"לא רואה את הסוף"
ד"ר אנה סופולוב
רופאה בכירה בטיפול נמרץ, כיום מנהלת מחלקת קורונה
"בפברואר האחרון פנתה אלי הנהלת בית החולים וסיפרה לי על העתיד לבוא. יש מגיפה בפתח ותוקם מחלקה חדשה - מחלקת קורונה. כרופאה בכירה במחלקת טיפול נמרץ, כבר אז היה ברור שמנהל מחלקת קורונה צריך להיות מומחה בהנשמה. ההרגשה היתה שהולכים אל הלא נודע. יש מחלה חדשה - מה היא? מה נפגוש? מה הטיפול הכי טוב, מי הצוות הכי מתאים? מה נדרש ממנו? 
ד"ר אנה סופולוב // צילום: מיכה בריקמן
"עד אז הוזנו מדיווחים בתקשורת שהציגה קטסטרופות: המוני חולים קשים מאוד, לחץ פיזי ונפשי של הצוות המטפל, מקרי מוות רבים, אין תמונת מחלה ברורה. וכמובן היה הפחד הגדול להידבק. אבל באיזה אופן נדבקים? איך מתמגנים? האם יהיה לנו מכשור מתאים? האם נאבד חולים? ניכשל או נצליח? בן־לילה כמעט אספתי צוות, לקחתי את הטובים ביותר מכל מחלקה, והתחושה היתה שיוצאים למלחמה.
"לא אשכח את המטופל הראשון במחלקה, כבר בתחילת מארס, חולה שחזר מחו"ל ונשא איתו את הנגיף. הוא היה היחיד למשך יום אחד בלבד. אחריו הגיעו עוד ועוד. חולים במצב קשה שנאלצנו להרדים ולהנשים. הסתגלנו למציאות החדשה מהר, גם לא היתה הרבה ברירה. אבל היינו עם מוטיבציה גבוהה כמו יחידה עילית בזמן לוחמה.
"הפיצוי היה שזכיתי להכיר המון רופאים ורופאות, אחים ואחיות חדשים שלא הכרתי לפני כן, צוות שהוא כמו משפחה חדשה. ההתגייסות, החוויה המשותפת והכה־ספציפית ושונה, יצרו משהו שהוא יותר גדול מסך חלקיו. וכך בעצם אנו חיים עד היום - באינטנסיביות מטורפת. אני כבר חצי שנה רק עובדת סביב השעון, אין תחביבים, אין בילויים, אין זמן פרטי. ולצערי אני לא רואה סוף או הקלה".
"סינרגיה בין גוף ונפש"
ד"ר נאסר הואש
מנהל היחידה להרדמה מיילדותית, כיום רופא מרדים בכיר במחלקת קורונה
"כשפרצה המגיפה הרגשתי שאני חייב להיות חלק מצוות הלוחמה. כרופא מרדים היה לי ברור שאני מחויב. אני עובד כל יום במחלקה וכונן 24/7, מוקפץ באופן תדיר מהבית למחלקה. העבודה קשה ומאתגרת, המיגון מעייף ושוחק, זמני הטיפול הולכים ומתארכים והמאמצים שנדרשים מאיתנו הולכים וגדלים.
ד"ר נאסר הואש // צילום: מיכה בריקמן
"יש כמובן את תחושת הסיפוק של הצלת חיים, כל חולה שמשוחרר הוא יום שמח במחלקה. המאושפזים שוהים פה זמן ארוך, מבודדים, ואני משתדל מאוד לייצר קשר אינטימי ואנושי. גם הצוות מאוד מגובש, משפחתי ותומך, ומעניק אנרגיה טובה שעוברת למטופלים. אני שם את זה כל הזמן בראש שלי - לשמור על מורל גבוה, על חיוניות ועל אחדות עם הצוות, ואני מאמין בכל ליבי שזה אחד הפרמטרים להשגת בריאות וניצחון. אני רופא שמאמין בסינרגיה בין גוף ונפש. אנחנו במלחמה עם וירוס עקשן ומתוחכם, ובסוף ננצח אותו". 
אינה גרינברג, אחות מוסמכת, מתמגנת מכף רגל ועד ראש, רגע לפני כניסה למשמרת במחלקת הקורונה // צילום: מיכה בריקמן
"בסוף משמרת אני יוצאת לאוויר, רק רוצה לנשום"
לינה הלון
אחות אחראית מח' גסטרואנטרולוגיה, כיום אחות מחלקת קורונה
"אני עובדת בבני ציון 32 שנה. ראיתי כבר הכל, עברתי מלחמות, פיגועים, ומה לא. ולכן, כשהודיעו על פתיחת מחלקת קורונה בבית החולים, עוד לפני שביקשו ממני התנדבתי. היה לי ברור שצריך כוח אדם עם ניסיון רב בטיפול נמרץ ושזה יהיה לב העניין.
אחות לינה הלון // צילום: מיכה בריקמן
"היום הראשון במחלקה היה הכי קשה. ההתמגנות לפני הכניסה, המסיכה הכפולה. היתה לי תחושת מחנק קשה, קוצר הנשימה ואי הנוחות ייזכרו לתמיד. נשמתי עמוק, ניסיתי להרגיע את עצמי ולעודד את עצמי שאני יכולה, ונכנסתי למחלקה. רגע הכניסה והמפגש עם החולים השכיח הכל, וברגע שהייתי בפנים עמדה לנגד עיני המשימה להציל חיים. הומור מאוד עוזר, וגם כמובן תחושת השליחות והסיפוק. לרגע לא הצטערתי שהתנדבתי. בסוף משמרת אני תמיד יוצאת לאוויר הפתוח, רק רוצה לנשום.
"יש לי בן רופא ובת שלומדת עריכת דין. הם מוטרדים, מפחדים שאדבק. אני צוחקת, מנסה להרגיע אותם שאין סכנת הידבקות בתוך המחלקה, שהסכנה נמצאת בחוץ.
איילת שולץ, אחות מוסמכת, סיימה משמרת במחלקה וממתינה בחדר ההתפשטות לצוות מניעת זיהומים, לקראת תהליך התפשטות מסודר // צילום: מיכה בריקמן
"אחד הרגעים הקשים היה כאשר נאלצתי להודיע למטופל שאשתו, שחלתה גם היא בקורונה, נפטרה בבית חולים אחר. אני מתנחמת בעובדה שהוא הבריא והשתחרר לביתו".
"בגל הזה אנשים מידרדרים מהר"
דורית דקל
אחות טיפול נמרץ לב, כיום אחות טיפול נמרץ במחלקת קורונה
"אחרי 34 שנה כאחות טיפול נמרץ, היה ברור לי שאני מתייצבת כשחיפשו מתנדבים למחלקת הקורונה. לא פחדתי בכלל, הרגשתי שאני לפני התנסות מקצועית מעניינת.
אחות דורית דקל // צילום: מיכה בריקמן
"אנחנו במשמרות של 12 שעות - נכנסים לשלוש שעות, יוצאים, נחים וחוזרים. הפרוצדורה של ההתפשטות וההתמגנות ארוכה ומייגעת: אוברול, מסיכות, ערדליים, שני זוגות כפפות, מסיכה, על זה מסיכת פלסטיק וכובע. כשיוצאים אנחנו מחויבים למקלחת עם סבון אנטיספטי. בסוף משמרת את רק רוצה לשבת ולנשום.
"קשה לעבוד ללא מגע, ללא קשר אישי, כשהחולה גם הוא מבודד. מאוד מתסכל. היתרון הגדול הוא שמאחר שאסור ככה סתם לצאת, אנחנו כל הזמן סביב החולה שמאוד זקוק לזה. הוא בחרדה איומה כי הוא בסכנת חיים ואת מנסה להרגיע רק עם העיניים.
מרינה פורטנוי, אחות מוסמכת במחלקת יילודים, מוקפת בעשרות תינוקות שנולדו במהלך הגל הראשון של הקורונה // צילום: מיכה בריקמן
"בגל השני, בימים אלה, כמות החולים יותר גדולה ונשארנו אותו מספר של אנשי צוות, אנחנו שחוקים. אנשים מידרדרים נשימתית מאוד מהר, המחלה היא קשה. אין לזלזל בה. אבל יש סיפוק. אני חלק ממאבק במגיפה עולמית, מנסה ללמוד ולהבין את הווירוס, יש גאוות יחידה ויש צוות שהפך למשפחה".
"כשאסור לגעת, למדתי לחייך אל הילדים עם העיניים"
נופר מועטי־אזנקוט (הליצנית "ממה")
הליצנית הרפואית של בני ציון מטעם עמותת "רופאי חלום"
"מאז חודש מארס אסור לי לגעת בילדים, והחיוך שלי מוסתר מאחורי מסיכה. בהתחלה הייתי חסרת אונים - איך אהיה ליצנית רפואית ללא חיוך וללא מגע?
נופר מועטי־אזנקוט // צילום: מיכה בריקמן
"לאט־לאט למדתי 'לחייך עם העיניים', הדבקתי חיוכים על המסיכה. גם אסור להפריח בועות סבון דרך הפה ולנגן במפוחית, אז הבאתי גיטרה, ובועות עושים בידיים.
"הכי קשה זה שאין מגע, כשילד עובר פרוצדורה רפואית קשה ואני לא יכולה להחזיק לו את היד. אני מנסה להגיע לליבם דרך המוזיקה, דרך המילים, דרך המבטים. אני מדברת הרבה יותר היום ומשתמשת המון בעיניים ועושה הרבה צחוקים סביב הקורונה. מדבררת את הפחד עם הרבה הומור, גם אנשים מבוגרים זקוקים לזה, בעיקר אלה שמגיעים לחדר מיון, לפני הדיאגנוזה.
רגע של התרגשות, גם בימי קורונה: מזל טוב לזוג ההורים הטרי שהביא לעולם את ילדו הראשון בעזרתה של טליה הורוביץ, מיילדת מוסמכת. היתה זו הפעם הראשונה שטליה יילדה כשמיגון על פניה // צילום: מיכה בריקמן
"בכלל, היתרון שלי כליצנית רפואית הוא השיח בגובה העיניים. אין מחיצות, כך אנשים מרגישים בנוח לדבר בכנות על החרדה וכך אני יכולה להרגיע".
פעולת חיטוי במרכז הרפואי בני ציון // צילום: מיכה בריקמן
"יש כאן מגיפה והיא קשה"
איה אשל
אחות אחראית במחלקת יולדות, כיום אחות אחראית במחלקת קורונה
"האחות הראשית של בית החולים פנתה אלי בבקשה להיות חלק מצוות מחלקת קורונה החדשה. אני מאוד מעריכה את צוות בית החולים, ולסרב לא היה אופציה. עזבתי את מחלקת היולדות האהובה עלי עד מאוד, מחלקת השמחה והבריאה, ונכנסתי למחלקת הקורונה, אל הלא נודע.
אחות איה אשל // צילום: מיכה בריקמן
"החולה הראשון הגיע בערב יום הנישואים שלי. בדיוק כאשר התכוננתי לעזוב הביתה לקראת ערב רומנטי עם בעלי, קיבלתי הודעה על הגעתו. מיותר לציין שהחגיגה לא יצאה לפועל. הגל הראשון היה הירואי וראשוני, כולם רצו לתרום ועזרו, היו חולים במצב מאוד קשה וחלקם נאלצו לעבור שיקום ארוך. אחר כך ירדנו במספר החולים עד לסגירת המחלקה. היינו באופוריה, הרגשנו שניצחנו ושזה מאחורינו.
אייב צוקרמן, סגן מנהל אדמיניסטרטיבי בבני ציון, יזם קשר עם עמותת "מאיר פנים" אשר הפיקה מדבקות עם תמונות פניהם ושמותיהם של אנשי הצוות במחלקת קורונה, על מנת לשמור על הקשר האישי בין המטופלים למטפלים. בתמונה: סוזי רטנר מהמכון לפיזיותרפיה // צילום: מיכה בריקמן
"גם הגל השני תפס אותי בדרך לבילוי משפחתי, בעלי וחמשת ילדינו, בדרך לחופשת התאווררות בכנרת, ואז מגיעה הודעה בהולה ממשרד הבריאות שעלינו לפתוח את המחלקה שוב בתוך 24 שעות. גם במקרה הזה החופשה לא יצאה לפועל, עשינו אחורה פנה וחזרתי לבית החולים.
"הוצפנו בחולים במהירות גדלה, הגל השני הרבה יותר קשה. החולים חולים קשה יותר, צעירים יותר וללא מחלות רקע. הצוות עובד הרבה יותר קשה והחוסר בכוח אדם מיומן מורגש.
החל מהגל הראשון פעלו התופרות במרכז הרפואי בני ציון להתאים מדים לעובדות ולעובדים במחלקת הקורונה, לסמנם ולוודא כי מדים אלה תקינים, ראויים ללבישה וקיימים במלאי כנדרש. עובדי המכבסה מספקים מדי יום כ־400 פריטים למחלקה, לאחר שעברו בקרת איכות, גיהוץ וקיפול // צילום: מיכה בריקמן
"קשה להעביר את תחושת האינטנסיביות במחלקה. מאחר שהשמירה על סטריליות היא עניין אקוטי, כל פעולה מאוד מסורבלת ולוקחת זמן. זה מתחיל במיגון האינסופי בכניסה למחלקה, הכנסת אוכל או תרופה, תהליכי סטריליזציה ארוכים, פרוצדורה פולשנית לחולה. חולי הקורונה זקוקים להשגחה בכל דקה, המעקב חייב להיות צמוד במיוחד למי שמונשם כי יש דינמיקה סוערת סביבו.
"אני רוצה לומר לאנשים - תעזרו לנו לעזור לכם. יש כאן מגיפה והיא קשה ומסוכנת לכלל הציבור. בואו ננהג באחריות".
מנוחה של אשת מעבדה, אחרי משמרת של 16 שעות. העומס על עובדי המעבדה גדל לאחר שמאז תחילת המגיפה נוספו לבדיקות השגרתיות גם בדיקות הקורונה, והמשמרות הפכו אינטנסיביות יותר // צילום: מיכה בריקמן
תערוכת הצילומים של מיכה בריקמן מוצגת בימים אלא בחזית המרכז הרפואי בני ציון בחיפה. התערוכה תוצג עד סוף שנת 2020, וכרגע פתוחה רק לצוותים ולמבקרים. סדרת צילומי הפורטרטים של אנשי הצוות נבחרה לתערוכת "עדות מקומית", התערוכה השנתית לצילום עיתונות ותיעוד המוצגת במקביל ל־World Press Photo, התערוכה הבינלאומית הוותיקה והיוקרתית לצילום עיתונות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו