לפני שהיה ג'יימס בונד - היה סאם ספייד. בהתחשב בהשפעה העצומה שהיתה לדמות שיצר דשיל האמט עוד בשנת 1929, מפתיע לגלות שספייד כיכב ברומן אחד בלבד (ובשלושה סיפורים קצרים); אבל איזה רומן: חוקרי ספרות מכנים את "הנץ ממלטה" – "גדול הרומנים הבלשיים האמריקניים". זהו רומן שיצר ז'אנר שלם של ספרי בלשים תחת הערך "הבלש הקשוח"; הז'אנר הזה ריאליסטי, חסכוני במילים ובהבעת רגשות, בעל מצלול חדש ושונה מכל מה שהיה מקובל עד אז. הוא בעל אסתטיקה מזוהה ואפלה, ועובד אחר כך לקולנוע בסרטי ה"פילם נואר", שהתכתבו היטב עם המציאות הקשוחה (והמדכאת) של אמריקה שאחרי המשבר הכלכלי הגדול של 1929.
"הנץ ממלטה" העניק מסגרת חדשה ולגיטימציה ספרותית לסיפורי בלשים, שכיכבו עד אז בעיקר בחוברות צעקניות וזולות (תחילה הוא הופיע בחמישה המשכים בחוברות "מסיכה שחורה", ורק ב־1930 כונס לספר). האמט יצר בספר, לראשונה, את הקוקטייל האולטימטיבי, שבליבו גיבור בדמות בלש קשוח בעל עקרונות ברזל; זאב בודד שמתעמת עם כל העולם - שוטרים וגנבים, נשים ונושים; חוטף מכות אבל גם מרביץ חזרה ונחלץ, חבול אמנם, ממצבים בלתי אפשריים. לצידו ונגדו - ה"פאם פטאל", אישה מסתורית, יפהפייה ומפתה, שמכניסה את הגיבור לצרות צרורות; מולם - חבורה של פושעים קשוחים וקטלניים, שיש להתגבר עליהם ולסכל את כוונותיהם המרושעות.
"בלש פרטי", הסביר פעם האמט בראיון, "לא רוצה להיות פותר מיומן של חידות בנוסח שרלוק הולמס. הוא רוצה להיות בחור קשוח וערמומי, שמסוגל לדאוג לעצמו בכל מצב ולהשיג את המיטב מכל אחד שהוא בא עימו במגע, יהא זה פושע, עובר אורח תמים או לקוח". הציטוט הזה מתאים היטב לתיאור דמותם של בלשים ומרגלים ספרותיים רבים, מאז ועד ג'יימס בונד ועד בכלל.
נראה כי הסיפור סופר אלפי פעמים בספרים ובקולנוע, אבל זהו הדבר האמיתי, האורגינל. האמט היה שם קודם, לפני כולם, אפילו לפני ריימונד צ'נדלר, שפיליפ מארלו שלו הושפע רבות מדמותו של סאם ספייד. למשרדם של סאם ספייד ומיילס ארצ'ר, בלשים פרטיים, נכנסת יפהפייה מסתורית ושוכרת את שירותיהם - לכאורה לצורך איתור אחותה שנעלמה. די מהר יירצח ארצ'ר ויתברר שהלקוחה, שמשתמשת בשמות רבים, אך ידועה בעיקר כבריג'יד אושונסי, מחפשת פסלון קטן ויקר להחריד של ציפור שחורה - הנץ ממלטה. ספייד ייאלץ להתמודד עם שותפיה־אויביה של בריג'יד, שלושה פושעים נכלוליים, למצוא את הציפור השחורה ולפתור את תעלומות מקרי הרצח של שותפו ושל קורבנות נוספים.
הספר כתוב מנקודת מבטו של עד, צופה מן הצד, שאינו מאפשר לנו להציץ אל מוחותיהם של ספייד ושל כל אחת מהדמויות האחרות, ומשום כך איננו יכולים לדעת מהם המניעים למעשיהם או מה הם חושבים. לכן לא נבין - עד המונולוג של ספייד בסצינת הסיום עוצרת הנשימה של הספר, שנחשבת לאחד השיאים של הז'אנר הזה בכלל - מה באמת מדריך את מעשיו של ספייד, ומדוע הוא פועל כפי שהוא פועל. כשטלפון מעיר את ספייד באמצע הלילה ונודע לו ששותפו מת, הוא נותר אדיש וקר רוח עד כדי אטימות. הרמז היחיד לזה שמות שותפו לא עבר לידו, מצוי בתיאור הפנומנלי של הסיגריה, שהוא מגלגל לעצמו: "האצבעות העבות של ספייד הכינו סיגריה בהקפדה מחושבת, המטירו כמות מדודה של פתותים שחומים מטה אל נייר מקוער, פיזרו אותם באחידות בשני הקצוות עם שקע קל במרכז, האגודלים מגלגלים את שולי הנייר הקרובים אליו מטה ומעלה...".
את ספייד אי אפשר לתפוס אף פעם בלי סיגריה בזווית הפה - מסממני העידן שקדם לתקינות הפוליטית. לתקופה המתירנית שבה נכתב הספר יש השפעה רבה גם על דמויותיו: שניים מהפושעים, ג'ו קאירו ווילמר קוק, מתוארים כהומוסקסואלים. הבוס שלהם, קאספר גאטמן, הוא סדיסט שמתעלל בבתו.
דמויות הנשים בספר גורמות היום להרמת גבה. בריג'יד היא שקרנית ופתיינית, ולא מהססת לבגוד בכולם ולהשתמש במיניותה להשגת מטרותיה; אייבה, אשתו של שותפו הנרצח, היא אישה תלותית ובוגדנית, שמנהלת איתו רומן מאחורי גבו של השותף; ואפי פרין, עוזרתו הנאמנה של ספייד, שיחסו אליה, על פי הקריטריונים של ימינו, היה נושא לתביעה עסיסית של הטרדה מינית.
"הנץ ממלטה" זכה בשלוש גרסאות קולנועיות, אחת מהן היא הגירסה המכוננת, אולי הפילם נואר של כל הזמנים. זוהי גירסתו של ג'ון יוסטון מ־1941, עם הליהוק של המפרי בוגרט כסאם ספייד, מרי אסטור כבריג'יד אושונסי, פיטר לורה כג'ו קאירו וסידני גרינסטריט כקאספר גאטמן. אף על פי שהופעתו החיצונית של בוגרט כמעט הפוכה מדמותו של ספייד כפי שהאמט תיאר אותה (הוא נמוך, כהה ורציני; ספייד גבוה, בלונדיני וציני), בוגרט ניכס את הדמות לעצמו. השלישייה הגברית של הסרט כיכבה שנה אחר כך בסרט מופת נוסף, "קזבלנקה".
התרגום החדש של אסף גברון נאמן למקור - שפה רזה ונטולת מניירות, שמתאימה לרוח הספר. עם זאת, השם בעברית אינו מדויק: Falcon הוא בז; אך נראה שהמתרגם וההוצאה נכנעו למסורת, והעדיפו לשמר את השם הידוע, גם אם הוא מוטעה.
הנץ ממלטה / דשיל האמט מאנגלית: אסף גברון; כתר, 245 עמ'
* * *
הגאווה הנשית החדשה?
הסופרת הישראלית שני בוינג'ו, שכבר הצליחה בארה"ב ובאירופה, נכללת בין המועמדות לפרס הבריטי היוקרתי לספרות
גאווה ספרותית: הסופרת הישראלית שני בוינג'ו נכללת בין המועמדות לפרס הבריטי היוקרתי לספרות נשים (לשעבר פרס אורנג') לשנת 2013 על ספרה "The People of Forever Are Not Afraid". הרשימה הארוכה לפרס פורסמה בעיתונים ברחבי העולם ביום רביעי האחרון, ולצד בוינג'ו בת ה־27 אפשר למצוא גם סופרות מכובדות וותיקות דוגמת קייט אטקינסון ("אקדח במערכה הראשונה", "מקרים אבודים") וזיידי סמית, שזכתה בפרס על ספרה "על היופי" בשנת 2006 וכעת מועמדת על ספרה האחרון "NW".
יושבת ראש ועדת הפרס, השחקנית מירנדה ריצ'רדסון, הגיבה לידיעה ומסרה ש"רשימת המועמדות שהגענו אליה מייצגת באופן מהימן ומספק את מגוון הסגנונות והקולות של ספרות הנשים בעולם". מבין 20 הסופרות המועמדות לפרס, לשש מהן זהו ספר הביכורים, ואילו שלוש מהן - הילרי מנטל, המועמדת החזקה לזכייה, ברברה קינגסלובר ומישל רוברטס - מחזיקות ברזומה של שמונה ספרים ויותר.
ההישג של בוינג'ו נעוץ בין השאר בעובדה שהיא והסופרת הטורקית הפרובוקטיבית אליף שפאק הן המועמדות היחידות שנבחרו להופיע ברשימה ואינן נחשבות לחלק מעולם הספרות הבריטי.
המועמדות לפרס הנחשב היא נקודת שיא בשביל בוינג'ו, שנחשבת לסיפור הצלחה פנומנלי בארה"ב ובאירופה, אף שהיא עדיין לא מוכרת לקהל הישראלי. ספר הביכורים שלה, שאותו כתבה באנגלית, ראה אור בארה"ב לפני כשנה, וכבר הספיק להימכר לתרגום ב־22 מדינות.
עלילת הספר הריאליסטי־סוריאליסטי, שכבר הוכתר בתקשורת הישראלית כ"התגנבות יחידים נשית", מתארת את חייהן של שלוש תיכוניסטיות בכיתה י"ב, המתגוררות בעיירה נידחת בצפון בימים של מלחמת שלום הגליל, ואת ההתמודדויות המורכבות שלהן בבסיס הטירוניות של צה"ל. הספר מתורגם בימים אלה לעברית ויראה אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן.
זמן קצר לקראת ההכרזה על הזוכה בפרס של השנה שעברה, חברת התקשורת המפורסמת אורנג' הודיעה על סיום מתן החסות לתחרות. עקב כך שונה שם הפרס. שם הזוכה יוכרז ב־6 ביוני, והיא תקבל פסלון ברונזה ו־30 אלף יורו.
טל מרמלשטייןטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו