאק לייבס מאטר".
זאת הסיבה האמיתית לבקשת המחיקה של פרופ' אנגל. קודם מכחישים את האנטישמיות, או שמצדיקים אותה, אבל אם אתה יהודי קשה להצדיק אנטישמיות. מוטב לבטל את הקונספט. ההצעה מגיעה בעת שהתנועה הפוליטית החשובה בארה"ב היום היא תנועה מהפכנית מרקסיסטית אנטישמית. זאת הסיבה.
כבר שנים שהאנטישמיות האפקטיבית, המשמעותית, נמצאת במחוזות השמאל, ולכן ככל שהאנטישמיות והאנטי־ישראליות מעורבות זו בזו והעניין בולט יותר, לא נותר לאינטלקטואלים אלא לטהר את השמאל באמצעות ביטול המושג המפליל.
כשראובן קמינר, מאושיות "השמאל החדש" בישראל, נפטר לאחרונה, הופתעו רבים שהאיש היה ונשאר סטליניסט ללא חרטות. "עברנו משבר מקיף בשמאל עם נפילת ברית המועצות, והתגובה הרווחת של רוב אנשי השמאל היתה מחיקתה המוחלטת של בריה"מ, שהיא למעשה שלילת הסטליניזם". שריפת "הגשרים עם השמאל הישן (אפשרה) את עליית הימין הפופוליסטי".
ברית המועצות היתה המעצמה השנייה שהפיצה נשורת אנטישמית בעולם. ארגוני השמאל הקיצוני בישראל הם קולוניות קומוניסטיות שאיבדו את בסיס האם, אבל ממשיכים לפעול לפי הנחות היסוד הסטליניסטיות בכל מה שקשור לעם היהודי. "זה שמר על האינטגריטי שלי במקום הנורא הזה", אמר קמינר עליו השלום בראיון לחדווה יששכר, "בבית המטבחיים הזה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו