במבט ראשון נראית הכיתה שבבית הספר היסודי "עומרים" כמו גן ילדים. לצד אביזרי הלמידה יש שם גם צעצועים ובצד ניצבים להם שני "כיסאות ביצה", שהתלמידים יכולים פשוט לקום באמצע השיעור, לסגור את הכיסוי ולהיעלם בתוכם. בקומה השנייה, שהמדרגות אליה מצופות בדשא סינתטי, אפשר למצוא אוהל קטן וארגז של תחפושת. לא תמצאו כאן קירות מקושטים ועמוסים באותיות או במספרים, אלא לוח שעליו נכתב בטוש: "בכיתה שלנו ניתן לעשות כל דבר שעוזר לך ולא פוגע באחר".
מחנכת הכיתה, שבה לומדים יחד כ־11 תלמידי א' ו־ב', היא חני לוי (43). היא אם לשלושה ילדים וכבר 18 שנים שהיא במערכת החינוך ומשמשת גם מדריכה מחוזית בנושא הכלה והשתלבות. "נגיד שיש שיעור תורה שמשותף לכולם ואחד התלמידים רוצה לשבת ולהקשיב בפינת הישיבה - מבחינתי זה בסדר", מסבירה המורה חני על ההתנהלות בכיתה, "אם התלמיד רוצה לשבת על פוף זה גם בסדר כל עוד נוח לו, הדפוס של תלמיד־כיסא־שולחן לא קיים באופן גורף. אם, למשל, הילדים צריכים לעשות עבודה אישית - הילד יכול לבחור לעבוד בכל מקום בכיתה, גם לעלות לאוהל בקומה השנייה או לעמוד על הראש".
זה דורש מהמורה לשחרר.
"לפני הכל, מורה צריך לשנות תפיסה, להבין שהוראה זה לא בהכרח שהוא צריך להיות בכל רגע נתון בשליטה ולראות שכל זוגות העיניים מופנות אליו. אתה, כמחנך, צריך לדעת לשחרר ואז האחריות עוברת לתלמידים ומאפשרת להם לנהל את הלמידה שלהם".
חלקם זכאים ללמוד בכיתת חינוך מיוחד או בכיתה רגילה עם סל שילוב - והוריהם בחרו באופציה הראשונה. את השינוי הגדול עברה הכיתה בתחילת שנת הלימודים האחרונה.
"ילדים באים לכאן ללמוד", מבהירה המורה חני בנחרצות כשאני תוהה בפניה אם כל היום רק משחקים כאן. "יש לנו אחריות מאוד גדולה על הלמידה שלהם ועל ההתקדמות שלהם. מה שעומד לנגד עיניי זה להחזיר ילדים למסלול של חינוך רגיל. הם לא באים לשחק, הם באים ללמוד בדרכים שנוחות להם. חלק מהלמידה נעשית תוך כדי משחק, אבל אני מזמנת להם את המשחק הלימודי. אני יכולה להוציא קבוצת תלמידים אל הדשא בחוץ עם משחק לימודי, ואני השגתי את המטרה שלי באותו הרגע".
נקודת המוצא - רווחה
מי שעומדת מאחורי הגישה ששמה "פיבוט" (PIVOT) היא שרון שני גונן, מרפאה בעיסוק ובעלת תואר שני בפסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית. לפני שבע שנים נכתבה תוכנית הטיפול, ולפני חמש שנים הוקמה החברה שבראשה היא עומדת, אשר מספקת אביזרים, אפיון והדרכה ליצירת סביבה תומכת עבור ילדים ומבוגרים המתמודדים עם אתגרים בתחומים שונים.
"בבתי הספר היום לא נשאלת שאלת הרווחה הגופנית, הנפשית והחברתית (well-being); האם התלמידים באים בטוב? האם הצרכים הבסיסיים שלהם מקבלים מענה?", אומרת שני גונן ומסבירה מה עומד מאחורי השיטה: "אתן דוגמה מעולם העבודה, אם היו אומרים לאדם בוגר 'תנאי ההעסקה שלך משתנים. אתה תשב עם 30 אנשים בחדר, עם כיסא ושולחן, תעבוד במקטעים של 45 דקות ואם תרצה הפסקה - תצטרך לבקש רשות'. אני אומרת שאף אחד לא היה חותם על חוזה כזה.
"הבסיס של השיטה היא שאלת ההומניות, כלומר האם אני הייתי מסכים לפעול בתנאים האלה? והשאלה בחינוך היא: האם התלמידים מצליחים לשרוד יום שלם בכיתה? עוד לפני שהתחלנו בכלל ללמוד, עוד לפני שנכנסנו לשיעור בחשבון, אני שואלת את שאלת הרווחה הבסיסית - מה תלמיד צריך כדי להיות פנוי ולספוג חומר? אחרי שאלת הרווחה אנחנו שואלים את שאלת ההשתתפות: באילו תנאים הכי טוב לתלמיד הספציפי הזה להשתתף? וכל הדבר הזה צריך להיות נעים ובנראות טובה".
לפני כשנתיים הוזמן צוות בית הספר עומרים לבקר במרכז פיבוט, אז גם נוצר החיבור בין השתיים. המורה חני לוי מסבירה מה כל כך קסם לה: "בשנים הראשונות שאתה נכנס לחינוך אתה מאוד מסורתי, אתה שורד ולומד את העבודה ואני חושבת שהגישה שלי לאורך השנים החלה להשתנות מבפנים. זיהיתי אחרי לא מעט שנים שלא לכולם מתאים ללמוד במשך 45 דקות, שלא לכולם מתאים לשבת ליד שולחן וכיסא, שיש ילדים שהכי נוח להם זה תנועה ותזוזה או לא להיות בחברת המון ילדים. אתה מזהה לאורך השנים שאין קו אחד, אתה לא יכול ליצור בכיתה קו אחד ולפיו לפעול".
בכיתה של המורה חני אפשר למצוא כל מיני "אמצעי ויסות" - שולחן למידה גבוה, כיסא ביצה עם שמיכה גדולה שהתלמידים יכולים "להתחבא" בו או לעטוף את עצמם, אוהל ועוד. מכולם תופסים את העין בעיקר הכיסאות הירוקים העגולים, ללא משענת. קשה להאמין, אבל זה כיסא שאפשר להתנדנד בו תוך כדי ישיבה - בדיוק מה שהמורה שלכם אמרה לכם לא לעשות בכיתה שמא תיפלו אחורה ותשברו את הראש. בצד, על הקיר, תלויות להן כמה אוזניות גדולות: "אלה אוזניות מסננות רעש", מסבירה חני, "יש כאן הכרה בכך שלא כולם יכולים לעבוד כשיש רעש מסביב. אני לא דוגלת בלהשתיק את הכיתה, אין פה דממת אלחוט. יש פה תלמידים לומדים, פעילים, חושבים וצוחקים יחד, ויש ילדים שזה מפריע להם".
אבל אם כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה, איך שומרים על משמעת?
"כדי להפעיל את זה כמו שצריך אתה יוצר עם הילדים הרגלי עבודה בתוך הכיתה, אתה מעביר אליהם אחריות. אתה מגיע לאפס בעיות משמעת, כי הילדים עושים את הכל מתוך הנאה וחוויה. יש חוקים ויש כללים ויש גם אכיפה של חוקים. הדרישה מהילדים היא נורא ברורה. ברור להם שאם אפשרתי להם עכשיו ללמוד בחצר, אז אין סיכוי שבעולם שהם ישחקו בחורשה. זה לא יקרה".
יש עונשים?
"עונש זה מושג שלא קיים אצלי, אני כן יכולה להגיד שילד שביקש ללמוד בשכיבה בדשא ואני רואה שהוא רץ לשחק - יהיה לי שיח איתו על זה".
אבל חללי למידה מיוחדים או מרחבי הכלה יש היום כמעט בכל בית ספר.
"נכון, בהתחלה באמת ניסיתי להכניס דשא סינתטי, יצרתי פינה עם כריות, ניסיתי לאפשר בכיתה דברים יותר גמישים ממה שנהוג בכיתות רגילות, אבל פה מדובר על משהו הרבה יותר גדול, על שינוי גישה. אתה יוצר כיתה כזאת עם חשיבה מאוד מעמיקה וזה לא משהו מזדמן, זה לא שינוי קוסמטי. יש פה חשיבה שמתחילה אפילו בצבע הקירות, אתה לא מתאר לעצמך איזה עומס ויזואלי היה בכיתה הזאת לפני השינוי, היינו עסוקים כל הזמן בלמלא את הקיר שיהיה יפה, היינו עובדים בזה - וזה היה חסר משמעות כי זה לא באמת תרם לילדים. דוגמה נוספת היא שלכל ילד יש את הפינה שלו, שהילדים מחליפים את נעלי הספורט ויושבים בכיתה עם נעלי בית".
הפתרון למחאת הסרדינים?
בשנת 2015 פרצה לחיינו "מחאת הסרדינים". הורים לתלמידים מחו על הצפיפות בכיתות ועל המספר הגבוה של תלמידים בבית הספר. שנתיים לאחר מכן כבר החלה הרפורמה במערכת החינוך, כך שבכיתות בבתי הספר היסודיים מספר התלמידים בכיתה לא יעלה על 34 ביישובים בעשירון גבוה ולא יעלה על 32 בעשירונים הנמוכים. ועדיין, אי אפשר להשוות זאת לכיתה של 11 תלמידים. לכן נשאלת השאלה האם תוכנית כזאת יכולה להתאים גם לכיתות גדולות?
"אני טוענת שזה יכול לעבוד גם בכיתות גדולות וזה מוריד בעיות משמעת", טוענת שני גונן, מפתחת השיטה. "תלמידה שלי, שלמדה את השיטה אצלנו במרכז, החליטה ליישם את זה בגן ילדים רגיל שבו עבדה. היא עשתה את זה כמעט בלי ציוד - וזה עובד, בגן אפס בעיות משמעת".
אבל אין מרחב ואין אביזרים?
"היא לא קנתה כיסא ב־200 שקלים אבל לקחה ארגז ירוק של תנובה ושמה כרית או עשתה פינה מבודדת רעש. זה לא רק הציוד, ילדים צריכים לקבל הזדמנות הוגנת להיות ברווחה ולהשתתף. שמישהו יכיר בצרכים שלהם וייתן להם מענה - גם אם זה אומר להיות רגע לבד או בשקט, תחשוב כמה אנחנו כמבוגרים צריכים את זה. תמיד אומרים שלילדים שסובלים מבעיות של ויסות, צריך לתת הזדמנות לווסת את עצמם".
"הלוואי שכל כיתה תהיה כזו"
ויש גם את ההורים והילדים, אולי החלק הכי חשוב בכל התהליך. האהבה לחני המורה ולכיתה ניכרת. עידו (8) וירדן (8) מסתובבים בכיתה בחופשיות, נוגעים, יושבים, עולים לקומה העליונה ויורדים. הוא הכי אוהב את כיסא הביצה והיא הכי אוהבת את הכיסא המתנדנד.
"כאמא, אני יכולה להגיד שיש מי שרואים את הזכאות לכיתת חינוך מיוחד כמכה קשה לילד, או משהו שיש בו סטיגמה", משתפת הילה קייזר, אמא של עידו (8). "אני רואה באופציה להיות בכיתה קטנה מתנה - זה להרוויח כמה שיותר עבור הילד שלך".
בכיתות א' ו־ב' הרבה פעמים יש מתח מול המורה, לא תמיד כל ההורים מרוצים. איך הדינמיקה פה?
"מעבר לזה שאני אמא לילד בבית ספר, בשנה האחרונה אני גם סייעת של ילד בבית ספר, ולכן נוצרה חברות עמוקה. אבל גם לפני שזה היה, ולא עבדתי בבית הספר, יכולתי לדבר עם חני על כל דבר בנושא. התחושה שלי היא שיש פה מישהו לדבר איתו, יש מישהו שרואה את הילד שלי וחשוב לו הילד שלי כמו שלי הוא חשוב. התחושה היא מאוד חמימה וביתית".
"אני חושבת שבעולם אידיאלי כל ילד צריך להיות בכיתה כזו", מוסיפה יעל רון־מיינץ, אמה של ירדן, "זו כיתה שבה רואים אותך. אנחנו הולכים צעד־צעד. בגדול, הרעיון הוא שבשלב מסוים היא תעבור ללמוד בכיתה רגילה, כבר השנה היו להם שעות שילוב שבהן הם הולכים להשתלב בכיתה הגדולה. זה נעשה בליווי ובהשגחה של המורה חני והסייעת. הכל דינמי, אנחנו לא מחליטים עכשיו".
קיים אצלך חשש שהילדים יגיעו לא מוכנים לכיתות גבוהות יותר, היות שהסיבה פה דומה יותר לגן ילדים?
"ממש לא. בעיניי, ההגדרה של גן ילדים היא לא רעה. מצידי שעד גיל 18 יהיו בגן ילדים. להפך, הלמידה מתרחשת בדרכים אחרות, לאו דווקא מול לוח, כיסא ושולחן. אני חושבת שאם היה אפשר לעשות בכל הכיתות מרחב כזה או אחר, היה כיף לתלמידים לבוא לכיתה. כיף להם לבוא לפה, הם מרגישים שזה בית שני. זה נותן להם ביטחון וזה מפנה אותם ללמידה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו