כשאסי לוי שמעה על גזר הדין של משה איבגי, היא הבינה שלא תוכל עוד לשתוק. כבר 20 שנה שצל גדול מלווה אותה, סוד שהיא מחזיקה בפנים, ושעד היום סיפרה רק לחברים ספורים ולבני משפחה קרובים.
"כשהתפרסם התחקיר עליו, לפני ארבע שנים, אמרתי לעצמי, אוקיי, לא צריך אותי, יש מספיק נשים שהתלוננו. היה ברור לי שהוא יקבל עונש ראוי, מרתיע, על מה שעשה. ואז הוא הורשע בשתי עבירות של מעשה מגונה וזוכה מחמת הספק מאישומים אחרים, של שתי נשים נוספות. הוא קיבל חצי שנה של עבודות שירות ומאסר על תנאי, ופיצוי של 10,000 שקלים למתלוננת.
"העונש שהוא קיבל כל כך מגוחך, שלא יכולתי לישון בלילה. אם קודם הרגשתי שהצדק נעשה, ושאני לא חייבת לקחת בו חלק, ברגע שהוא קיבל עונש כזה, זה מטיל את אמינותן של הנשים בספק, הן יוצאות שקרניות. אז איך אני יכולה לשתוק? הן לא שקרניות. אני יודעת מניסיון אישי.
"הבנתי שאני חייבת לספר מה הוא עשה לי. זאת חובתי כאישה, כאמא, כאזרחית. כמו שאני נלחמת נגד הזרם כשיש עוולות שונות, ככה גם פה. אני צריכה לדבר. אי אפשר להשאיר את הצביעות הזאת".
לוי (50) היא מהשחקניות הבולטות והמוערכות בארץ. ב־1994 סיימה את לימודי המשחק שלה בסטודיו של יורם לוינשטיין, ודי מהר התברגה בתעשייה המקומית. תפקידה הקולנועי הזכור ביותר היה בסרטו של שמי זרחין "אביבה אהובתי" מ־2006, שעליו זכתה בפרס אופיר לשחקנית הראשית הטובה ביותר. היא גילמה את אביבה, טבחית קשת יום בבית מלון בטבריה, שחולמת להיות סופרת. היא שיחקה גם בסרטים "הקפות", "העולם מצחיק", "קשר עיר", "חתונה מנייר" ועוד. בטלוויזיה השתתפה בסדרות "חדר מלחמה", "בטיפול", "לא הבטחתי לך", "שירות חדרים", "גירושים נפלאים", "פולישוק", "הרמון" ו"עיר מקלט".
במשך שנים היתה שחקנית בתיאטראות שונים, ובהם צוותא, בית ליסין, תיאטרון חיפה והקאמרי. תפקיד רדף תפקיד. ב־2014 לקחה הפוגה של שלוש שנים, שאחריה חזרה לתיאטרון חיפה. היא שיחקה בהצגות "אנשים טובים" (שעליה זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר לשנת 2018), "של מי החיים האלה" ו"הנשים של ג'ייק", שעלתה ערב תחילת הגל השני, עד שהתיאטרון שוב נסגר.
"אני לא יודעת מה יקרה בעקבות הראיון הזה", היא מודה בכנות, "אבל אני רוצה להאמין שבתוך העידן הכאוטי שבו אנחנו נמצאות, עם כל כך הרבה מקרים של עבריינות מין מכל הסוגים, הענישה תהיה חמורה יותר. אם אצליח להעלות את זה על סדר היום, ארגיש טוב".
***
לוי פותחת את סיפורה בקול שקט ובוטח. "עם סיום הלימודים שלי בסטודיו של יורם לוינשטיין, יצאתי בהצגת יחיד, שכתבה וביימה אלונה קמחי, והתחלתי לעבוד בטלוויזיה החינוכית בתוכנית מערכונים בשם 'צאבלה', עם ליאור אשכנזי ויורם חטב. במקביל, נכנסתי לתיאטרון בית ליסין, ואחרי הצגה או שתיים שעשיתי שם, הגיעה ההצגה 'ז'קו' ב־1998.
"זה מחזה של אילן חצור, שביים מיקי גורביץ', והוא מספר על אדם שביום אחד קורים לו דברים איומים, הוא מחליט לעזוב לעולם הבא, אבל זוכה להזדמנות לחזור ולנקום בכל מי שאי פעם פגע בו. משה איבגי היה בתפקיד הראשי, ושיחקו בהצגה גם שמעון כהן, אלון דהן, רענן חפץ, רמי עמית ואחרים.
"איבגי היה אז ה־כוכב, ואני שחקנית צעירה, בערך בת 27, שיחקתי מישהי שיש לו מערכת יחסים איתה. מהרגע הראשון שנפגשנו, זה התחיל.
"עשינו חזרות בתיאטרון בית ליסין הישן ברחוב ויצמן, במרתף. אני באה בבוקר ואומרת שלום לכולם, מגיעה אליו, אומרת לו שלום - ואז הוא דוחף את הלשון שלו לפה שלי.
"הייתי בהלם. דחפתי אותו ממני, ומבחינתו פשוט ממשיכים כרגיל. אני הייתי המומה.
"את חייבת להבין שלגדול בתקופה הזאת, בעידן הזה של שנות ה־70, זה לגדול במציאות שאין אישה שלא חוותה סוג של הטרדה מינית. אונס, תודה לאל, מעולם לא חוויתי, אבל הטרדה מינית? מגיל צעיר מאוד אני זוכרת את עצמי בכיכר אורדע ברמת גן, אוכלת גלידה ומרגישה משהו מתחכך על הראש שלי. תביני כמה קטנה הייתי.
"הייתה מין הגמוניה של הטרדות מיניות, שלא דיברו עליה, אבל שגרמה לך להבין שאת צריכה להיזהר, שזה קורה כל הזמן, שאין מה לעשות עם זה. אז עם הזמן את לומדת ללכת בין הטיפות. זה משהו שהוא תודעתי, מושרש.
"אין לי טענה לאף אחד בתיאטרון, כי היה ברור לי שאני צריכה להתמודד איתו לבד, וזה מה שעשיתי".
זה חזר על עצמו?
"כל בוקר. אני באה, אומרת שלום לאנשים, הוא מנסה לדחוף את הלשון שלו לפה שלי, תופס לי את הידיים, ואני דוחפת אותו. בכל פעם שזה קרה, לא משנה אם זאת הפעם הראשונה או ה־30, התגובה שלי היתה זהה. לא מתרגלים לזה. הכל נהיה חשוך, את רק רוצה להדוף אותו.
"בפעם השלישית הוא חטף ממני סטירה. סטירה מבוהלת, לא כזאת שהייתי מחטיפה היום אם מישהו היה נוגע בבת שלי, אבל זה היה חד־משמעי. אי אפשר להגיד שלא הייתי ברורה".
והוא למד את הלקח?
"לא, הוא המשיך, הרי אלה אנשים שממשיכים. כל הזמן הייתי צריכה להילחם בזה, הדפתי אותו בכל פעם מחדש. אני אפילו לא בטוחה שהוא מבין בעצמו כמה הוא התנהג בצורה בלתי מקובלת בעליל".
הוא עשה את זה רק לך?
"אני לא יודעת אם הוא עשה את זה לנשים נוספות בחדר, לא ראיתי, ואני לא רוצה לדבר על אחרים".
דיברת על זה עם מישהו מהקאסט?
"דיברתי על זה עם שני שחקנים בקאסט, חברים שלי. שיתפתי אותם במה שעובר עלי. הם מייד אמרו שזה חולני, מטריד, הבינו שזה לא נעים לי ושזה מעמיד אותי במצב לא נעים. היה ברור להם שההתנהגות הזאת לא מקובלת. אבל באותה נשימה, גם לקחתי על עצמי את האחריות להתמודד עם זה לבד.
"היה ברור לי שאני צריכה לעבוד איתו, שהוא השחקן הראשי ואני שחקנית מתחילה, ושאני צריכה להיות דיפלומטית, לא לעשות מזה סיפור. לא לתת לו את מה שהוא רוצה, אבל גם לא לעשות מזה עניין.
"חוץ מזה היה את מיקי גורביץ', הבמאי, שכל הזמן ביקש שאבוא לשתות איתו קפה אחר הצהריים. ואני מזכירה לך שאני שחקנית צעירה והוא במאי גדול. ממש לא רציתי להיפגש איתו לקפה אחר הצהריים. הרגשתי שיש בזה משהו שהוא מעבר להזמנה חברית, שלא קשור לעבודה.
"הייתי צריכה בכל יום לבוא לחזרות בסטייט אוף מיינד של 'לעמוד על המשמר'. אין דרך להגיד לאיבגי שלום בלי שזה יהפוך למשהו מיני. זה או לא להגיד שלום בכלל, משהו שאי אפשר לחשוב עליו, או להתמודד עם דחיפות הלשון שלו. בהסעות להצגות ישבתי למזלי מאחור, עם השחקנים הצעירים, והוא ישב מקדימה, אז שם לא קרה כלום.
"נוצר מצב שאני מוצאת את עצמי עומדת במבוכה גם מול איבגי וגם מול מיקי, מצב מאוד לא נעים. את איבגי הייתי דוחפת, ולמיקי ממציאה בכל פעם תירוצים למה אני לא יכולה להיפגש איתו לקפה. מיקי מעולם לא ניסה לגעת בי, רק התעקש על הפגישה".
בן הזוג שלך באותה עת ידע על ההטרדות של איבגי?
"כן. הוא תמך בי לגמרי וסמך עלי".
חשבת להתלונן על איבגי אצל מנכ"לית התיאטרון, ציפי פינס?
"לא. זה לא שפחדתי להתלונן עליו, פשוט היה ברור לי שככה זה, ושעם זה צריך להתמודד. את צריכה כל הזמן להיות חזקה ולשמור על התחת שלך, ולעשות את זה בצורה שלא תוציא אותך 'מבאסת', זאת שמקלקלת את מצב הרוח של כולם - זה מדהים שאני אומרת את זה, כן? - וגם להישאר ביחסים טובים עם הפרטנר שלך, שהוא גם הכוכב של ההצגה. לשרוד את ההפקה הזאת, לבוא בכיף".
והצלחת לבוא בכיף?
"לא. ממש לא. לא באתי בכיף. זה היה דוחה. היה בי דיסוננס גדול, כי אהבתי את הבן אדם, ושנאתי את המגע שלו, לא אהבתי את זה שהוא דוחף לי לשון לפה, שהוא לוחש לי מילים באוזן, ושהוא מנסה לגעת בי כשאני מבקשת שלא.
"כשיצאתי מההפקה, שמחתי. בשלב מסוים עזבתי לתיאטרון הקאמרי, להצגה 'ליזיסטרטה 2000' של ענת גוב ז"ל ועדנה מזי"א, זו היתה האנטיתזה להפקה של 'ז'קו'. נכנסה שחקנית צעירה שהחליפה אותי, לא נפגשנו מעולם. אני רק זוכרת שממש ירדה לי אבן מהלב. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שלי עם איבגי על במה.
"התחושה הכי ברורה שלי מהחוויה הזאת היתה שהוא לא מבין עד כמה זה מגעיל, בלתי נסבל, עד כמה לא רוצים אותו. עד כמה הוא מעמיד את הצד השני במצב לא נעים. הייתי אומרת לו 'תפסיק, תפסיק!' והודפת אותו, בניסיון להלך בין הטיפות ולא לעשות דרמה, אבל כנראה זה לא היה מספיק חד־משמעי כמו להגיד 'מיקי, אני לא מוכנה להמשיך בהפקה', שאת זה לא עשיתי. או לקרוא לציפי ולהגיד לה, 'בבקשה תטפלי בהפקה הזאת, כי ככה אני לא ממשיכה'. גם את זה לא עשיתי".
באותה תקופה היה דיבור על ההתנהגות שלו מאחורי הקלעים?
"אני לא זוכרת שדיברו על זה אחד עם השני, אבל אנשים ידעו. במקביל, היה ידוע גם שצריך להתנהל מול זה. וכל זמן שההצגה המשיכה, ורצנו לפחות שנתיים, זה היה שם. זה היה דפוס התנהגותי שלו שלא פסק לרגע".
***
כמו בתסריט רע, לוי עזבה את ההפקה המטרידה ב־1999, אבל לא את ההטרדות של איבגי. במקביל להצגה, הוצע לה תפקיד בסרט של מרק רוזנבאום, "הבולשת חוקרת" - בכיכובו של לא אחר ממשה איבגי.
"הציעו לי את תפקיד המאהבת הסודית של גיבור הסרט, והוא כלל צילומים של סצנה אינטימית. ידעתי שאצטרך לשחק עם איבגי. ואז אני אומרת לעצמי, מה לעשות? לוותר על התפקיד? אני מתה לעשות קולנוע, אני בתחילת הדרך, אני אסתדר. הרי גם בהצגה הסתדרתי, למרות שספגתי ממנו.
"באותן שנים, בגלל שהסיפורים האלה נמצאים בכל מקום, את אומרת לעצמך שההגמוניה הזאת של הטרדות מיניות נמצאת בכל מקום, אז אם זה לא יהיה פה, זה יהיה במקום אחר. בכל מקרה תצטרכי ללמוד להסתדר".
ועדיין, את יודעת שאת הולכת לצלם איתו סצנה אינטימית, אחרי מה שכבר עברת.
"זה לא שהייתי בבית בטראומות ממנו. אני אישה חזקה, אבל כן היתה התלבטות. קודם כל, איך אעשה איתו סצנת סקס, אפילו שהיא לשנייה ושרואים אותי מהגב, ברור לי שזה ממש לרקוד עם השטן. אבל הקול הפנימי שבי אומר לי, 'אסי, אלה החיים, ועד שלא יהיה פה עולם מתוקן, את תיתקלי בזה בכל מקום ואת תלמדי'. אמרתי לעצמי, ראבק, למה שאני אפסיד עבודה בשביל זה. גם האמנתי שאעמיד אותו במקום.
"התפקיד היה קטן, והדבר היחיד הבעייתי בו היה סצנת הסקס. חשוב לי לדייק - זו לא סצנה שמצולמת במצלמה הראשית, אלא סצנה שבעצם מוקרנת כאילו בתוך טלוויזיה קטנה, שחוקרי המשטרה צופים בה, מעין סצנה בתוך סצנה. תדמייני חדר חקירות, החוקרים רואים בטלוויזיה סצנת סקס קצרה.
"זו סצנה שהכי אפשר 'טו פייק איט', שרואים אותי בה מהגב לשנייה. הוא שוכב, אני יושבת עליו, מצולמת מהגב, אבל לא יכולה להיות עם חזייה, כי יראו את זה בצילום.
"אחרי שדיברתי עם הבמאי והבנתי ממנו איך הסצנה תצולם, היה ברור שאשים מדבקות על החזה, כי לא רציתי להיות חשופת חזה מול איבגי. גם ככה סצנות אינטימיות כאלה הן סצנות ששחקנים ושחקניות לא נהנים מהן. נכון שיש רגישות מצד ההפקה, ואין הרבה אנשים מסביב, ועדיין, זה מביך, הבטן שלך מתהפכת, לא בא לך לעשות את זה. צריך לייצר סוג של אינטימיות, זה לא מצב טבעי, ויש אנשים שמסתכלים עלייך, אבל זה חלק מהמקצוע.
"לבוא מראש לסצנה כזאת עם מישהו שאני יודעת איך הוא יתנהג הרגיש לי כמו לבוא לשדה קרב להגן על עצמי. אני זוכרת שהתארגנתי לסצנה, נשארתי עם החולצה, כי עדיין לא התחילו לצלם, והוא כבר שכב בלי חולצה.
"ואז אני מורידה את החולצה, והוא רואה את המדבקות. גם ככה הייתי נבוכה לשים את המדבקות האלה, ובמצב אחר, עם שחקן שאני סומכת עליו, אני לא בטוחה שהייתי שמה. זו סיטואציה שבה אמורים להסתכל אחד לשני בעיניים ויחד ללכת על זה, לעבור את הפדיחה עם כמה שפחות נזק ובכמה שפחות טייקים. עשיתי משהו כזה עם שרון אלכסנדר בסרט 'קשר עיר' ב־98', והלכנו יד ביד. בכל הקריירה עשיתי סצנות אינטימיות, אני יודעת מה זה פרטנר שמחזיק לך את היד בבטחה.
"איבגי הסתכל על המדבקות האלה, שגם ככה הרגשתי שבזה אני מסמלת לו 'אני לא סומכת עליך ואל תיגע בי, יש פה מדבקה', והיה לו מבט של בוז. הוא אמר, 'מה, את עושה צחוק? מה זה המדבקות האלה? את מתביישת ממני?' ובאותה שנייה, במוח הישר שלי, אני באמת חושבת, 'מה, את עושה צחוק, אסי?', אבל בכל זאת, אני אומרת לעצמי שזה לא שחקן רגיל. זו לא אני שעושה צחוק. ואז הוא פשוט תופס לי את המדבקות - ותולש אותן".
מה הרגשת?
"כאב פיזי עצום. אבל לא צעקתי, לא יצא לי קול. מייד כיסיתי את החזה בשתי הידיים.
"הייתי בשוק. אני נורא אמיצה, ורציתי להראות שאני חזקה. אבל הרגשתי כישלון מכל הכיוונים. גם בגדתי ביושרה שלי כשבאתי במדבקות ולא סמכתי על הפרטנר שלי, ואני לא מדברת על שחקניות ששמות מדבקות כי הן מתביישות, כל אחת שתעשה מה שנכון לה. מבחינתי זה אמר שאני לא סומכת. אני, שנותנת את כל הנשמה והלב. אז מה, אז יראו לי את הציצי? אפשר לחשוב.
"והרי לשים את המדבקות האלה זה לא נוח, זה סיוט להוריד אותן. אלה מדבקות של פעם, בשנות ה־90 קראו לזה גאפר, שחורות כאלה. לא כמו אלה שיש היום. אז אני, בתור אסי שסומכת, לא הייתי בוחרת לשים מדבקות. ובסוף מה קרה? גם הורידו לי אותן בכאב אימים, וגם הרגשתי מטומטמת, שאני לא קמה ומורידה לו סטירה".
עברה לך בראש המחשבה לתת לו סטירה?
"רק אחר כך, בדיעבד. באותו הרגע המשכתי לעבוד. להגיד לך שהצלחתי? לא זוכרת ולא יודעת. לא עניין אותי בכלל לראות את הסצנה אחר כך, אני לא זוכרת אם ראיתי אותה אי פעם. אני חושבת שהיא צולמה בטייק אחד ארוך, שממנו לקחו וגזרו רגע מצולם".
***
זאת היתה הפעם האחרונה ששיחקת איתו?
"במהלך השנים לא שיחקנו יחד בתיאטרון או בקולנוע. ב־2012 הופענו שנינו ב'העולם מצחיק' של שמי זרחין, אבל לא היו לנו סצנות משותפות".
ואם היית רואה בתסריט שיש סצנות משותפות?
"תלוי באילו סצנות היינו צריכים לשחק יחד. אם זה היה מעמיד אותי במצב לא נעים או מביך, ברור שהייתי אומרת לשמי. יש בינינו יחסים כנים, והרגשתי הכי פתוחה וחופשייה איתו".
פגשת את איבגי מאז?
"כן. אחרי הרבה שנים, כשהוא עבד על סרט שלו, זימנו אותי מההפקה לפגישה ראשונית. לא הייתי בעניין, אבל אמרתי שאלך לפגישה, כי לא נעים לסרב. זו היתה פגישת עבודה, הוא היה שם עם אנשים נוספים, לא היינו לבד. ממש לא רציתי את זה, רציתי רק לסיים את הפגישה, לכבד את מי שזימן אותי, וללכת. שמחתי שזה לא יצא לפועל.
"במהלך השנים נתקלתי בו לפעמים באירועים. זה היה 'שלום שלום', כאילו כלום לא קרה, מעמידה פנים וממשיכה הלאה. חושבת את מה שאני חושבת בראש, ולא רוצה להיכנס לקלחת הזאת.
"אני פשוט זוכרת את זה כמשהו שקורה אצלו כל הזמן, שהכל סביבו מיני, שהוא לא יכול אחרת. זה הרגיש כמו איזו רכבת הרים, שלא יכולה לעצור. אני חוויתי את זה מאוד־מאוד לא נעים, ולא הייתי מסוגלת לעשות עם זה כלום. לא שחששתי לרגע למקום העבודה שלי, ולא שחשבתי שציפי לא תטפל בזה, אבל ככה למדנו, בלי שאפילו ילמדו אותנו בבית הספר, ככה טפטפו לנו. עובדים על התודעה שלך, וזה מצליח.
"ואז ראיתי שדברים קורים, שהמוגלה הזאת התפוצצה, שהתחקיר יצא, שהתחילו לדבר. הבטן שלי התהפכה, לא ידעתי מנוח. לא הייתי חלק ממנו, ולא רציתי לספר מה היה, ובטח לא להגיש תלונה".
למה?
"לא רציתי להיחשף. לא יכולתי להתמודד עם הרעש התקשורתי שזה ייצור. והיתה עוד סיבה - דאנה, הבת שלו. היא היתה הבת המופלאה שלי ב'אביבה אהובתי'. אני מאוהבת בילדה הזאת, והרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד מול הפרצוף שלה. אין לי הסבר רציונלי, זה משהו רגשי בלבד. לא יכולתי.
"באופן מעוות, אני עדיין מסתכלת על איבגי בחמלה ורואה בו חבר וקולגה, ואפילו מעריצה את הכישרון שלו, וכל הסיפור הזה פשוט לא נתן לי מנוח. הרגשתי חרא עם עצמי, עם הצליבה שעברו הנשים שהתלוננו, שקראו להן שקרניות, את הרי יודעת מה קורה לנשים שמתלוננות. והכי עצוב - שחלקן פוטרו מהתפקידים שלהן. נשים שהיו בעמדות כוח פחותות משלי חטפו אפילו יותר, אני עוד הייתי במקום חזק יחסית. סליחה שאני בכלל משתמשת במונחים האלה, אבל אני לא חושבת שהיו מפטרים אותי כל כך מהר כמו שפיטרו אחרות".
***
את יודעת היום על שחקניות מוכרות נוספות שהוטרדו מינית?
"כן. גם מצד שחקנים שמשחקים עד היום. אני לא אציין שמות, לא אעשה אאוטינג, אני לא מאמינה בזה. הלוואי שכל חברותיי, אחיותיי השחקניות בעלות המעמד, ייצאו וידברו".
אחת השאלות המקוממות ששואלים מתלוננות היא "למה לא התלוננת כשזה קרה, אלא רק עכשיו?" את מוכנה לזה?
"כן. למה עכשיו? כי עכשיו היה גזר הדין. מבחינתי, כשהפרשה התפוצצה, יצא המרצע מן השק, יום הדין הגיע. התחבטתי ביני לביני אם לקחת בו חלק ואם לצאת עם זה, לדבר בתור אסי לוי, והיה לי מאוד־מאוד קשה. היו לי יחסים אמביוולנטיים לסיפור. הרגשתי שאני לא יכולה, ושאני אוהבת את דאנה..."
ומה את חושבת על מה שדאנה תרגיש כשתקרא את זה היום?
"זה יהיה מאוד לא נעים לשתינו, לא דיברתי איתה על זה מעולם. אני הרוסה על הילדה הזאת, אני חושבת שהיא כישרון על, יותר מאבא שלה, וזה לא פשוט להיות יותר מוכשרת מאיבגי. אני חושבת שהיא מוזיקאית מחוננת, שחקנית, יוצרת, אמנית. אני התאהבתי בה ב'אביבה', ואני חושבת שזה היה הדדי, ואני חושבת שזה נורא קשה, מה שנקרא 'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה'.
"זה נורא אכזרי, אבל אלה החיים, ואם אעמיד את זה על כפות המאזניים - הרי ממילא היא כבר יודעת, זה יצא החוצה, היא כבר בתוך הדבר הזה".
איבגי הודיע שיערער על חומרת העונש שלו.
"אני חושבת שזה מהלך מאוד לא חכם מצידו, כי זה אומר שהוא לא למד כלום, לא מודה בטעות ולא מתחרט. לא לוקח אחריות".
אם הוא היה מביע חרטה, היית סולחת לו? היית חושבת שהוא יכול לחזור לעבוד בתחום?
"אם הוא היה מכנס את התקשורת ומתנצל בפני כל אישה שפגע בה, זה היה צעד ראשון. אני חושבת שלחמלה תמיד יש מקום, ולכל בן אדם מגיע צ'אנס נוסף, אבל זה צריך להתחיל בהבנה ובחרטה.
"לגבי חזרה שלו לעבודה? תלוי באיזו קונסטלציה. אני אדם שמוחל. אם אדע שהוא מתחרט, שפותחים דף חדש, תמיד אתן צ'אנס לבן אדם. יש לי לב חומל, ואני מאמינה בטבע האדם, אני מאמינה שמגיעה לאנשים הזדמנות שנייה. אבל במקרה שלו, אני לא חושבת שהוא בכלל מבין מה הוא עשה. כשהוא כל הזמן נוגע או דוחף לשון לפה, למרות שאני אומרת 'לא' פעם אחר פעם, כשאין דיאלוג אחד בלי מגע, כשאין רגע אחד שלי לבד איתו שזה לא מגיע לשם - זה פתולוגי".
***
לוי התגרשה בשנת 2005, אחרי שמונה שנות זוגיות. יש לה שתי בנות - ליהיא (18), שצפויה להתגייס בנובמבר ליחידה מובחרת, וזואי (16 וחצי, עולה לי"א). היא מגדלת אותן עם בת זוגה זה תשע שנים, הרקדנית תמר שלף. בנה של שלף חי בפריז.
המחשבה על הילדות היא חלק מההחלטה שלך לדבר?
"כן. לצערי יש החמרה בעבירות המיניות, בהטרדות ובמקרי האונס המזעזעים. הבת שלי, זואי, חוותה משהו לפני שלוש שנים, וזה היה נורא. היא היתה בת 13, חזרה הביתה מהצופים ביום שישי בשעה 5 אחר הצהריים, רחוב מרכזי, ורכב מאחוריה בחור על אופניים חשמליים, שהתחיל לעשות לה תנועות מגונות עם הלשון והפה, תנועות מיניות שמיותר לציין את משמעותן. כל אישה יודעת כשהיא חווה משהו שהוא לא בסדר והוא מיני, גם בת 13.
"היא נעצרה, קפאה במקום ואמרה לו, 'מה אתה רוצה?'. המזל שלה היה שבאותו רגע עבר שם דורון, שכן וחבר טוב שהיה באוטו, קלט את הסיטואציה ונעצר לידה, ואז הבחור ברח. היא התקשרה אלי, ואני רק שמעתי את ה'הלו' שלה, וטסתי החוצה, בריצת אמוק. 'הלו' כזה שכאמא, את יודעת שמשהו זעזע אותה".
זה הרגע שבו היא עוצרת לרגע את שטף הדיבור הכואב. הסיפור הזה על בתה דורש ממנה תעצומות נפש.
"כבר לפני שנים דיברתי עם הבנות שלי על הטרדות מיניות. אחד הדברים הכי חשובים שלימדתי אותן הוא שכאשר לא נעים להן, זה אומר שמשהו לא בסדר. אבל לא סיפרתי להן על איבגי אלא לקראת הכתבה הזאת, רציתי להכין אותן לזה שתהיה כתבה, וסיפרתי לשתיהן יחד".
איך הן הגיבו?
"הן אמרו שהן גאות בי ותומכות בי, ושהלוואי שעוד נשים יקומו וידברו. הן אקטיביסטיות מאוד, ילדות חושבות ודעתניות, שיודעות מה מותר ומה אסור, שיודעות לבטא את זה, והכי חשוב - שמשתפות.
"כל אחד עושה את הצעדים לביתו ובביתו, ואני משתדלת, אבל זה אף פעם לא נגמר. תמיד יש בי דאגה שמלווה ברקע. גבר לא יוכל להבין מה זה ללכת בלילה בחושך ולפחד שמישהי תקפוץ עליו מאחור".
מה חשבת כששמעת על האונס האכזרי באילת?
"הסיפור הזה זעזע אותי, בלי קשר למספר הגברים שהיו שם. לעמוד בתור? לצלם? איך, בתוך כל האנשים האלה, אין צדיק אחד שיגיד 'מה אתם עושים?'
"באיזה בית הם גדלו? איפה הם צמחו? זה נורא. זה היה יום שחור לחברה שלנו, עד היום לא נרגעתי מזה. יצאתי להפגין עם הבנות שלי, בגל ההפגנות שהתעורר באותו סוף שבוע. ועדיין, הרוב בהפגנה היו נשים. הייתי מצפה שיהיו שם יותר גברים ויותר נציגים של הקהילה הגאה, קהילה שאני שייכת אליה. הראשונות שהצטרפו למאבק הגאה היו הפמיניסטיות, שחברו לקהילה הגאה ותמכו ברעיונות, באידיאלים, בחופש ובזכויות שלה. ובאופן כללי, נשים תמיד עמדו לצד החלשים בכל מיני מאבקים ועוולות, אז הגיע הזמן שהמאבק הזה יהיה מאבק של כולם.
"הדבר היחיד שמנחם אותי זה שאני מרגישה שיש עכשיו התגייסות מערכתית. שאנשים יוצאים לרחוב, שזו כבר לא הפגנה אזוטרית, אלא שהרחובות בוערים, ולא הייתי רוצה שזה ייעצר. השלב הבא הוא להחמיר בענישה. אנשים כאלה לא צריכים לצאת מבתי סוהר. לזה אין מחילה".
את השיחה אנחנו מנהלות בתוך מציאות כאוטית של עולם תרבות מדמם, שבו גם לוי יושבת בבית ולא משחקת. "יש משהו די מדהים במציאות הזאת", היא אומרת. "מצד אחד, הקורונה לימדה אותנו שאנחנו לא יכולים לחיות דקה בלי תרבות. הרי כשהכל התחיל חיפשנו כל הזמן סדרות, איך מתחברים ל־VOD. פנו אלי אנשים שנכנסו לראות הצגות בלינקים של התיאטרון, ואני לא אגיד את דעתי על איך הצגות מצולמות. אז תארי לך כמה רעב היה.
"רוב האנשים, ואני ביניהם, אמרו שאי אפשר לשמוע עוד חדשות ובחרו לראות סרט או סדרה, או לשמוע מוזיקה. אני הייתי כל היום ביוטיוב ובספוטיפיי, חיפשתי מוזיקה, סרטים, הצגות, ספרים. רק אסקפיזם, תרבות.
"מנגד, עולם התרבות היה הראשון שנסגר במארס. הכל עצר. אפילו לא יכולתי להיכנס לאולפן להקליט. בתיאטרון חיפה היינו שבוע לפני עליית 'הנשים של ג'ייק', ואז סגרו לנו את התיאטרון. התבטלו לי ימי צילום, השלמות לסדרת טלוויזיה חדשה.
"התנהגנו כמו ילדים טובים, קיבלנו את זה בהכנעה, ואני מודה שאפילו נהניתי מזה, לא היה לי אף פעם כזה פסק זמן. מצד שני, היום, בתוך כל הכמיהה שלנו לאסקפיזם ולתרבות, התחילו התגובות והצקצוקים במקלדת של 'העם', צרכן התרבות מספר אחת, שכותב עלינו דברים נוראיים".
את מאלה שקוראים טוקבקים?
"אני משתדלת שלא, אבל שמעתי. הציעו לי גם להשתתף בסרטון של התיאטרון שבו הם מקריאים טוקבקים, ופשוט לא יכולתי להצטלם באותו היום. אבל טוקבקים כמו 'לכו לעבוד', 'שמאלנים מסריחים', 'למה המדינה צריכה לממן אותם', מאנשים שכאשר הם רואים אותי ברחוב הם מחבקים אותי ואומרים לי כמה הסרטים שלי מרגשים אותם - אני לא יודעת איך להסביר את הדיסוננס.
"מצד אחד, אני חווה אהבה, חום, הכרת תודה והתרגשות מהעשייה הקולנועית והתרבותית שלנו, ובאותה נשימה - חוסר הזדהות ואלימות ברשתות החברתיות ובטוקבקים. מאיפה הבאתם את זה??? איך בשנייה מתהפכת לכם התודעה, ואתם קוראים לנו בשמות? 'לכו לעבוד'? במה אני אלך לעבוד? אלך להיות שיננית? קוסמטיקאית? תמצאי לי במה לעבוד, הכל סגור, מי ייקח אותי? אני מוכנה לעבוד במטבח, אבל כולם רק מצמצמים עובדים".
יצאת להפגין.
"בוודאי, כי זה משהו שהוא של כולנו. תיאטרון בישראל עובד על 80 אחוז הכנסות מכרטיסים, המדינה לא מתקצבת אותו, לעומת מדינות אחרות כמו אנגליה, שם רוב התקצוב מגיע מהמדינה. צ'רצ'יל אמר שאם אין תרבות, אין על מה להילחם. הרי איך אנחנו מתפארים במורשת שלנו? אנחנו מראים את השירים שלנו, את יצירות האמנות, עבודות האדריכלות, זאת המורשת שלנו. דרך האמנות נלמד גם על ההיסטוריה, על המדינה, על הצבעים, הטעמים, הרקעים, תבנית נוף מולדתנו.
"בואי נגיד שכל זה נובע מבורות, כי אף אחד לא מתאר לעצמו שמאחורי המג'יק שאתם רואים בסרט, למשל, יש עולם שלם - מפיקים, מלבישות, מאפרות, סדרנים, תעשייה ענקית שמתפרנסת מזה בכבוד ומרפאה את הנפש הפצועה של כל אחד ואחת מאיתנו, גם שלי. אני בלי מוזיקה לא יכולה לחיות, וכמה משפחות מתפרנסות מזה? באיזה עולם אנחנו חיים? מה אתם רוצים לגדל פה?
"יש אנשים שיושבים בבית, עצמאים, אנשים שזקוקים לאוכל. ממש אוכל. אתם רוצים לסגור הכל? קחו אחריות.
"אם הייתי יכולה לגרום לכך שכל אנשי עולם התרבות היו סוגרים את השאלטר, ושלא היה נשאר כלום חוץ מחדשות 11, 12, 13 - אין מוזיקה, אין תיאטרון, אין קולנוע - אני רוצה לראות 24 שעות שהאנושות מסתדרת בלי זה. גם אני, כצרכנית, הייתי משתגעת.
"אז איך לא כולם יוצאים איתנו למאבק? איך לא כולם מבינים את החשיבות של זה? אין בעיה, תסגרו אותנו, אבל תנו מתווה. שימו כסף, תנו הצעות חלופיות, 200 אלף איש עומדים פה".
איך את אישית מתמודדת עם המצב החדש?
"אני יכולה לשרוד ככה, אבל לא לעוד זמן רב. שמתי טיפונת בצד, אני מנסה להלך בין הטיפות, חושבת קדימה. לא מפעילה את המזגן בבית. אם צריך, אני אצא לעבוד, אני אמציא. אבל יש כאלה שלא יכולים. לא לכל אחד יש את האופציה, לרוב האנשים לא. וכל אחד צריך שיסתכלו עליו ויעזרו לו.
"כשהתחילה הקורונה, התחלתי להבין שצריך לחשוב קדימה. הבת שלי היתה הראשונה שהעלתה את זה, כי היה ברור שלא נוכל להופיע במקומות סגורים, שסוגרים לנו הכל ושלא ימהרו לפתוח, ושצריך לחשוב על פלאן בי".
שקלת לעשות הסבה מקצועית?
"חשבתי על הכל, הכל עבר לי בראש, אפילו חשבתי לפתוח דוכן פלאפל. אני אלופה בחומוס, מאוד אוהבת מטבח. תמר אופה, ובתקופת הקורונה חגגנו פה עם הבנות. למדתי הכל, מטבח פרסי, אסיאתי, צרפתי, המצאתי פה את עצמי, השתגעתי".
אולי תפתחי פלאפל עם במת הופעות.
"בדיוק! נראה לי שמוזיקה היא המקום שאליו אני צועדת, וזה נראה לי הדבר שהכי מרפא, ושהכי הגיע הזמן שאעשה. עד שיפתחו את התיאטרון, ואז אעשה גם וגם".
תגובות
איבגי: "המקרה כפי שהוצג על ידיכם רחוק מהמציאות"
עו״ד מיכאל כרמל מסר בשם משה איבגי: "המקרה כפי שהוצג על ידיכם רחוק מהמציאות. אנשים שנכחו בהצגה ובסרט האמורים ובמאי הסרט מתכחשים לחלוטין לטענות המוצגות על ידיכם."שפיכת דמו של איבגי בציבור, על מקרה שאירע לפני עשרות שנים, כאשר לכאורה סצנה מעין זו שהתרחשה בסרט, מבלי שמישהו יראה או יגיב לכך, היא הזויה. איבגי רוחש כבוד לשחקנית אסי לוי, ובמשך שנים נשארו חברים, וזאת גם לאחר הסרטים וההצגות שבהם השתתפו. הנטען אינו תואם את המציאות, במיוחד מאחר שהגברת לוי לא טענה כך עד לעת הזו. לא נותר אלא להצר על הניסיון של גורמים שונים להשפיע על תוצאות משפטו.
"יש להבהיר כי איבגי זוכה משלושה אישומים, והורשע בגין אישום שהעביר יד על גב קולגה בצירוף משפט לא הולם, כשבעניינה של אותה קולגה בהזדמנות אחרת חיבק אותה חיבוק חברי ולחש באוזנה אמירה לא הולמת.
"במשך חמש שנים איבגי סירב להתבטא כנגד האשמות כוזבות והכפשות והשתלחויות התואמות את רוח התקופה, המתבטאת בהאשמות אנונימיות, בהשחרת דמותו ובהריסת עתידו. הרף הפלילי שבו הורשע אינו דומה כלל ועיקר לדמות הדמונית כפי שהוצגה בתקשורת. איבגי בחר לנתק עצמו למשך שנים ארוכות מתחום עיסוקו ולתת למערכת המשפט, שבה הוא מאמין, לפעול על פי דין".טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו