ההכרזה ביום שישי בבית הלבן על חתימת הסכם שיתוף פעולה כלכלי בין קוסובו וסרביה התקבלה בישראל במידה מסוימת של הפתעה, במיוחד בשל הסעיפים בהסכם שהיוו הישג דיפלומטי דווקא עבור ישראל.
בעוד כינון יחסים דיפלומטיים מלאים עם קוסובו היא שאיפה ארוכת שנים של הרפובליקה הבלקנית הקטנה, הסובלת מחוסר הכרה מצד מדינות רבות בעולם, העברת השגרירות הסרבית לירושלים היא הקרבה ממשית עבור הסרבים, שמעוניינים לשמור על יחסים טובים גם עם העולם המוסלמי.
אך מעבר לשרבובה המפתיע של המדינה היהודית לסוגיה הבלקנית הבוערת, ההסכם שנחתם ברוב טקס בחדר הסגלגל עשוי להיות בעל משמעות עמוקה עבור אחד האזורים נפיצים והמסוכסכים באירופה ועלול לחרוץ את דינו של האזור בשנים הקרובות, אם לשלום ושגשוג או להמשך הקיפאון או אפילו מלחמה.
אך כדי להבין את מערכת היחסים המורכבת בין קוסובו, מדינה זעירה בעלת רוב אלבני מוסלמי לבין סרביה, הגדולה והחזקה מקרב מדינות יוגוסלביה לשעבר, צריך לצלול להיסטוריה המודרנית שיצרה את קוסובו וסרביה, יחד עם תחושה עמוקה של עוינות ואי אמון בין המדינות.
היסטוריה של אלימות
תחילתו של התהליך שהביא לעצמאותה של קוסובו נמצאת בימים של התרופפות שלטונה המרכזי של יוגוסלביה בשלהי שנות השמונים. קבוצת הרוב האלבנית – מוסלמית בחבל הארץ של קוסובו, שהיה אז אוטונומיה תרבותית בתוך סרביה, החל לדרוש עצמאות הולכת וגוברת, בתחילה בעיקר בתחומי התרבות, השפה, החינוך והשלטון המקומי.
השלטון בבלגרד עשה כל שביכולתו למנוע אוטונומיה אלבנית גדולה יותר בקוסובו זאת בשל שתי סיבות, האחת היא תפיסה לפיה קוסובו הוא חבל לידתה של סרביה והשני הוא דאגה לימעוט הסרבי הגדול המתגורר בחבל הארץ. למרות מאמצי הדיכוי של בלגרד, בלדנים אלבנים בקוסובו הלכו וצברו השפעה ועלה בידם, בשעה שיוגוסלביה מתפרקת ובלגרד שקועה עד הצוואר במלחמה במקומות אחרים במדינה המתפוררת.
בשנת 1992 הכריזו הבדלנים על כינון מדינה עצמאית. ההכרזה החלה שורה ארוכה של מעשי אלימות סקטוריאליים בין התושבים הסרבים, בסיוע הצבא והמשטרה הסרבית, לבדלנים האלבנים. הארגון הפרא-צבאי של הקוסוברים, "צבא השחרור של קוסובו" לא בחל במעשי זוועה קשים נגד האוכלוסיה הסרבית, ומנגד, גם הצבא והמיליציות הסרביות ביצעו גל מחריד של מעשי טבח וזוועה.
התנהלותו האכזרית של הצבא הסרבי, שהחלה ללבוש יותר ויותר ממדים של טיהור אתני, הביאה להתערבות של ברית נאט"ו, בהובלת ארצות הברית, ובשנת 1998 החל קמפיין הפצצות של מטוסי הברית נגד הצבא הסרבי. במקביל ערך הצבא הסרבי קמפיין נקמה בתוך שטחה של קוסובו. הקמפיין הביא למותם של קרוב ל-10,000 אזרחים, לכמעט מיליון וחצי פליטים, לאונס של למעלה מ-20,000 נשים, הרס של שליש ומהמסגדים בחבל הארץ.
ההתערבות האמריקנית הסתיימה בשנת 1999 כשכוחות נאט"ו נכנסו לשטחה של קוסובו והצבא הסרבי נסוג. כוחות "צבא השחרור של קוסובו" פורקו מנשקם וממשלה קוסוברית מקומית, שייצגה בעיקר את הרוב האלבני בטריטוריה, החלה בניהול העניינים השוטפים של חבל הארץ, בעוד כוחות שמירת שלום זרים של האו"ם קיבלו סמכות ביטחונית בשטח.
בשנת 2008, לאחר נסיגת רוב הכוחות הזרים משטחה של המדינה, ולאחר שניסיון להביא להסכם בין קוסובו וסרביה שיביא להגדרה מוסכמת על עתידה נכשל, הכריזה קוסובו על עצמאותה. רק 1122 מדינות החברות באו"ם הכירו בעצמאותה של קוסובו וסרביה עדיין עומדת בהתנגדותה להכיר פוליטית בעצמאותה של קוסובו.
ומי הרוויח?
ההסכם שנחתם אתמול בבית הלבן הוא סנונית ראשונה של הכרה סרבית בממשלה היושבת בפרישטינה, אך הוא נשען על עמודי תווך כלכליים בלבד. על אף שלא מדובר בפתרון פוליטי שישים קץ לעוינות, הרעיון מאחורי ההסכם הוא ששיתוף פעולה כלכלי, הקלה במגבלות התנועה בין שטחי קוסובו וסרביה ומעבר חופשי יותר של סחורות, יוכלו להביא בעתיד לנכונות גדולה יותר של שני הצדדים למצוא פיתרון.
הלחץ של האיחוד האירופי וארצות הברית להגיע להסכם מצא את שני מנהיגי המדינות במצב רגיש. מצד אחד, אלכסנדר וויצ'יץ' וממשלתו התמודדו השנה עם מחאה חסרת תקדים נגד שלטונם וירידה משמעותית של הפופולריות של מפלגת השלטון בסקרים. מהעבר השני, עברו של נשיא קסובו, האשים ט'אצ'י, כמפקד ב"צבא השחרור של קוסובו", שב לרדוף אותו והוא מואשם בבית המשפט בקוסובו בפשעי מלחמה.
"עבור ראש הממשלה הקוסוברי, ההסכם הזה הוא בשורה משמעותית להביא הביתה ולו כי ישראל הכירה בקוסובו אחרי כל השנים שבהם קוסובו מתחננת ומייחלת למשהו כזה", מסביר אור-אל ביילינסון, היסטוריון באוניברסיטת ייל
"עבור וצ'יץ' מדובר בהישג צנוע למדי, שלא לומר מדי, שיורדים ממנו מהסיפור של להכיר בקוסובו פוליטית בינתיים והוא יכול לספר בבית שהוא מנע מטראמפ להפוך את האמנה לטרי-לטרלית, מה ששקול בתכלס להכרה בעצמאות קוסובו", מסביר ביילינסון.
"אבל כל זה לא מספיק. אני לא חושב שתהיה מלחמה, אבל וצ'יץ' יצטרך לעבוד קשה כדי לחשוב מה הצעד הבא שלו בזירה הביתית כדי להגן על שלטונו. הוא נבחר כדי לתת, בגדול, ליברליזציה כלכלית והתקדמות בכניסה לאיחוד האירופי. ההתקדמות הכלכלית נבלמה והניסיון לייצר נורמליזציה כלכלית עם קוסובו יעצר בקרוב כשהשלב הבא יהיה פוליטי. האיחוד האירופי לא יתרצה מנורמליזציה כלכלית ואזרחי סרביה לא יתנו לו להכיר בקוסובו אך ימשיכו לדרוש ממנו להגיע לאיחוד האירופי", אומר ביילינסון. .