שיטת הבחירות האמריקנית שונה מזו המוכרת בישראל. בארה"ב האזרחים אמנם מצביעים, אך המדינות, דרך נציגים שנקראים אלקטורים, בוחרות בפועל את הנשיא.
כל מדינה שווה מספר מסוים של אלקטורים: קליפורניה שווה 55 אלקטורים, פלורידה 29 אלקטורים וכו'. אם מועמד מסוים ניצח במדינה מסוימת (כלומר קיבל יותר מ־50% מהקולות) הוא זוכה בכל האלקטורים של אותה מדינה (למעט במיין ובנברסקה, שמחלקות את האלקטורים לפי הזוכה בכל מחוז). כדי לנצח צריך יותר ממחצית מסך האלקטורים: לפחות 270 מתוך 538 האלקטורים.
לאחר הבחירות, בדצמבר, מתכנסים האלקטורים ובוחרים את הנשיא על סמך התוצאות שהתקבלו בנובמבר. אם בנובמבר המועמד הדמוקרטי ניצח, רוב האלקטורים דמוקרטים ולכן יבחרו במועמד דמוקרטי - ולהפך.
גם מועמד שזכה ברוב הקולות יכול להפסיד
בשיטה הזו מועמד יכול להפסיד, גם אם קיבל את רוב קולות הבוחרים. בשנת 2000, למשל, ג'ורג' בוש קיבל את רוב האלקטורים, אבל הפסיד לאל גור ביותר מ־500 אלף קולות בספירה הכללית.
"מדינות שדה הקרב" (שלפעמים גם נקראות מדינות מפתח או מדינות מתנדנדות) הן שיכריעו את הבחירות. המדינות הללו כוללות את פלורידה, אוהיו, ניו המפשייר, צפון קרוליינה, איווה, פנסילבניה וצפון קרוליינה.
אם שום מועמד לא זוכה ברוב האלקטורים, הבחירות עוברות לבית הנבחרים בוושינגטון, שם יש לכל מדינה קול אחד. אחרי שבית הנבחרים בוחר נשיא, הסנאט בוחר סגן נשיא.
מדוע נבחרה שיטת הבחירות?
השיטה המסובכת של בחירת נשיא דרך אלקטורים היא תולדה של מספר פשרות בעת ניסוח החוקה האמריקנית בסוף המאה ה-18. מנסחי החוקה ניסו לשלב בין מתן היכולת לכל מדינה לנהל את עצמה, לבין בחירת נשיא שיהיה ראש הרשות המבצעת הפדרלית.
אחד החששות היה שאם הבחירות ייקבעו לפי הצבעה רגילה, המדינות הקטנות לא יהיו רלוונטיות עבור המועמדים ולא יקבלו את תשומת הלב מהממשל הפדרלי.
התוצאה של המהלך היא שלמעשה למדינות הקטנות יש כוח לא ממש פרופורציונלי בבחירת הנשיא. לכן, גם היום לא די למועמד לזכות במדינות הגדולות, והוא זקוק לזכייה גם במספר מדינות קטנות יחסית כדי להגיע לרף הנכסף של 270. השיטה מכריחה את המועמדים לצאת מהערים הגדולות ולחפש קולות במקומות שאינם באיזור הנוחות שלהם. כשאין משמעות למניין הקולות הכללי, אלא למשקל היחסי של הקולות, כל קול מקבל את תשומת הלב הראויה.
שיקול נוסף של מנסחי החוקה היה הרצון לערב את הקונגרס בבחירות, כדי שההחלטה על נשיא הפדרציה לא תתקבל באופן כה שרירותי כמו בחירות ישירות.
מהסיבה הזו, הוחלט שכל מדינה תקבע את האלקטורים שלה לפי ראות עיניה. בתחילת הדרך, המדינות אף מינו אלקטורים על ידי בתי הנבחרים שלהן וכלל לא נערכו בחירות. למעשה, עד עצם היום הזה אין שום חובה חוקתית לערוך בחירות לנשיאות.
לצד העצמאות של המדינות בבחירת אלקטורים, הקונגרס הוא זה שסופר את קולות האלקטורים ואף רשאי לפסול אותם במקרים מסוימים.
למדו את הלקח של בריטניה
דבר נוסף שהניע את מנסחי החוקה בבחירת שיטת הבחירות היה הרצון ללמוד את הלקחים ממדינת האם – בריטניה. כיוון שארה"ב נוסדה על רקע מרד במלך, כל החוקה האמריקנית מנוסחת בצורה של איזונים ובלמים, זאת כדי למנוע מהרשות המבצעת להיות חזקה. האלקטורים הם הגורם המאזן שיאפשר למנוע את עלייתו לשלטון של אדם שאינו ראוי לתפקיד או שמסוכן מדי לעם.
גם בימינו, האלקטורים יכולים להפוך תוצאה של בחירות אם הם רוצים. אלא שכאמור, האלקטורים ממונים על ידי המפלגה שניצחה בכל במדינה, ולכן כאשר הם מתכנסים כדי לבחור את הנשיא מטעם מדינתם, סביר שימלאו אחר הוראות המפלגה ששלחה אותם - כלומר, לפי הוראות מועמד המפלגה שזכה באותה מדינה. בעבר היו מקרים שאלקטורים "מרדו" וסירבו להצביע עבור המועמד של מפלגתם, אך מהלכים אלו לא השפיעו על התוצאה הסופית.