14 שנים חלפו מאז ראש השנה ההוא, אבל אליהו קליימן, באותם הימים של שנת 2006, תלמיד ישיבה צעיר כבן 20, זוכר אותו היטב. זה קרה ביום השני של החג. קליימן וקבוצת מתפללים מתושבי הרובע היהודי עשו את דרכם מרחבת הכותל המערבי אל סמטת הכותל הקטן - פיסה קטנה נוספת מהחומה המערבית של הר הבית שחבויה בין חצרות בתים ערביים, כ־175 מטרים מצפון לרחבת התפילה המוכרת, המשכו הישיר של הכותל המערבי "הגדול" והמוכר. יהודים התפללו בכותל הקטן עוד בתקופת המנדט וכנראה גם בתקופות קדומות יותר. מאז מלחמת ששת הימים פוקדים מתפללים רבים את מקום התפילה הבלתי מוסדר והמעט מסתורי הזה, בימות החול, בשבתות ובחגים. אז כהיום, הם מוצאים בו את מבוקשם העיקרי - אפשרות להתבודד בתפילה שקטה וכמעט פרטית בחלק מוצנע זה של הכותל המערבי, הרחק מההמולה שמאפיינת את תפילות החג.
ראש השנה תשס"ז היה גם אחד מימי הרמדאן, יום חג למוסלמים. כמה שעות קודם לכן, באשמורת אחרונה של לילה, זרמו אלפים מהם לתפילת השחר במסגד אל־אקצא. רבים מהם נכנסו אליו מבעד לשער הברזל (באב אל־חדיד), שסמוך לכותל הקטן. שלוש שעות אחרי שהמוסלמים סיימו את תפילתם, החל תלמיד הישיבה קליימן באמירת פסוקי "מלכויות", בתפילת מוסף של החג. הוא קירב לפיו שופר והחל לתקוע בו כמנהג היום.
אלא שאז התרחש בכותל הקטן דבר מה בלתי צפוי. השוטר שניצב על משמרתו בשער הברזל הסמוך, נכנס במרוצה אל המבואה הצרה שבה חבוי הכותל הקטן ודרש מהמתפללים לחדול מהשימוש בשופר.
הכותל הקטן כפי שצולם ב־1865 // צילום: ג'יימס מקדונלד (משלחת הסקר הבריטית)
הכל קרה מהר תוך כדי תפילה. קליימן הצביע על סידורו, כמי שרומז שהוא באמצע התפילה ואינו רשאי לחדול ממנה. השוטר ג'אמל מחמוד התעקש. לסמטת הכותל הקטן הוזעקו עוד שישה שוטרים. אחד מהם פקד לגרור את קליימן החוצה. קליימן, שרגליו היו צמודות אחת לשנייה - כך נהוג בעת תפילת העמידה - נפל. השוטרים החרימו את שופרו. הם גררו אותו מרחק עשרות מטרים עד שער הברזל הסמוך והניחו לו להשלים שם את תפילתו. רק אז נלקח אל נקודת המשטרה שברחבת הכותל המערבי.
הסיפור על המתפלל שנעצר מכיוון שהתעקש לתקוע בשופר ליד הכותל הקטן, כה סמוך להר הבית, אך מחוצה לו, עשה לו כנפיים בין המתפללים בבתי הכנסת בעיר העתיקה וברחבת הכותל הגדול. רבים צרו על נקודת המשטרה בכותל ודרשו את שחרורו. קליימן הועבר למשטרת הקישלה. הוא חש מושפל ופגוע עד עומקי נשמתו, אך התחייב לא להתקרב לשערי הר הבית ולמבואותיו במשך השבועיים הבאים (קליימן עצמו אינו עולה להר הבית).
הסיפור על קליימן ושופרו עורר לפני 14 שנים התרגשות רבה, בעיקר בירושלים, בעיקר בין יהודי העיר העתיקה והרובע היהודי, ובעיקר בשל דמיונו לסיפור קדום אף יותר, מימי המנדט הבריטי ותקופת "סכסוך הכותל".
רבים השוו אז את קליימן לצעיר יהודי אחר, משה סגל, גיבור של ימים אחרים, שבימי המנדט שבר את האיסור שהטילו השלטונות הבריטיים על תקיעת שופר במוצאי יום כיפור בכותל המערבי ונעצר עקב כך.
הכי קרוב לקודש הקודשים
הקישור האסוציאטיבי וגם התקשורתי עם תקופת המנדט הבריטי היה אולי מרחיק לכת, אבל לא לגמרי מופרך. הוא התיישב היטב עם מראהו ואופיו של הכותל הקטן: במרחק כמה דקות הליכה, מצפון לרחבת הכותל המוכרת, פרוש היה המשכו הנסתר של הכותל המערבי. מראה הסמטה הצרה, כארבעה מטרים רוחבה, עליבותה, האשפה שהתגוללה בה לא פעם, ואורכה המוגבל - 20 מטרים בלבד - שיוו לה מראה דומה לחזותו המכונסת של הכותל המערבי המוכר, עד שחרורו על ידי ישראל באייר תשכ"ז. מי שהציב את תמונת הכותל של פעם, מימי המנדט הבריטי והטורקים, על תמונת הכותל הקטן של היום בריבונות מדינת ישראל, יכול היה בקלות להתבלבל בין השניים.
ברכת כהנים בכותל הקטן, 2011 // צילום: באדיבות דביר הורן
גם הסטטוס קוו שהנהיגה מדינת ישראל בכותל הקטן דומה עד היום לזה שהבריטים הנהיגו בכותל הגדול: אסור להציב שם באופן קבוע ספסלים וכיסאות. אסור להציב שם בימה קבועה לקריאה בתורה, וגם לא - דוכן חזן, כיור לנטילת ידיים, סידורים או חומשים. אסור גם לקבוע שם מחיצה שתפריד בין עזרת גברים לעזרת נשים ואסור עד היום לפנות מהכותל הקטן מצבור זבל ופסולת בנייה ש'נכלא' שם מאחורי יריעות פח. יריעות הפח הללו הוצמדו בבטון לקצהו הצפוני של הכותל הקטן לפני יותר משני עשורים. למרבה המבוכה הם הפכו לחלק בלתי נפרד מהסטטוס קוו במקום. בשנת תשכ"ז, שבה מתרחש סיפורנו, נוסף אל כל האיסורים הללו גם האיסור לתקוע שם בשופר.
הפעם האחרונה ששלטון בירושלים אסר על יהודים לתקוע בכותל התרחשה כאמור בתקופת המנדט. במוצאי יום כיפור אחד, בראשית שנות ה־30, הובל משה סגל (התוקע שהפר את האיסור הבריטי) למעצר. הוא שוחרר רק לאחר שהרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבם הראשי של יהודי ארץ ישראל, הבהיר שלא ישבור את צומו קודם שסגל ישוחרר. קליימן לעומת זאת שוחרר לאחר כמה שעות, אך עלבונו בער בו. תשעה חודשים לאחר האירוע ושלושה חודשים לפני ראש השנה תשס"ח, הוא הגיש יחד עם מתפללים אחרים שנכחו באירוע, כתב תביעה נגד מדינת ישראל ונגד משטרת ישראל. לכאורה היתה זו תביעת פיצוי כספית רגילה, אבל הדיונים שהתנהלו לאורך שנים הרחק מעין התקשורת, חרגו מהמישור העובדתי וגלשו למישור התודעתי.
קליימן ובני משפחתו, יחד עם מתפללים נוספים, סיפרו בבית המשפט כי כמדי ראש השנה, הם ומתפללים רבים אחרים לאורך השנים, מבקשים להימנע מתפילה ומתקיעת שופר ברחבת הכותל הגדול, מכיוון ששם מתמזגים צלילי תקיעות השופר של המניינים הרבים אלה באלה ומקשים על ריכוז וכוונה. הם הציגו בפני בית המשפט ראיות לכך שכבר בשנים קודמות יהודים התפללו בכותל הקטן במהלך ראש השנה ואף תקעו שם בשופר. שנים אחדות לאחר מלחמת ששת הימים, ביומו השני של ראש השנה תשל"ד (1973) תקע שם בשופר אפילו הרב הראשי דאז, הרב שלמה גורן.
אחד מ"סגולותיו" של הכותל הקטן שעלתה לא פעם בדיון, היתה קרבתו הרבה למקומו המשוער של קודש הקודשים, בערך מול אבן השתייה שבכיפת הסלע (רחבת הכותל המערבי הרגילה, רחוקה יותר מנקודה זו). חלק מהדיונים הפכו לשיעור מרתק בהיסטוריה על אודות גילן של אבני הכותל הקטן, ומתפלליו הקדמונים. התצלום הראשון שהציגו התובעים לבית המשפט, במטרה להוכיח את קדמות קיומו של המקום היה מ־1865. הוא צולם על ידי ג'יימס מקדונלד האנגלי ממשלחת הסקר הבריטית שפעלה אז בארץ. המתפללים גם הביאו עדויות היסטוריות שלימדו כי מנהיגה ורבה של קהילת האשכנזים בירושלים במשך 44 שנה, הרב שמואל סלנט, נהג להתפלל בכותל הקטן, בשל קרבתו למקומו המשוער של קודש הקודשים, וכך גם ח"כ (המנוח) הרב מנחם פרוש, סבו, נפתלי צבי פרוש וגם המהרי"ל דיסקין, מהבולטים שברבני ירושלים בסוף המאה ה־19. גם הרב אברהם שפירא, כך הסתבר, לשעבר ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי, זכר את הכותל הקטן מימי ילדותו.
המקום, כך למד בית המשפט, אף שימש למתפללים מעין ברירת מחדל בתקופת המרד הערבי הגדול, כאשר הגישה אליו הפכה למסוכנת. הערבים כינו את הכותל הקטן "אמבכה אל־זעיר", מקום הבכי הקטן, מה שהעיד לכאורה על השימוש שעשו בו יהודים לתחינות ולתפילות, שנים רבות קודם לכן.
"לא מוכר כאתר תפילה"
במשפט הכותל הקטן, שניהלה השופטת שירלי רנר בבית משפט השלום בירושלים, הופיעו עדים מומחים רבים. אחד מהם היה רב הכותל המערבי, הרב שמואל רבינוביץ. לרבינוביץ היתה אמירה עקרונית: "לא הר הבית ולא הכותל המערבי צריכים הסכמה, לא שלנו ולא של אף אחד, שהם מקומות קדושים... הכותל המערבי מהקצה הצפוני לדרומי (488 מ'; נ"ש) הוא מקום קדוש". עם זאת, רבינוביץ הבהיר כי "ברור שרחבת הכותל המערבי הגדול היתה פעילה יותר כמקום תפילה מאשר הכותל הקטן..." ואף "ברור שהמדינה אינה מתייחסת אליו כפי שהיא מתייחסת לכותל המערבי הגדול". "עשיתי מאמצים כדי שהמדינה תכיר בכותל הקטן", סיפר רבינוביץ, "אבל מתוקף תפקידי, איני יכול לפעול נגד המשטרה, שמסווגת את המקום כרגיש מאוד מבחינה ביטחונית".
מראה הכותל הקטן, כיום // צילום: נדב שרגאי
גם אנשי פרקליטות המדינה דיברו באותה רוח. הם אמנם אישרו את המובן מאליו: "הכותל הקטן הינו קטע חשוף, המשכו של הכותל המערבי", אך הבהירו ש"הכותל הקטן לא הוכר כאתר תפילה רשמי ומוכרז על ידי מדינת ישראל ולא ניתן להפוך אותו לכזה, כפי שמבקשים התובעים".
המדינה אמנם לא הכחישה "שיהודים נוהגים מעת לעת להתפלל באתר הכותל הקטן, המהווה חצר פנימית של מספר בתי מגורים ברובע המוסלמי", אך הבהירה שהאתר "לא הוכר כ'מקום קדוש' במובנו המשפטי". המדינה גם התנגדה בחריפות לטענה שלפיה פסיקות בית המשפט בעבר בנוגע לקדושתו של הכותל המערבי חלות גם על הכותל הקטן, בהיותו חלק ממנו".
יתרה מזאת, בפעם הראשונה, כך דומה, התייחסו רשמית נציגי המדינה לסביבת הר הבית באותה רגישות שבה התייחסו להר הבית עצמו. הם כללו את הכותל הקטן באותה סביבה רגישה, על כל המשתמע מכך. מנגד, גרסו התובעים ובא כוחם עו"ד דניאל רובינס, שיש הבדל מהותי בין ההר לבין הכותל: "...מוסלמים אינם מעוניינים להתפלל בכותל המערבי או בכותל הקטן ומימוש חופש הדת במקום כמו הר הבית, שהוא קדוש לשתי הדתות, מורכב יותר מאשר מימוש חופש הדת, במקום כמו הכותל המערבי", הם טענו.
שבע שנים התנהלו הדיונים בבתי המשפט. בערכאה הראשונה בירושלים העותרים נחלו אכזבה קשה. השופטת רנר, שניסתה תחילה להביא לפשרה בין הצדדים, דחתה ב־2012 את התביעה של קליימן וחבריו. היא קבעה שהמשטרה פעלה במסגרת סמכויותיה וכדין. רנר עקפה את שאלת מעמדו של הכותל הקטן, ובפסק דינה כלל לא התייחסה לסוגיה הכה מרכזית הזאת, שעלתה ארוכות במהלך המשפט. פסק דינה של רנר היה פסק דין קר ונטול אמוציות. היא התרכזה בשאלה אחת ויחידה: האם המשטרה פעלה במסגרת סמכויותיה כדין? כאשר בעיצומו של ראש השנה גררה בעל תוקע מהכותל הקטן והחרימה את שופרו באמצע התפילה? התשובה על כך היתה מבחינתה חיובית. רנר הפעילה את נוסחת "הוודאות הקרובה לפגיעה של ממש בביטחון הציבור" שהתקיימה לדעתה בפרשה זו.
העותרים לא ויתרו. הם ערערו לבית המשפט המחוזי בירושלים, אך הפסידו גם שם. השופטת נאוה בן אור קבעה ש"אין מדובר בהוראה בלתי סבירה ביחס לעוצמת הסכנה הצפויה, שהשלכותיה עלולות היו לחרוג הרבה מעבר לתקרית מקומית". בן אור, כמו רנר, החילה את "הזהירות המיוחדת, לעיתים עד כדי שלילה מוחלטת של חופש הפולחן בהר הבית", גם על סביבות הר הבית. היא קבעה ששניהם אינם שונים לעניין "הרגישות המיוחדת". עם זאת, בן אור לא ברחה מהתמודדות עם הטיעון המרכזי של קליימן והמתפללים שלפיו מעמדו של הכותל הקטן בחוק הוא כשל מקום קדוש.
בנקודה זו פסיקתה היתה קרובה יותר לרוח טענותיהם: "אין חולק כי הרחבה המצויה לפני הכותל הקטן הינה מקום תפילה המקודש ליהודים, וכי מקובל לערוך תפילות במקום, למרות ש'הרחבה מהווה גם מעבר לבתי מגורים של משפחות ערביות...'". נקודת המוצא, הבהירה השופטת בן אור, היא כי "מן הבחינה העובדתית, מדובר במקום המשמש לתפילה, או בלשונו של רב הכותל: "...יש מקומות שיש להם דינים של מקום שהתפללו בו אבותיי והכותל הקטן ביניהם".
הפסד שהוא ניצחון
לכאורה הפסידו קליימן והעותרים, אבל הדיונים שארכו שנים, לצד פעילות שדולה של יהודי העיר העתיקה, הביאו למפנה בשטח. רחבת הכותל הקטן נוקתה, אבניו חוזקו ועברו כיחול והמקום מתוחזק כיום טוב יותר. המשטרה מאבטחת את המקום ואת באיו - שבעבר ספגו התנכלויות מערבים - יותר מאשר בעבר. והעיקר: בחמש השנים האחרונות, בתיאום עם המשטרה, מתקיימות בכותל הקטן תפילות ראש השנה כולל תקיעות שופר. קליימן עצמו שב לתקוע ולהתפלל במקום ויתרה מזאת: מדי שנה, אחרי התפילה, הוא סובב עם שופרו את שערי הר הבית, ומציע לשוטרים היהודים שמאבטחים את המתחם, להוציא אותם ידי חובת היום ולתקוע להם בשופר. בדרך כלל הוא נענה בשמחה.
"הפסדנו בשתי ערכאות", אומר קליימן, "אבל בשטח ניצחנו. מדי ראש השנה אני נזכר כיצד גררו אותי מתפלל בטליתי, כיצד הפסיקו באמצע את תקיעות השופר מול הר הבית. היום אני מבין שהתפילות של אז השפיעו על המציאות שהתקבעה בכותל הקטן בשנים האחרונות. אז היינו עשרה אנשים בלבד וכיום מתפללים בכותל הקטן, מדי חג, כ־100 איש. אנו מזכירים בתפילות ראש השנה את עקידת יצחק, כשרגלינו נטועות מטרים ספורים מההר, שבו התרחשה העקידה, קרוב מאוד למקומו המשוער של קודש הקודשים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו