כבר אז: איום על פתיחת הלימודים
ב־22 באוגוסט 1950, בתום שבועות של משא ומתן בין ארגון המורים למשרד החינוך, ושבוע לפני תחילת הלימודים, מסר שר החינוך, זלמן שזר (לימים נשיא המדינה השלישי), ש"נראה שכלו כל הקיצין בנוגע לאפשרות ששנת הלימודים תיפתח במועדה".
הסיבה לפסימיות: פערים בלתי ניתנים לגישור, לכאורה, סביב דירוגם המקצועי של המורים. משרד החינוך קבע שהדירוג יחל בדרגה ד', בעוד המורים היו מפולגים ביניהם בשאלה אם הדרגה הבסיסית צריכה להיות ה' או ו', וכן בשאלת שנות הוותק ובדרישה לרטרואקטיביות של המשכורת החדשה.
מלשכת שר החינוך נמסר ברמיזה ששזר מוכן ללכת לקראת המורים, אולם העניין נמצא בסמכות שר האוצר, אליעזר קפלן, שהודיע יום קודם, בכנס מפא"י, ש"תוספת השכר שדורשים המורים עומדת על מיליון לירות, והשאלה היא אם העלאת משכורתם חשובה לנו יותר מאשר הקצאת הכסף להקמת עוד ועוד מעברות".
לשמע הודעות שרי האוצר והחינוך הודיע אברהם קריספין, מראשי ארגון המורים, ש"אי אפשר לדרוש ממורה בעל משפחה להתקיים ממשכורת של 45 לירות נטו בחודש, ולקבל שכר זהה לזה של פקיד ממשלתי בדרג נמוך - שאין לו השכלה גבוהה ולא הכשרה מקצועית".
קריספין תקף את שר האוצר ואמר ש"כבודו יצר במו ידיו את הבעיה, אחרי שהעלה את שכר האחיות עקב שביתתן שבועות אחדים קודם לכן. במה עולות האחיות על המורה העברי?"
התסבוכת תפסה את מערכת החינוך בשיא ההתארגנות, כשברחבי הארץ הסתיימה הכשרת מאות כיתות לימוד חדשות. אלה אמורות היו להפחית את מספר התלמידים הלומדים ב"משמרת שנייה", בשעות אחר הצהריים.
לבסוף, ובלחצה של ההסתדרות, הציע ארגון המורים הצעת פשרה, שהתקבלה על דעת הממשלה - ושנת הלימודים נפתחה כסדרה.
להחליף שלושה אוטובוסים ליעד: כאוס בתחבורה הציבורית
מול הדרישה הגוברת לשירותי תחבורה ציבוריים, נראה היה באוגוסט 1950 שמערכת הסעת ההמונים בישראל לא מתפקדת. אזרח שביקש לנסוע, לדוגמה, מרחובות לנהריה נאלץ להחליף במסלולו לא פחות משלושה אוטובוסים: באמצעות "דרום יהודה" הוא הגיע למרכז הארץ, שם עלה לאוטובוס "אגד" לחיפה, ומשם, באוטובוס "שחר", היה מגיע לנהריה כשהוא שחוק מטלטולי הדרך ומעמידות ממושכות בתורים.
התחבורה הציבורית בישראל התבססה באותם ימים על מערך של קואופרטיבים, שהוקמו עוד בתקופת המנדט הבריטי. קבוצות רבות שמנו כמה חברים, ושהצליחו להתארגן עם כלי רכב ספורים (ולעיתים כלי אחד בלבד), הגישו בקשה לשלטונות והחלו להוביל נוסעים בין יישובים או בין שכונות עירוניות.
רוב הקואופרטיבים הקטנים לא האריכו ימים, ואחרים התמזגו וגדלו עם השנים. ב־1950 פעלו כמה קואופרטיבים מרכזיים: "המקשר" (בירושלים), "שחר" (בחיפה), "דן" (בתל אביב), "דרום יהודה" (מדרום לגוש דן) ו"אגד" (במרכז הארץ).
ב־25 באוגוסט 1950 הודיע שר התחבורה, דוד רמז, על הקמתה של ועדת מומחים "לפיתוח תוכנית מפורטת לראורגניזציה (ארגון מחדש) של מערך התחבורה בישראל". בעקבות המלצת המומחים, ולאחר ויכוחים רבים, החליטה הממשלה, ב־1 בנובמבר 1951, על איחוד "שחר", "אגד" ו"דרום יהודה" לקואופרטיב בשם "אש"ד". חודשים ספורים אחרי האיחוד החליטה הנהלת אש"ד לשנות את השם סופית ל"אגד".
כולם רוצים מקרר חשמלי במטבח
למרות המצב הכלכלי הקשה והצנע, הגיע בקיץ 1950 הביקוש למקררים חשמליים לשיא. באותם ימים לא יוצרו עדיין מקררים בארץ, ומחירי המקררים המיובאים נעו בין 150 ל־250 לירות (שלוש עד חמש משכורות נטו של מורה).
את הביקוש הגדול למקררים חשמליים צפו כבר ב־1949 חברות "הארגז" ו"אמפא", שהקימו, בהשקעה משותפת של 200 אלף לירות (600 אלף דולר בערכי 1950), את חברת "אמקור", לייצור מקררים ומוצרי חשמל אחרים. בנובמבר 1949 נורתה אבן הפינה ל"אמקור" בשכונת נחלת יצחק בתל אביב, בסמוך לוואדי מוסררה (כיום, מגדל אמפא ברחוב יגאל אלון).
באוגוסט 1950 החלו 80 פועלי "אמקור" בהרכבת המקררים, כשחלקי כל מקרר - וגם המנוע - היו מתוצרת החברה האמריקנית "פילקו" (ש"אמפא" היתה נציגתה בארץ). בדצמבר החלה "אמקור" לשווק את מקרריה לאזרחים שנרשמו מראש באולם תצוגה שהקימה החברה בדרך פתח תקווה בתל אביב (בתמונה). מחיר מקרר "אמקור" עמד אז על 150 לירות.
במהלך 1950, במסגרת תוכנית עבודה של חברת החשמל, פורסם ש"בתל אביב יש כ־10,000 מקררים חשמליים". באותם ימים התגוררו בעיר כ־70 אלף בתי אב, והפוטנציאל הגדול קרץ ליזמים רבים. בעמק זבולון נחנך באוגוסט 1950 בית חרושת לתיקון מקררים ישנים מארה"ב ולשיווקם בארץ אחרי תיקונם, וחברת המקררים האמריקנית "קרוסלי" הודיעה (ב־24 באוגוסט 1950) שהיא תעניק לקבוצת משקיעים ישראלים זיכיון להרכבת מקררים מתוצרתה בארץ.
במסעדות נגמר הסוכר: "תביאו איתכם מהבית"
עקב המחסור הכרוני באספקת סוכר בימי הצנע, פנו ארגוני המסעדות ובתי הקפה בישראל למפקח על המזונות, בבקשה שיקבע יומיים בכל שבוע שבהם הם לא יחויבו להגיש סוכר לסועדים. המפקח נענה לדרישה, והוחלט שהיא תבוצע מייד אחרי חגי תשרי. "הסועדים יידרשו להביא עימם סוכר מהבית, אם יבקשו להמתיק את משקאותיהם החמים", נמסר מטעם המסעדות ובתי הקפה.
הסיפור המוזר על מטבעות הזהב בכורסה
רפד תל־אביבי הגיע לתחנת משטרה בעיר, חיוור כולו, וסיפר לשוטרים: "הטמנתי בתוך ריפוד של כורסה ישנה עשרות מטבעות זהב יקרים, והנחתי את הכורסה בקרן זווית במרפדייה שלי. בצהריים, כשהגעתי לעבודה, דיווח לי העוזר שלי שהצליח למכור את הכורסה המוזנחת תמורת עשר לירות". העוזר סיפר שבשעות הבוקר נכנס אדם אלמוני למרפדייה והציע לשלם על הכורסה עשר לירות, למרות שלטענת הרפד, "היא לא היתה שווה אפילו מיל". השוטרים, שלא מצאו קצה חוט באשר לזהות הרוכש, הודיעו לרפד שמדובר, ככל הנראה, ב"מישהו שידע מראש על אוצר המטבעות שבתוך הכורסה".
בולים מזויפים מישראל הופצו בשוקי לונדון
ב־27 באוגוסט 1950 דיווח הסקוטלנד יארד הבריטי למשטרת ישראל, שבשוקי לונדון אותרו בולים ישראליים מזויפים בשווי 250, 500 ו־1,000 פרוטה. על פי הדיווח, הבולים הודפסו במתכוון עם טעות בגלופה - דבר שנועד להעלות את ערכם בשוק האספנים בעולם. לשאלת משטרת ישראל כיצד ידע הסקוטלנד יארד שמדובר בבולים מזויפים, התקבלה התשובה המפתיעה מלונדון: "רבים מעמיתינו הם שוטרים ששירתו בפלשתינה בתקופת המנדט, והם אספנים של בולי ישראל".
הנעלמים / שידורי "קול ישראל"
התעמלות בוקר
תוכנית רדיו יומית פופולרית, ששודרה מאמצע שנות ה־40 ועד תחילת שנות ה־80. כל תוכנית נפתחה ב־06:10 בבוקר במשפט: "בוקר טוב לכל המאזינים, אתם המתעמלים - היכון!" את תרגילי ההתעמלות העביר המורה המיתולוגי מיכאל בן חנן (אביו של אלוף במילואים יוסי בן חנן), עם מאיר הרניק בפסנתר. בן חנן נהג להגיש את התרגילים בתיאטרליות, כשהוא יוצר תחושה שיש איתו באולפן מתעמלים שאליהם הוא פונה באופן אישי ("גבירתי שם, לא לכופף את הגב בבקשה").
הצרכנייה / מוצרי מזון מאז
גבינת "אוּשי"
גבינה מותכת רכה בעלת אחוזי שומן גבוהים, שיוצרה בצורת משולשים ונמכרה בקופסת קרטון עגולה. כל משולש נעטף בנייר כסף דקיק, שאותו נדרש הלקוח לקלף בזהירות מהגבינה הדביקה. היו כמה מותגים לגבינה, אך כולם נקראו בשפת העם "אוּשי", לזכר מותג עבר שנשא איור של אדם שחור - "כושי" בעברית ארכאית (לפני שהכינוי הפך לגנאי והתפוגג מהשפה).
"במקום המעברה - עיר"
ב־24 באוגוסט 1950 התבשרו 6,000 דיירי מעברת מחנה ישראל, שהוקמה ב־1948 מצפון ללוד (בשטח התעשייה האווירית היום), על כוונה להפוך את המתחם לעיר. ועדה מוניציפלית הוקמה, חדר האוכל נסגר, ובתוך פחות מחודש נדרשו התושבים למצוא עבודה ולשלם שכר דירה של 5 ל"י בחודש. אבל כרגיל בביורוקרטיה, המעברה פורקה רק ב־1965, ועל שטחה לא קמה שום עיר. בצילום: מבני האבן והפח במחנה ישראל, 1950
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו