מחרדת קיום לניצחון

מלחמת יום הכיפורים היתה טראומה. לא רק טראומה אישית לדור שחווה אותה. כך היא נצרבה גם בזיכרון הלאומי, משום שהיתה הפתעה רבתי, לא רק במועד פריצתה ובמתכונת הלחימה, אלא בעיקר בשל הכשלים הרבים שנחשפו במהלכה. תוצאותיה לישראל היו קשות: החברה הזדעזעה, הביטחון העצמי התערער, האמון בהנהגה נפגע קשות, הפיתוח הכלכלי נבלם, המעמד הבינלאומי נסוג. סממני אותה טראומה לא חלפו עד היום, ובכל יום כיפור עולה מחדש חשבון הנפש. 

חשוב לבחון את מקומה של המלחמה הזו במונחים אסטרטגיים - לא על חשבון הזיכרון האישי והדיונים האופרטיביים על מהלך כזה או אחר, אלא לצידם. דיון אסטרטגי מקיף, המסביר את הגיונה של המלחמה ואת תוצאותיה, יציב גם את הסוגיות הספציפיות בפרספקטיבה מתאימה. זה לא יפחית את כאב השכול והאכזבה המוצדקת מהתנהלותה של ישראל, אך יעזור להבין את משמעותה הכוללת של המלחמה ולמנוע מלקחים רדודים ומזויפים להכות שורש בדיון הציבורי.

ליצור בעיה - כדי לפתור אותה

כדי להבין את המלחמה כנדבך בהיסטוריה של מדינת ישראל, המזרח התיכון והזירה הגלובלית, ראוי לפתוח ביעדיה בעיני אנואר סאדאת, מי שיזם אותה ועיצב את מהלכיה, ולשבצה בניסיונותיה של מצרים להיחלץ מתוצאות תבוסתה ב־1967. בשנים הארוכות ששירת לצידו של נשיאה המיתולוגי של מצרים גמאל עבד אל נאצר, חווה סאדאת את השפלת התבוסה ואת התסכול מכישלונה המתמשך של המדיניות המצרית שנועדה להתמודד עם תוצאותיה, והיה נחוש למצוא דרך אחרת כדי להיחלץ מהן. 

גם סאדאת ידע שאין בנמצא פתרון של שלום ופתרון של מלחמה - להבדיל מאמצעים מדיניים ואמצעים צבאיים. על האמצעים הדיפלומטיים והגורמים הבינלאומיים, כאמצעים מובילים לחילוצה של מצרים, חבל להשחית זמן: האו"ם חדל אישים, את אירופה אין סיבה לקחת ברצינות, ה"בלתי מזדהות" יכולות לשמש לכל היותר כתפאורה.

פתרון של שלום - נסיגה ישראלית מסיני תמורת חוזה שלום נפרד עם מצרים, היה זמין - לכאורה. סאדאת הניח, בצדק, שניתן להביא את ישראל לכך, על יסוד עמדותיה ועמדת ארה"ב. למעשה, היה צעד כזה מציב את סאדאת כמי שבוגד במורשתו של נאצר, הרבה לפני שבנה לעצמו מורשת משלו. בעולם הערבי ובמצרים עצמה היה מוצג כמי שאץ להיכנע מייד כשהמנהיג המשיחי הלך לעולמו. סאדאת גם לא העריך, לפני המלחמה ושנים אחריה, כי הדבר הכרחי, קל וחומר מוצדק.

פתרון צבאי, במובן של הכרעת צה"ל במלחמה, באופן שיכתיב לישראל להסתלק מכל השטחים, ואפילו רק מסיני, היה בלתי מעשי. סאדאת חווה את הסבל הנורא, את חוסר האונים הגמור ואת הפירות המדיניים הזעומים של מלחמת ההתשה, למרות שהתנהלה במתכונת הגרועה ביותר לישראל: ארוכה, מדממת ובלתי מוכרעת. הרוסים לא היו צפויים להסתכן שוב בעימות גלובלי, כדי להציל את מצרים, והנשיא ניקסון לא היה הטיפוס שיעניק לסובייטים ולמצרים ניצחון במלחמה הקרה, כאייזנהאואר בשעתו. ההבחנה מורכבת אך חיונית: מלחמה מקפת - כן; פתרון צבאי - לא.

זיהתה את ההזדמנות. גולדה מאיר // צילום: דודו גרינשפן

גם סאדאת, כנאצר, הבין שרק ארה"ב יכולה לשנות את המציאות האזורית, ולכפות על ישראל נסיגה מלאה בלא תמורה שמצרים אינה יכולה לתת: "שלום" שימסד את מעמדה של המדינה היהודית באזור ויוציא את מצרים ממעגל המלחמה. סאדאת אימץ מדיניות שהיתה שונה באופן מהפכני מזו של קודמו. נאצר ראה את מצרים ואת הגורמים הערביים וה"בלתי מזדהים" שעמדו, לכאורה, מאחוריה, ככוח המסוגל לכפות על האמריקנים לאמץ מדיניות, שלא היתה רצויה בוושינגטון מחשש שארה"ב תיאלץ לספוג את זעמם. במלחמת ההתשה גרר נאצר את בריה"מ למעורבות פעילה בעימות עם ישראל, בתקווה שהחשש האמריקני מפני עימות גלובלי יכפה על ארה"ב לבקש ממצרים לסיים את המלחמה תמורת לחצים קשים על ישראל. 

סאדאת הבין שנאצר שגה עמוקות בהערכת יחסי הכוחות בין מצרים, התת־מפותחת, המובסת והמותשת, לבין מעצמת העל, המונהגת בידי נשיא הנחוש לבנות את מעמדה במלחמה הקרה. הוא הבין שרק פיתוי עסיסי, ולא בעיקר איום כוחני, יגייס את האמריקנים לפעול בכיוון הרצוי לו. למצרים היה רק נכס אחד שעורר את תאבונו הגלובלי של ניקסון: מעמדה כ"יהלום שבכתר" המאחזים הסובייטיים מחוץ לתחומי "ברית וורשה". בשביל המעבר מאוריינטציה סובייטית לאוריינטציה אמריקנית כדאי לארה"ב לשלם גם בלחצים על ישראל, אך בלעדיו רצוי לתת למצרים "להתבשל במיציה שלה" באופן שיחליש גם אותה וגם את פטרוניתה הסובייטית. 

סאדאת גם הבין שאת הנכס הזה צריך להעניק רק בתנאים שיצדיקו מאמץ אמריקני נחוש להתגייס למהלכים שישרתו את מצרים. כדי שהנכס הזה ייראה בוושינגטון כפתרון חשוב, צריך ליצור, במלוא עוזה וחומרתה, את הבעיה שאותה הוא אמור לפתור. במקביל צריך ליצור בישראל, בעולם הערבי ובזירה הבינלאומית את התנאים שיאפשרו למהלך הזה - המצרי־אמריקני - להתממש. פרדוקסלית, צריך לרתום גם את הסובייטים והסורים לאירוע, שנועד, מלכתחילה, להשמיט את הקרקע תחת מעמדם.

הבעיה חייבת להיות מלחמה רבת עצימות עם ישראל בסואץ, שתחולל משבר עולמי. זו אמורה להפעיל על ארה"ב מכלול לחצים, בכל הרמות ובכל התחומים הגלובליים, האזוריים והפנימיים, הצבאיים והכלכליים. לאחר שהמודעות לנזקי המלחמה בכל התחומים תחדור במלוא חומרתה לתודעתם של ניקסון וקיסינג'ר, יציג סאדאת את המוצא, שרק הוא יכול להציע. הצעתו לא רק תסיר את האיום, אלא גם תבטיח לארה"ב את אחד "הגביעים הקדושים" של המלחמה הקרה - שינוי האוריינטציה הגלובלית של מצרים.

הלו"ז האסטרטגי של המתווה הזה, שחמק מתודעתם של המודיעין הישראלי והאמריקני, היה העובדה שתפיסתו של סאדאת כללה מלכתחילה את מנגנון הסיום של המלחמה, גם לעת מיצוי המהלך הצבאי, ואפילו לאפשרות של סכנת חורבן לצבא המצרי. ה"קונצפציה" של ישראל הניחה שמצרים זקוקה לאמצעי איזון, הרתעה ותגובה צבאיים מול התקיפות הצפויות של ישראל בעומק מצרים. המודיעין האמריקני הניח שסאדאת אינו יוכל להיבנות ממלחמה, לנוכח נחיתותו האסטרטגית מול ישראל.

האמריקנים ידעו למנף את הלחץ הרוסי לטובתם. קיסינג'ר עם משה דיין // צילום: GettyImages

מה שהובן רק בדיעבד הוא שלצורך היעד המדיני של המלחמה לא היה סאדאת זקוק לניצחון צבאי־אסטרטגי, ואפילו לא למענה בר־קיימא להתקפות הנגד של ישראל, כיוון שהניח, בצדק, שיוכל להפסיק אותה בשלב שלא יוכל עוד לעמוד בעלויותיה הצבאיות. מנגנון הסיום היה זימונו של קיסינג'ר לקהיר. זה השלב שבו מתחיל שינוי האוריינטציה לכיוון ארה"ב, ובו הופך הנכס המצרי למטבע אסטרטגי קשה. 

לתת למילים משמעות וערך

סאדאת, אם כן, היה זקוק לשם כך למלחמה: בלי להמחיש את הסכנה הגלובלית מהתעלמות המעצמות ממצוקתה של מצרים, צפוי סאדאת לקבל מארה"ב, תמורת הנכס המצרי במלחמה הקרה, בעיקר מחמאות מנומסות ופירורי הישגים. 

מלחמה יוצרת את המסגרת והאווירה למשבר עולמי: "בשוק של מוכרים" בתחום האנרגיה ניתן להעלות את מחירי הנפט פעמיים פי ארבעה באופן המאיים למוטט כלכלות חלשות ויוצר אבטלה, המסכנת את הסדר החברתי במדינות המתועשות באירופה; המלחמה יוצרת אווירה בינלאומית הלוחצת על ארה"ב וכופה עליה מעורבות, לא רק בשל סכנת החיכוך עם בריה"מ במזרח התיכון. אם תצליח וושינגטון להרגיע את האזור, לא רק יחלצו, היא ובעלות בריתה, מן האיומים החמורים, אלא היא גם תשפר באופן דרמטי את מעמדה במלחמה הקרה.

המלחמה היתה דרושה גם מול העולם הערבי ומול ישראל. דעת הקהל הערבית תראה בפנייה בלתי מובנת לחסותה של ארה"ב ויתור על ההתרסה הנאצרית נגד "האימפריאליזם האמריקני" ונטישת המאבק הצבאי נגד ישראל, בסיוע הנשק הסובייטי. אחרי מלחמה גדולה, שתזעזע את העולם, אפילו יהיה מחירה גבוה והישגיה מוגבלים, תהיה הפרספקטיבה שונה מיסודה. מלחמה רבת היקף כזו, במיוחד אם ישראל ניצבת לראשונה בתולדותיה סימולטנית מול שתי חזיתות וכוחות משלוח ערביים, תזעזע את "דוקטרינת הביטחון הישראלית" ותכרסם עמוקות ביכולתה לעמוד בפני לחצים. זו היתה התוצאה הצפויה, אפילו היו הצלחותיה של מצרים צנועות הרבה יותר ממה שהיו בפועל, ועלויותיה גבוהות מאלה שספגה. 

למלחמה זו ניתן לגייס גם את סוריה ואת בריה"מ, למרות ששתיהן חשדו בסאדאת, בצדק, כי המלחמה נועדה לדחוק את פטרוניתו הסובייטית ממעמדה ולבגוד בשותפתו בדמשק. הרוסים לא יכלו שלא לסייע לו במלחמה, שמא יואשמו, כמו ב־1967, בנטישת בת חסותם הקרובה ביותר לגורלה מול ישראל, הנתמכת בידי ארה"ב. אסד לא יכול היה להופיע בעולם הערבי כמי שסירב להצטרף למצרים, הנושאת בעיקר הנטל במאבק למען שחרור האדמות הערביות. שתיהן קיוו להכשיל את כוונתו של סאדאת, אך לא יכלו שלא לתת לו יד.

סאדאת עצמו הסביר, בזיכרונותיו, כי ארה"ב לא יכלה לנקוט בצעדים הדרושים למצרים "בטרם ננקוט אנו עצמנו פעולה צבאית לשבירת הקיפאון". שנתיים וחצי אחרי המלחמה אמר: "לפני מלחמת אוקטובר היה הכרח במלחמה להבטחת ההצלחה של הפעילות הפוליטית...". אשתו, ג'יהאן, אמרה אחרי הירצחו כי סאדאת לא ניסה לפני המלחמה להשיג "שלום אמיתי" עם ישראל והדגישה: "סאדאת היה זקוק למלחמה נוספת, כדי לנצח ולפתוח במשא ומתן מעמדה שווה. בעלי היה איש של שלום, אך כמנהיג ערבי לא היה מוכן לשבת עם ישראל ולהרגיש שהוא 'נמוך'".

מתוקף השיקולים האלה קיבל הנשיא סאדאת, ככל הנראה כבר באוקטובר 1972, אחרי גירוש היועצים הסובייטיים ביולי, את ההכרעה לצאת למלחמה, גם אם לא יקבל מבריה"מ נשק שיאזן את יכולותיה של ישראל בעומק. לדברי מי שהיה באותם ימים ראש אגף המבצעים בצבא המצרי, מוחמד עבד אל־ע'ני אל־גמאסי, אמר סאדאת אז לפורום הבכיר שהתכנס כדי להכין את המלחמה:

"תבוסת יוני 1967 יצרה ספק, אצל האויב והידיד גם יחד, אם מצרים עוד תצא למלחמה. משום כך, כל הפתרונות המוצעים לי מבוססים על היגיון זה. אחריותנו עומדת למבחן. אינני מוכן לקבל פתרונות של כניעה או להיכנע. לא אשב לשולחן המשא ומתן עם ישראל כשאני במצב מושפל, כיוון שפירוש הדבר כניעה. 

המלחמה פתחה את הדלת לשלום שעמד במבחן לדורות. חיים בר־לב (משמאל) עם גנרל מצרי בסיני // צילום: באדיבות ארכיון צהל במשרד הבטחון

"אנו חייבים להוכיח לבני עמנו, לאויבינו ולידידינו, בקור רוח ותוך תכנון זהיר, כי אנו מסוגלים להקריב, לעמוד ולהילחם ולשנות את המצב, באותם אמצעים העומדים לרשותנו... עלינו להכריע את גורלנו עם מה שעומד לרשותנו. עלינו לדבוק בתוכנית, לשנות את המצב ולהבעיר בעירה באזור. אז יהיו למילים משמעות וערך". 

באותו מפגש אמר סאדאת לדברי סעד א־שאזלי, רמטכ"ל צבא מצרים: "הבעיה לעולם לא תגיע לידי תזוזה פוליטית, אם לא ניתן לה תנופה צבאית", והוסיף: "אם נשב באפס מעשה, החזית הפנימית תידרדר". כשנשאל אם מדובר בשחרור האדמות או במהלך שתכליתו מדיני, השיב שהיעד הוא "שבירת הפסקת האש".

לא שלום, לכל היותר הסדר

הכורח של סאדאת לצאת למלחמה, שבלעדיה לא היה, לשיטתו, כל מוצא ממצוקותיה של מצרים, נחישותו לפתוח בה בשלהי 1973 ומכלול המהלכים המדיניים העקביים שנקט כדי להכינה, מציבים את הטיעונים בדבר האפשרות למנוע את המלחמה באמצעות גמישות מדינית ישראלית בהקשרם הנכון. חלק מחוקרי התקופה, ובהם אלה שבדקו את מסמכיה לאחר הסרת הסיווג, טוענים בלהט לא רק שישראל החמיצה בנוקשותה שלל הזדמנויות למנעה, אלא אפילו שניתן היה לממש לפניה, ובלא ייסוריה, את מה שהושג בחוזה השלום ב־1979. הגדיל לעשות יגאל קיפניס הטוען בפתח ספרו "1973": 

"בסופו של דבר, אחרי 2650 הרוגים ישראלים, שבה ונרתמה ארה"ב ליוזמת השלום של נשיא מצרים, זו שממנה ברחה ממשלת גולדה כמו מאש. לאחר המלחמה נדרשו מלוא כישרונו, מעמדו ומרצו של מדינאי כקיסינג'ר להנעת היוזמה הזו מחדש, והיא יושמה לבסוף, במתווה דומה לזה שהציע סאדאת באמצעות שליחו לקיסינג'ר לפני המלחמה". 

קיפניס מבהיר כי כוונתו לחוזה השלום שעליו חתם בגין, וכי הוא מלין על עמדת ישראל כלפי שיחותיו של קיסינג'ר ב־1973 עם יועצו של סאדאת לביטחון לאומי חאפז איסמעיל, שבמהלכן "דחתה ראש ממשלת ישראל את תוכניתו לגבש את עקרונות הסכם השלום בין ישראל ומצרים לפני ספטמבר 1973". 

הטיעון הזה מעוות ושקרי כמעט בכל היבט. ראשית, סאדאת דחה לחלוטין, וכמובן לא הציע ביוזמתו, לפני המלחמה, שלום נפרד תמורת נסיגה מסיני, מן הטיפוס שנחתם שש שנים אחריה בעקבות יוזמתו המהפכנית ב־1977. למרות נכונותו לחולל שינוי עמוק ביחסו לארה"ב, עמד סאדאת באופן אולטימטיבי לפני המלחמה ב־1973, ושנים אחריה, על כפייה אמריקנית של נסיגה שלמה, בליווי הסדר אי־לוחמה מוגבל עם ישראל. לפעמים רמז על אפשרות להעמיק את ההסדר בעתיד בלתי מוגדר, על יסוד נסיגה מכל הישגיה של ישראל ב־1967 ומימוש "זכויותיהם של הפלשתינים". 

גם כשהשתמש במונח "הסכם שלום" הבהיר סאדאת בפומבי ובשיחות מדיניות כי כוונתו למתכונת המוגבלת של הסדר, כתוצר של לחץ אמריקני. בפני הציבור המצרי התחייב בדימויים קיצוניים שלא לפנות לדרך זו: הוא תיאר את "הפלישה הציונית" כאכזרית מהפלישה הצלבנית, כיוון שמאחוריה עומדת ארה"ב, כמו גם "הציונות העולמית, אשר בידיה מפתחות הכספים, התעמולה, הטלוויזיה, והעיתונות בכל העולם", ואמר במפורש כי "הכיבוש הציוני הפוקד אותנו לא יבוא לקיצו על ידי החזרת השטחים הכבושים. זוהי מלחמת צלבנים חדשה, שתימשך בדורנו ובדורות הבאים".

סאדאת ביקש לחלץ את מצרים מתוצאות התבוסה ב־1967. כוחות צה"ל בדרום ב"ששת הימים" // צילום: מיכה האן

מה שהציל את האזור מהצלבנים והטטרים היתה "התלכדות מצרים וסוריה"; אלה "שתי זרועות של מלקחיים" וישראל ביניהן "כאגוז". סאדאת דבק, גם אחרי המלחמה, עד ערב יוזמתו ב־1977, בתפיסה הפוסלת את האפשרות של חוזה שלום ודוחה את הדיון על כך לדורות הבאים. 

שנית, עמדותיו של סאדאת, שהוצגו לקיסינג'ר ב־1973 באמצעות יועצו לביטחון לאומי חאפז איסמעיל, תאמו את המתכונת של הסדר כפוי על ישראל. קיסינג'ר הציע, בתיאום עם ישראל, מתכונת שנועדה להבטיח ריבונות מצרית על כל סיני, תמורת נכונות מצרית לסידורי ביטחון של ישראל בחצי־האי (ופירש את הסידורים האלה, בשיחותיו עם ישראל, כנוכחות ישראלית בנקודות מפתח שם). אסמאעיל הגיב בקרירות, הבטיח לקיסינג'ר להשיב על ההצעה ולא חזר אליו. 

בעיניים פקוחות לעימות צבאי

סאדאת דחה את ההצעה של "ריבונות תמורת ביטחון" גם בפומבי. מייד אחרי פגישתו השנייה של איסמעיל עם קיסינג'ר, במאי 1973, אמר למועצת העם ולוועד המרכזי של מפלגת השלטון במצרים כי ניקסון אכן גילה יחס חיובי בחתירתו ל"פשרה בין ריבונות מצרים על כל אדמות מצרים לבין צורכי הביטחון של ישראל", אלא שמימוש הצרכים האלה, לדבריו, "דורשים הרבה ויתורים מצידנו כגון הגבלות חימוש, ולכך אנחנו מתנגדים".

סאדאת טען שההצעה האמריקנית היתה הופכת את הריבונות המצרית לנומינלית, אך לא היה מעוניין לבחון עם קיסינג'ר, למרות הנכונות האמריקנית ללחוץ על ישראל, מתכונת פירוז המתאימה למצרים, למשל, כמו זו שסאדאת קיבל עליו ב־1979. הטענה כאילו "דחתה ראש ממשלת ישראל את תוכניתו (של קיסינג'ר; ד"ש) לגבש את עקרונות הסכם השלום בין ישראל ומצרים לפני ספטמבר 1973" היא שקר. לא פרשנות מוטעית. גולדה מאיר השיבה להצעתו של קיסינג'ר בחיוב על פי עדויותיהם של המעורבים בהחלטה ובמענה.

בשיחות קיסינג'ר העלה איסמעיל תביעה המוכיחה את נחישותו של סאדאת לצאת למלחמה, בלא קשר לגמישותה של ישראל. הוא תבע במאי 1973 שארה"ב תכפיף את ישראל לתנאיו עד ספטמבר אותה שנה, ולא - איים שייצא למלחמה, כפי שאמנם עשה. הוא נהג כך, למרות שקיסינג'ר, בגיבוי ואפילו בהמרצה של הנשיא ניקסון, התחייב כי ארה"ב תלחץ על ישראל, מייד אחרי הבחירות בישראל, שנועדו לאוקטובר 1973, ללכת בכיוון שסאדאת עצמו הציע, ואפילו התריע על כך בפני ישראל.

לולא החליט סאדאת כי המלחמה דרושה לו בכל מקרה, כפי שגם אמר, כזכור, במפורש במפגש הסגור למפקדי צבאו כבר באוקטובר 1972, היה כדאי לסאדאת להמתין חודשים ספורים ולזכות בלחץ האמריקני, שעליו בנה את כל מדיניותו. אלא שהמדיניות הזו חייבה שהלחצים יבואו אחרי מלחמה, שתעצים את המוטיבציה האמריקנית ותעניק לה תנאים אופטימליים. בזיכרונותיו קבע סאדאת שמפגשי איסמעיל לא הניבו תוצאות כיוון שארה"ב או כל מעצמה אחרת לא יפעלו ללא פעולה צבאית מצרית לשבירת הקיפאון.

 טענה נוספת, בדבר האפשרות למנוע את המלחמה, מתייחסת להצעה מוקדמת יותר של סאדאת להסדר חלקי, שהיה נותן למצרים מוטיבציה לרגיעה ארוכת טווח, בשל הפעלת התעלה ושיקום הערים לאורכה. גם לזו השיבה ישראל עקרונית בחיוב ומצרים איבדה בה עניין.

עוד לפני המלחמה ידע סאדאת את מגבלות כוחו. חיילים ישראלים על גדות התעלה // צילום: דודו גרינשפן

קיסינג'ר העיד כי "בתחילת 1972 כבר נקבעו כמה עקרונות: ישראל אמרה שתסכים לסגת למעברי סיני, תמורת הפסקת אש מוסכמת שתמשך עד ראשית 1974; מצרים תוכל להעביר שוטרים אל מעבר לתעלה, אך לא כוחות מזוינים; הקישור לסדר סופי יהיה מעורפל; ישראל לא תפריע לפתיחתה של תעלת סואץ מחדש". ישראל גם הסכימה שלא להכליל בהסדר שיט ספינותיה בתעלה. קיסינג'ר גם אישר שאיסמעיל דחה הסדר ביניים, שאינו חלק מנסיגה ישראלית כוללת, בלוח זמנים מוגדר "ומעל לכל, היה על ישראל להסכים, לפני שכל דבר אחר יקרה, שתשוב לגבולות 1967 עם כל שכנותיה, אולי עם כמה התאמות בגדה המערבית". 

הונאת היריבים והשותפים

למלחמה שסאדאת היה זקוק לה, היה דרוש מתאר מיוחד, המשלב מאפיינים של מלחמה כוללת ומלחמה מוגבלת. היא נועדה להיפתח ולהימשך כמלחמה הכוללת ביותר שישראל עמדה בה במובנים הצבאיים, ולהיקטע, בחזית המצרית, בצומת שבו היכולת הצבאית מוצתה או הגיעה למבוי סתום, ואילו ההזדמנות המדינית הבשילה.

בתחום הצבאי לא חוותה ישראל מאז 1948 מלחמה רבת עצימות, בו בזמן בכמה חזיתות. במלחמת העצמאות התקיימה שותפות אסטרטגית עם עבדאללה. בשלב הקריטי של העימות המכריע עם הצבא המצרי אִפשר לה לרכז את כוחותיה בחזית הדרום, בלא חשש לשלום העורף. מצרים נטשה את אחיותיה הערביות, בהסכם שביתת נשק נפרד, בפברואר 1949.

במבצע קדש ובמלחמת ההתשה התמקדה המלחמה בחזית הדרום. בששת הימים עבר מרכז הכובד, לנוחותה של ישראל, מן החזית המצרית אל הירדנית ולבסוף לסורית. ב־1973, לעומתן, התקיימה המלחמה בהתמדה בשתי חזיתות, וכוחות משלוח, בעיקר הכוח העיראקי בחזית הסורית, העלו תרומה חשובה למאמץ הצבאי הערבי. במובן הזה היה מדובר במאפיין מובהק וחשוב של מלחמה כוללת.

במובן אחר, חשוב ממנו לאין שיעור בהקשר האסטרטגי הרחב, היה מדובר במלחמה מוגבלת. סאדאת הפנים את ההכרה בעליונות האסטרטגית של ישראל. הוא ידע, שכדי לכפות על ישראל, צבאית, להסתלק מהישגיה ב־1967 בלא תמורה, יש צורך להביס את צבאה, והבין שמצרים ובעלות בריתה הערביות אינן יכולות כלל להעלות אפשרות כזו על דעתן.

הוא ידע שפריצה לעומק סיני היתה חושפת את הצבא המצרי לעליונות המוחצת של השריון הישראלי המתמרן ושל חיל האוויר, ומוליכה להשמדתו ככוח לוחם. יעדיה של תוכנית המלחמה המצרית, שהוכנה לקראת המלחמה - "גרניט 2" - אמנם דמו, בשלבה הראשון, לצליחה ולמיסודה כפי שבוצעה בפועל, אך בשלבה השני כבר חתרה לעבר מעברי הגידי והמיתלה. בשלב השלישי של התוכניות הקודמות, אף דובר על חתירה אל הגבול הבינלאומי בנגב.

סאדאת החל בהכנותיו האופרטיביות לאחר שהבטיח לעצמו שר מלחמה ורמטכ"ל - אחמד איסמאעיל וסעד א־שאזלי - שהפנימו את ההכרה בדבר נחיתותן האסטרטגית של מדינות ערב במלחמת הכרעה, ואת הכורח למצוא מתכונת, שלא תיתן ביטוי לנחיתות הזו. שר המלחמה הקודם, מוחמד אחמד צאדק, פוטר בסוף אוקטובר 1972, כאשר התברר שהוא דבק בתפיסה החותרת לחדור לעומק סיני, וכי אינו משוכנע בצורך לצאת למלחמה מוגבלת הרבה יותר "עם מה שיש". 

לקראת המלחמה הכין הרמטכ"ל שאזלי את הצבא למלחמה, שהתאימה לאסטרטגיה המדינית של סאדאת: דגש עיקרי, כמעט בלעדי, על הצליחה, כיבוש רצועה בעומק כ־12 קילומטרים ממזרח לתעלה, והגנתה מול מתקפות הנגד, תוך הסבת אבדות כבדות לצה"ל. שאזלי מדבר על המתכונת הצנועה הזו כתוכנית "הצריחים הגבוהים".

מצרים הצליחה לטשטש את הדגש השונה של הפעולה בתודעת ישראל, סוריה ובריה"מ. סאדאת המשיך לטשטש כלפי צבאו שלו, למעט נבחרת מצומצמת, את ההבדל בין המתכונת הצנועה יחסית של ההישג הצבאי הנדרש, שהשתלבה ביעד המדיני־אסטרטגי של המלחמה, לבין המתכונת השאפתנית יותר, ששימשה אותו בעיקר להונאה אסטרטגית של שלושתן. בידי ישראל היתה תוכנית "גרניט 2", שכללה גם פריצה אל עבר מעברי הגידי והמיתלה וניצול הצלחה מזרחה. צה"ל ביסס את המענה שלו על התוכנית הזו, ולא הפנים את השינוי העמוק שחולל סאדאת בתפיסת המלחמה. 

ההונאה היתה דרושה לא פחות כלפי שותפיו למלחמה - סוריה ובריה"מ. לו היה סאדאת מציג בפניהן תוכנית שתסגיר את מגבלות שאיפותיו הצבאיות, היה הדבר מאושש, בעדות של "אקדח מעשן", את חששותיהן המוצדקים על כוונתו להפנות את פניו לוושינגטון ואת גבו לשתיהן. סאדאת היה זקוק לסוריה כדי ליצור מלחמה דו־חזיתית, שתזעזע את ישראל ותאפשר למסד את הישגיו הצבאיים המוגבלים לאורך התעלה. הוא היה זקוק לבריה"מ, כדי לזעזע את המערכת הגלובלית, כמקור לאספקת נשק מאסיבית במהלך הקרבות, וכדי לבלום, במקרה של הצלחה ישראלית, את קריסת צבאו, במקביל למאמציהם של האמריקנים.

סאדאת היה נחוש להימנע ממבחן כוח כולל בעומק סיני עם עליונותה האסטרטגית של ישראל, והצליח לעצב מתכונת מלחמה שהביאה לידי ביטוי את יתרונותיו המעטים של צבא גדול (1.2 מיליון מגויסים), שישב דרך קבע בחזית, תרגל שוב ושוב משימה מוגבלת, שאינה נשענת על כושר אלתור ויוזמה, וחברה שאינה רגישה לאבדות. המגבלה הגיאוגרפית והמערך המאסיבי של הטילים נגד מטוסים נטרלו את יתרונותיה הבולטים של ישראל: עליונותה האווירית, כושר התמרון של השריון וכישוריה ההתקפיים. בה בעת חשפו את חולשותיה: סדר הכוחות המצומצם, במיוחד בפריסה הנדרשת במלחמה רב־חזיתית והרגישות המופלגת לאבדות. פריצה לעומק סיני ומלחמת תנועה היו, כמובן, הופכות את המשוואה הזו על פיה. הרמטכ"ל המצרי נתן לכך ביטוי צלול:

"הבנתי שאין בכוחנו בשום פנים להנחית מהלומה בקנה מידה גדול כדי להשמיד את ריכוזי האויב בסיני או לכפות את נסיגת האויב מסיני ורצועת עזה. כוחנו הצבאי אִפשר לא יותר ממתקפה מוגבלת. יכולנו לשים לעצמנו למטרה לצלוח את התעלה, להרוס את קו בר־לב ולאחר מכן להיכנס למערך הגנה. כל צעד נוסף, התקפי יותר, היה כרוך בציוד אחר, אימונים אחרים והכנות רבות לאין שיעור".

שאזלי גם הבין את הקושי של ישראל לקיים, במיוחד במתכונת הזו, מלחמה ממושכת: "...אם לאחר חציית התעלה יעלה בידנו להתבסס בקו המצוי 12-10 קילומטרים מזרחית לה, ואולי מעט יותר מכך, נוכל לכפות עליהם את האפשרויות הקשות ביותר מבחינתם. האויב יאלץ לתקוף את העמדות שלנו, ויאפשר לנו להסב לו אבדות כבדות באוויר וביבשה. ואילו אנחנו נוכל להאריך את משך הסכסוך כרצוננו, וזאת באבדות נמוכות למדי לצבאנו".

הוא גם הבין שכוחותיו אינם יכולים להתמודד עם העליונות האווירית של ישראל מחוץ למטריית הטילים הנייחים שממערב לתעלה, כיוון שטילי סאם־6 הניידים לא נתנו את ההגנה המספקת. שאזלי הודה כי "תפיסת המעברים היתה עשויה להיות ניצחון דרמטי" וכי התוכנית שכללה אותם היתה "שובת לב", אך הבין שניסיון להתקדם 70 קילומטר לעומק המדבר, בלא מענה לנחיתות האווירית ולפגיעות כוחות הקרקע, היה בגדר "מתכון להתאבדות".

שר המלחמה איסמאעיל הסביר, לדברי שאזלי, שהתוכנית, שכללה את המעברים, נועדה להטעות את הסורים, והבטיח שלא תבוצע, אלא בנסיבות קיצוניות, כגון החלטה ישראלית להתפנות מסיני. במסמך נשיאותי, שדרש השר וקיבל, נאמר ש"הפעולות והמבצעים יבוצעו על ידי הכוחות המזוינים במסגרת יכולתם".

"חורבן"? אובדן פרופורציה

 מתכונת המלחמה החדשה של מצרים הצליחה, בשלביה הראשונים, מעבר למצופה: צליחת התעלה, ההתבססות ברצועה שממזרחה והפעולה הדו־חזיתית המתואמת, השיגו את מטרותיהן; המערכות הכלכליות והמדיניות שגויסו סביב המחסור בנפט התפתחו למשבר אנרגיה גלובלי בעל השלכות פוליטיות וחברתיות מרחיקות לכת. ישראל איבדה הרבה משיווי משקלה, לנוכח הצירוף של ההפתעה האסטרטגית והאופרטיבית, מתחה את משאביה המצומצמים עד קצה גבול היכולת, יצאה באופן לא שקול למהלכי נגד בלתי בשלים וכושלים, ספגה אבידות רבות וחוותה ערעור מסוכן של ביטחונה העצמי.

ב־12 באוקטובר הגיעו ההנהגה המדינית והצבאית של ישראל, בניגוד לציפיותיהם מאז 1967, למצב שבו לא היה להם מענה זמין ומניח את הדעת לאתגר הכולל שהוצב בפניהם, ונטו לקבל הפסקת אש "במקום", שמשמעותה מיסוד ההישגים של האויב העיקרי. לא מדובר רק בהישגים הקרקעיים והצבאיים, אלא בעיקר בהישג התודעתי, שפגע בליבה של תפיסת ההרתעה, מה שהמצרים כינו "דוקטרינת הביטחון הישראלית". 

באותו שלב היה על ישראל להתמודד עם האתגר שהציג שאזלי: מהלך רב־אבדות, קשה מאוד להכרעה, מול כוחות מחופרים להגנה, בחסותה של הגנה מוכחת, המנטרלת את יתרונה האווירי, כאשר המצרים מניחים שהם יכולים להאריך את משך העימות כרצונם. ישראל שקלה, אמנם, גם אפשרות לצלוח בצפון האגם המר הגדול ולרדת דרומה בחופו המערבי, אך למפקדיה היה ספק גדול אם אמצעי הצליחה יגיעו לתעלה ויפעלו וגם אי־ודאות חמורה בדבר תוצאות העימות עם הכוחות המצריים הגדולים והרעננים מן הקו השני שהיו ערוכים בגדה המערבית ובהם יותר מ־600 טנקים. 

כדי לשבץ את הדיון הנוגע לעומק מצוקתה האופרטיבית של ישראל בשלב הזה, בפרספקטיבה אסטרטגית, יש מקום לקביעה קטגורית ברורה בעניין אחד, וספק חשוב בעניין אחר. הקביעה הקטגורית נוגעת לממד הקיומי של האיום על ישראל במלחמת יום הכיפורים. ברור שישראל לא היתה נתונה, בשום שלב, לאיום קיומי, ואפילו לא קרובה לכך. הביטוי האומלל שיוחס למשה דיין בדבר "חורבן הבית השלישי" משקף אובדן פרופורציה של אדם במצוקה, יותר מאשר הערכה עניינית. 

גם בתסריט הריאלי החמור ביותר, לא היה מדובר באושיות הקיום של המדינה. גם אם ישראל לא היתה מצליחה להשיב לשליטתה באוקטובר את השטח שאיבדה ברמת הגולן, ואפילו היו הכוחות הסורים גולשים לתחומי "הקו הירוק"; גם אם היתה נשאבת מול הרצועה שלאורך התעלה למלחמת התשה ארוכה ובלתי מוכרעת, מדובר בתוצאות חמורות, אך לא בלתי הפיכות.

ההרתעה היתה, אמנם, נפגעת קשה; הציבור בישראל היה מאבד הרבה מביטחונו העצמי, ותהליך השיקום, הצבאי, הכלכלי, המדיני, היה ארוך יותר ומכאיב יותר, אך המדינה היתה לא רק שורדת, אלא גם מתאוששת, בזכות המסד החברתי האיתן שהוכיחו היישוב והחברה הישראלית לנוכח אתגרים קשים לא פחות. בדיעבד אפשר להצביע, כאישוש לקביעה הזו, על ההתחזקות המרשימה של ישראל מאז 1973, ועל ההיחלשות הדרמטית, לפעמים עד כדי קריסה, של מצרים והעולם הערבי, בזכות אותו הבדל ביניהם בתחום החוסן החברתי והמודרניות. 

הספק נוגע להערכת צה"ל בדבר חומרת המצוקה ב־12 באוקטובר. הדעת נותנת שהרמטכ"ל והפיקוד הבכיר, במיוחד מפקד חיל האוויר, היו מתעשתים מן הפסימיות המוגזמת. נראה שזו שיקפה אכזבה מזועזעת מהציפיות הבלתי מציאותיות לעקירת המאחז המצרי, יותר מאשר שיפוט קר רוח של יחסי הכוחות שמעבר לטווח המיידי. המצב אכן היה קשה וחייב היערכות שונה ומחירים אחרים, אך נראה שהבנת מלוא המשמעות של הפסקת אש בתנאים כאלה, היתה מביאה את צה"ל להתארגן מחדש ולעצב מענה מתפקד, גם ללא הטעות הקשה של מצרים יומיים אחר כך, שפתחה את הדרך לצליחה הישראלית מערבה ולהכרעת המלחמה.

הנשיא נשאר עם התירוצים

בעיצומם של הדיונים המדכאים של 12 באוקטובר, הגיעה אחרי הצהרים "ידיעת הזהב" המודיעינית בדבר ההחלטה המצרית לפרוץ מזרחה, מעבר לתעלה, עם שתי דיביזיות משוריינות. צה"ל המתין לצליחתן ב־14, כדי להכותן בקרבות שריון באופן שיפתח את הדרך לצליחה ישראלית מערבה, ואף ניסה לעודד אותן לתקוף ולנוע מערבה, בתרגילי הונאה שנועדו לשכנען בהצלחת המהלך. המקור המעניין ביותר לצעד הקריטי הזה ולתוצאותיו הוא הרמטכ"ל המצרי שאזלי, למרות שסאדאת האשים אותו באחריות להצלחת המהלך הישראלי ממערב לתעלה. 

לדבריו, בראשית המלחמה הוקצו 1,350 טנקים מצריים לחזית התעלה. 1,020 חצו אותה, 330 שימשו עתודה אופרטיבית בגדה המערבית ו־250 שימשו עתודה אסטרטגית. ב־14 באוקטובר נותרו בקו הראשון 780 טנקים. שאזלי העריך כי אלה יספיקו לצרכים הגנתיים, כאשר כוחות העתודה עומדים לרשותם, אך לא לצורכי התקפה. הוא העריך שלרשות ישראל עמדו, לאחר שיקום טנקים שנפגעו, כ־900. לדבריו, איבדו המצרים ב־14 בחודש, 250 מתוך 400 טנקים תוקפים, "יותר מכפי שאיבדנו בכל המלחמה עד כה", וישראל איבדה 50. על הטענה שההחלטה התקבלה על ידי סאדאת כדי להקל על הלחץ הישראלי בחזית הסורית, השיב שאזלי "זו איוולת", כיוון שמצרים לא היתה מסוגלת ליצור איום ממשי על ביטחונה של ישראל בפריצה לעומק סיני: 

"כוחותינו לא היו מסוגלים לכך בשום שלב. יותר מ־150 קילומטר של מדבר הפרידו בין ראש הגשר שלנו לבין גבולה של ישראל. עליונותה האווירית של ישראל עשתה מרחק זה לבלתי עביר".

התוצאה היתה "שכל הגדה המערבית היא עתה למעשה ריקה משריון". הדיביזיה המשוריינת 21 וחלק מהדיביזיה המשוריינת 4 והחטיבה המשוריינת העצמאית 25, שהיו מיועדות להכשלת הצליחה הישראלית, עברו מזרחה לתעלה. שר המלחמה פסל אפשרות להחזיר כוחות מן הגדה המזרחית למערבית. לדברי שאזלי, סאדאת עצמו נזף בו ב־16 באוקטובר: "מדוע אתה מציע תמיד לפנות את חיילינו מן הגדה המזרחית" ואיים להעמידו למשפט צבאי. גם ב־19, כאשר שאזלי התריע על סכנת הכיתור של הארמייה השנייה והשלישית, סירב סאדאת להחזיר "אפילו חייל אחד", קל וחומר את ארבע החטיבות ששאזלי ביקש.

שאזלי תיאר את המצב הצבאי שנוצר לאחר שצה"ל ירד דרומה והשלים את כיתור הארמייה השלישית:

"מצבנו הצבאי ב־24 באוקטובר היה בשפל המדרגה. הארמייה השלישית - שתי דיביזיות מתוגברות, כ־45 אלף חיילים ו־250 טנקים - היתה מנותקת לחלוטין. נותר ברשותה מלאי מזון ומים לארבעה ימים בלבד. היא נשלטה על ידי שריון אויב, שתפס עמדות על סוללות העפר שלנו בגדה המערבית. בהיותה מחוץ לטווח של שרידי מערך (טילי) הסאם שלנו, היא שימשה טרף קל לתקיפות אוויר של האויב. לא היה בכוחה לפרוץ לה דרך מערבה: שכן מרבית ציוד הצליחה שלה כבר הושמד בתקיפות האוויר הישראליות. עליונות חיל האוויר והשריון הישראלי מנעה גם כל אפשרות לחלץ אותה מבחוץ. ולאחר שהאויב החל בכתישה אווירית שיטתית, ספגה הארמייה עד מהרה 600 נפגעים שנזקקו לפינוי. המצב היה כלאחר ייאוש".

בתום הקרבות בחנו המצרים את האפשרות לחלץ את הארמייה השלישית. האלוף שמונה לבדוק את הדבר קבע כי אינו סבור שניתן לפרוץ אליה והוסיף "אם הדיביזיה שלנו תושמד, תהיה הדרך לקהיר פרוצה לרווחה". שאזלי העיר שהארמייה זקוקה ליותר מ־150 טון אספקה ביום, כדי לשרוד, וקבע כי ניסיון פריצה יוריד לטמיון ללא תכלית את העתודה היחידה של מצרים ויאפשר לצה"ל "לצעוד למעשה ללא כל התנגדות לעבר קהיר". אחר כך סיכם: "איש לא כפר עוד בכך שגורלה של הארמייה השלישית נתון בידי הישראלים והדיפלומטיה האמריקנית". הוא סיפר שלמרות סיכומים על העברת אספקה, החזיקה ישראל את הארמייה על סף התמוטטות, ואפשרה אספקה רק לאחר שסחטה ממצרים חילופי שבויים, שחרור מרגלים ומעבר מכלית ישראלית במיצרי באב אל-מנדב. 

סאדאת ראה לנכון לתרץ בזיכרונותיו את הצלחותיה של ישראל ממערב לתעלה בטענה שהמהלך היה "כל כולו מעשה ידיה של אמריקה", בשל תצלומי אוויר ונשק חדיש שסיפקה לישראל, והסביר: "הסכמתי להפסקת אש משום שנמצאתי נתון בעימות צבאי גמור עם ארה"ב...". לדבריו, הצליחה הישראלית נועדה "למצלמות הטלוויזיה" כדי להפחיד את סאדאת "עד שאחשוב שהם מאיימים על קהיר".

מעשה המרכבה של קיסינג'ר

כאן המקום לחזור אל הפרספקטיבה הגלובלית, כיוון שהמהלכים הצבאיים נגזרו, מלכתחילה, בעיקר מהשפעתם הצפויה על המערכת הזו. שני היבטים כבר הוזכרו: האחד, הזעזוע הגלובלי שהמלחמה היתה אמורה ליצור; והשני, נכונותו של סאדאת להשתמש בשינוי האוריינטציה כמנגנון הסיום למהלכים צבאיים שמיצו את תכליתם המדינית, או קרסו לקראת חורבן צבאו. הראשון הושג, והשני עמד למבחן עם כיתור הארמייה השלישית והפוטנציאל ההרסני של קריסתה. הרוסים אמנם איימו, ב־24 באוקטובר, במעורבות ישירה בחילוצה, והעמידו דיביזיות מוטסות בכוננות, אך מה שגרם לישראל לעצור את תנופת התקפתה, לאחר שהשיגה את עיקר מטרותיה, ולאפשר את האספקה לארמייה השלישית, היה השכנוע האמריקני. 

הרוסים אותתו כבר בשלב מוקדם יותר, כשבוע לאחר פרוץ המלחמה, על אפשרות של מעורבות ישירה, וארה"ב סיכלה את משמעות המהלך כאשר הבהירה שאם יתערבו, יעשו כך גם האמריקנים עצמם. הפעם נקרתה בפני קיסינג'ר ההזדמנות להתמודד עם הלחץ הרוסי, ובה בעת למנף אותו לצרכיו.

קיסינג'ר הציג, באוקטובר 1973, מלאכת מחשבת של מדינאות, שעיצבה, במידה רבה, לא רק את תוצאותיה של מלחמת יום הכיפורים, אלא את דמותו של המזרח התיכון לחצי המאה שבאה בעקבותיה, וכנראה גם מעבר לזה. ההישג שייך לקיסינג'ר, למרות שסאדאת העניק את נקודת המוצא ההכרחית למדיניות הזו, ניקסון נתן ליועצו גיבוי קריטי, ההנהגה הסובייטית תרמה את הדוגמטיות והנוקשות, חוסנם של החברה הישראלית והנהגתה אִפשר את התמדתו, וחולשתם של הגורמים הרדיקליים בעולם הערבי אפשרה אותו. תרומתו של קיסינג'ר היתה ביכולתו הווירטואוזית לחבר את כל אלה למסכת מתפקדת אחת.

סאדאת הצדיק, מבחינת שיקוליה הגלובליים והאזוריים של ארה"ב, את מעורבותה העמוקה למענו, כיוון שהוכיח את נכונותו לנטוש את האוריינטציה הסובייטית ולתת בידיה נכס חשוב במלחמה הקרה. ניקסון היה מוכן להסתכן ב"הליכה על הסף" עם בריה"מ, במפגן של מנהיגות גלובלית כאשר הכניס, למרות מעמדו המעורער מבית, את כוחותיו לכוננות גרעינית גבוהה, כדי להציב לברז'נייב את גבולות איומיו הכוחניים. בריה"מ הפגינה שוב את מגבלות כושר התמרון שלה ושל השפעתה.

היא הצליחה, אמנם, לספק למצרים במהירות ציוד צבאי רב וחיוני, אך לא להביא לזירה המדינית כישורי תווך ואמון עם כל הצדדים המעורבים. היא יכלה לתדלק את המלחמה, אך לא להפסיק אותה בתנאים נוחים למצרים ולהציע לה מוצא ממצוקתה.

ישראל הוכיחה, שגם בעת מצוקה צבאית, בפתחה של תקופה קשה מבחינה חברתית, פוליטית, מדינית וכלכלית, היא מתפקדת טוב למדי בתחומים העיקריים, ויכולה לעמוד על לו"ז צרכיה האסטרטגיים, גם בפני לחצים אמריקניים וסובייטיים. הרדיקלים הערבים, ובראשם סוריה, הוכיחו כי ניתן לשאוב אותם למלחמה, שנועדה מלכתחילה לנטרל את מעמדם, למרות שחשדו בסאדאת, בצדק, שזו כוונתו, וכי כושר הסיכול שלהם מתבטא לכל היותר במטרד רבתי.

קיסינג'ר ארג את כל אלה למסכת שהבטיחה את עיקר הצרכים של ארצו ושותפיה האזוריים הוותיקים והחדשים: win־win־win לארה"ב, לישראל ולמצרים. הוא עשה זאת, כמובן, על חשבון היריבים המשותפים: בריה"מ, סוריה ואש"ף. הראשונה איבדה את "יהלום הכתר" של המאחזים האסטרטגיים הסובייטיים שמחוץ לברית ורשה, אחרי שאפשרה לסאדאת, באמצעות רכבת אווירית חסרת תקדים, לקיים את המלחמה שסילקה אותה ממעמדה. היריבים הללו איבדו את המשענת העיקרית ללחציהם על ישראל ועל ארה"ב. 

העדפת ההישג ההיסטורי

לקראת סוף המלחמה הגיעה ישראל, במחיר כבד ואחרי מִשגים קשים, למצב שבו היתה יכולה, צבאית, להביא חורבן על חלק ניכר מהכוחות המזוינים של מצרים, לא רק בשל מצבה הנואש של הארמייה השלישית, אלא גם בשל מצוקתה של הארמייה השנייה בתנאים החדשים. בפני ישראל עמדה אפשרות מפתה עד מאוד, לתקן את משקעי הכשלים בראשית המלחמה ולתת תוקף מחודש להרתעתה האסטרטגית. גולדה מאיר עמדה בפיתוי הזה. 

אף שמטבע הדברים אין עדות מוצקה בדבר המשקל היחסי בין מרכיבי שיקוליה של גולדה להיענות למתכונת שחילצה את מצרים ממצבה הצבאי האנוש, נראה כי מעבר לאיומים הסובייטיים, לתלות העמוקה בארה"ב ולתשישותם של צה"ל והחברה הישראלית, בעקבות הזעזוע שחוללה המלחמה, עמד לנגד עיניה שיקול כבד ערך נוסף: היא הבינה שבמתכונת הזו טמונה הזדמנות היסטורית. סיכויי התממשותה אמנם היו בלתי ברורים, אבל משמעותה היתה כה דרמטית, שנראה כי גולדה מאיר הושפעה ממנה עמוקות ולא רצתה להחמיצה. מדובר בסיכוי, בדיעבד ידוע שהתממש והתמיד לדורות, להוציא את מצרים ממעגל המלחמה.

הסיכוי הזה נבע מן השילוב בין מצבה הנואש של מצרים ערב המלחמה בכל התחומים החשובים של הזירה הפנימית, האזורית והבינלאומית, שממנו ניסתה להיחלץ באמצעות המלחמה, לבין הגמישות המדינית כלפי ארה"ב, שהיתה מובנית במהלך מראשיתו. כך, למשל, אמר סאדאת לחברי המועצה לביטחון לאומי, שבוע לפני המלחמה, כי "המשק הגיע לשפל המדרגה", ואינו עומד בהתחייבויות לבנקים וכי "בעוד שלושה חודשים, בראשית 1974, למשל, לא יהיה לנו די לחם במזווה" הערבים לא יסייעו עוד, באמרם שהם משלמים על אובדן ההכנסות מהתעלה "אף על פי שלא נלחמנו, או שלא רצינו להילחם".

מאיר הבינה את אופייה המהפכני של פניית סאדאת לארה"ב, את תלותו בפטרוניתו החדשה ואת המשמעות העמוקה, בפרספקטיבה רב־דורית, של התלות הזו, מבחינת הסבירות של חידוש המלחמה עם ישראל. כשמצרים שורפת את הגשרים עם בריה"מ, אין עוד מישהו שיספק לה נשק לצבא חדש, לקראת המלחמה הבאה. לו היו האמריקנים יכולים לספק כמויות דמיוניות בהתראה מיידית, הרי גם מעבר לשותפות העמוקה עם ישראל, אין להם מוטיבציה לאפשר באספקה הזו מלחמה אזורית. 

הכרעת הצבא המצרי, גם אם תתאפשר למרות לחצי המעצמות, מעניקה סיפוק רגשי ופירות הרתעתיים לטווח הקצר; ואילו הצטרפות למהלך האמריקני, מבטיחה סיכוי, חשוב לאין שיעור, בפרספקטיבה היסטורית. עדיין לא מדובר על שלום של ממש עם ישראל - סאדאת חוזר ודוחה אפשרות כזו בלהט עד ערב יוזמתו ב־1977 - אך להוצאת מצרים ממעגל המלחמה משום שאינה מסוגלת לכך עוד בתנאים הגלובליים והאזוריים החדשים, יש משמעות דרמטית לישראל.

המלחמה הסתיימה, אמנם, באווירה ציבורית קשה בישראל, באכזבה רבתי מן המנהיגות ובכאב שלא התפוגג גם שנים רבות אחריה, אך היא פתחה את הדרך לשלום נפרד שעמד במבחן לדורות, ושלל מן הרדיקלים הערבים את המשענת העיקרית של המאבק בישראל.

המאבק הצבאי היכול, פוטנציאלית, לסכן את קיומה של המדינה היהודית, חדל, למעשה, בסוף אוקטובר 1973. איראן עשויה, אמנם, לחדש איום אזורי כזה; לו היו "האחים המוסלמים" נותרים ב־2013 בשלטון בקהיר היתה מצרים עלולה לגלוש מחדש למדיניותה הרדיקלית ולעימות עם ישראל, אך בפועל הצליחה ישראל לקיים קרוב לחצי מאה את המפעל הקונסטרוקטיבי שלה בלא איום קיומי. 

המפעל הזה עשה אותה למעצמה אזורית מרשימה, היכולה לא רק להציע לבניה חיי סיפוק וגאווה, אלא גם להתמודד עם איומים אחרים, בראשם האיום האיראני, בתנאים נוחים, יחסית. הישג זה הובטח בחוזה השלום, שהיה בעיקרו תולדה של כושר העמידה הישראלי והתמיכה האמריקנית בשש השנים שלאחר המלחמה, אך המסד הונח בשלהי אוקטובר 1973, בהעדפת הסיכוי לעתיד על פני הסיפוק המיידי.

מחרדה לעליונות אזורית

שאלת המפתח, גם כאשר אינה מודעת, המכריעה את כושר העמידה בסכסוכים קשים, המתמשכים לדורות ומעוגנים עמוק באתוסים תרבותיים, היא: "לטובת מי פועל הזמן". הזמן, כשלעצמו, אינו "פועל", כמובן; השאלה היא, למי מן הצדדים יש הצדקה עניינית לפתח תקווה לעתיד, על יסוד הצטברות הישגיו בעבר, כושרו המוכח להתמיד במאבק והמגמות המחזקות בהתמדה את עמדת המיקוח שלו ואת כוחו. 

בעקבות מלחמת יום הכיפורים רווחה בזרם המרכזי של החברה הישראלית מרה שחורה. לא היה מדובר רק בזעזוע ההפתעה, בכישלון המודיעיני, בטעויות הקשות בהתקפות הנגד בימים הראשונים, בכאב האבדות הקשות, באכזבה ובאובדן האמון בהנהגה. לכל אלה נלוותה חרדה לגורלו של המפעל הלאומי כולו, על רקע ההערכה שכל המגמות - המדיניות, הכלכליות והצבאיות, בזירה הפנימית, האזורית והבינלאומית - נוטות לרעת ישראל, וכי הנחות היסוד בדבר יכולתה של ישראל להתמודד איתן היו מבוססות על יהירות חסרת כיסוי של ישראל ובוז חסר יסוד ליכולתם של אויביה הערבים.

קרוב לחמישים שנה מאוחר יותר אפשר להציב את כל אלה בפרספקטיבה ולקבוע שלחלקם לא היה כיסוי. הכישלונות הישראליים בראשית המלחמה עודם כישלונות, הכאב עודו כאב, הכעס על האחראים על מה שהיה אפשר למנוע עודו מוצדק, אך לחרדה לא היה מקום. המדינות שנלחמו בנו נתונות במצוקה חסרת תקדים בהיסטוריה המודרנית שלהן, חלקן מתפוררות, מדממות וכושלות בסיפוק הצרכים הבסיסיים של אזרחיהן, אחרות זקוקות לסיוע של ישראל נגד אויבים אחרים. בכולן רווחת מאוד תחושה קשה ואין הרבה תקווה. ישראל נחשבת, גם בעיניהן, להצלחה מסחררת, למרות כשליה הממוקדים הרבים, בהתמודדות עם אתגרי המאה ה־21, אזרחיה מעידים (למעט בחודשי המשבר האחרון) על חייהם הטובים. חשוב לראות את מלחמת יום הכיפורים גם בפרספקטיבה הזו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו