בגיל 3 הגיעה אביב אטיב עם משפחתה במקרה לאגם המלאכותי לסקי מים בכבלים בפארק דרום בת"א, לביקור ששינה את חייה. עם הורים שאוהבים ספורט ואח שגדול ממנה בחמש שנים והתאהב גם הוא בענף, האגם הפך במהרה לבית השני שלה.
ברגעים שבהם היא לא תפסה תנומה בעגלה, היא היתה משחקת, קופצת למים, ובין לבין גם עשתה סקי על הידיים של גולשים ותיקים. שנתיים לאחר מכן, בגיל ,5 היא כבר החלה לגלוש בעצמה. בגיל 12 היא ייצגה לראשונה את נבחרת ישראל, והיום, כשהיא בת ,24 היא מדורגת במקום השלישי בעולם בקטגוריית סלאלום, לאחר שזכתה בארד באליפות העולם בשנת ,2018 מקום שנכון לרגע זה יישמר עד התחרות הבאה, שכרגע נדחתה בשל הקורונה.
סקי המים בכבלים אינו ספורט אולימפי, ולכן התקציב קטן באופן מהותי. בשביל להתמיד, ספורטאית או ספורטאי שעוסקים בענפים מהסוג הזה צריכים להיות מונעים בעיקר - ואולי רק - מאהבה ענקית למה שהם עושים. הראיון הזה התקיים דקות ספורות לאחר שאטיב סיימה אימון בוקר שהחל בשעה שבע. הניצוץ שלה בעיניים הוא לא רק תוצאה של האדרנלין שמשתולל בגוף, אלא גם הרגש התמידי שיש לה לספורט.
כשאת רואה את ההישגים שהגעת אליהם ואת היכולות שלך, לא חשבת לעבור לענף אחר?
"לא הייתי נותנת מעצמי יותר לענף אחר. ככל שגדלתי, למדתי להבין שזה הענף שמוציא ממני את הרצינות והאהבה. שנה לפני שזכיתי בארד באליפות העולם, שברתי את הקרסול והיה לי ברור שאני משתקמת וחוזרת בזמן שלאנשים זה נראה מוזר, וכל הזמן שאלו אותי אם אני מתכוונת לפרוש.
אטיב. "מאמינה במה שאני עושה" // צילום: דני מרון
"באותו זמן עלו מחשבות כלכליות, חשבתי עם עצמי על רווח מול הפסד, והגעתי למסקנה שהרווחים שאני מקבלת בספורט, ההעצמה, ההתמודדות עם אתגרים ומכשולים, היכולת לתת משוב לעצמי - זה דברים שאני לוקחת גם לחיים".
ועדיין, כשאת רואה ספורטאית בענף אולימפי עם יותר חשיפה, זה לא מדגדג?
"במיינסטרים אין הרבה מקום, והוא גם מכתיב לחברה 'זה בסדר, זה פחות'. דווקא כל הדברים הלא קונבנציונליים זה מה שמגוון, הקשת יפה כשכל הצבעים נכללים בה. כשילד בא ליהנות מסקי מים ולא מכדורגל זה מרגש, הכל נכון, הכל מותר. זה שאני לא בתקשורת ולא בפרונט, זה לא אומר שהעבודה שלי לא קשה ושאני לא מייצגת את ישראל בכבוד או שהשליחות שלי פחות חשובה, מאמינה במה שאני עושה".
אימונים מסביב לשעון
אביב מתאמנת 5-4 פעמים בשבוע בסקי ובנוסף עובדת בחדר כושר, עושה פילאטיס, יוגה, אימוני שחרור וחיזוק. כדי לתחזק את עצמה כלכלית וכמחשבה על העתיד היא סיימה בימים אלו מכינה בהנדסת חשמל, מחזיקה בתעודת מדריכת חדר כושר ובעבר גם עבדה במלצרות. את מרב התמיכה שמאפשרת לה להיות מרוכזת בספורט היא חייבת לשני ארגונים שבלעדיהם היא ככל הנראה כבר היתה מוותרת מזמן - "איילת" ו"אתנה".
אטיב בפעולה. "בלי 'אילת' הרבה ענפים לא היו מתקיימים" // צילום: דני מרון
מ"אילת", גוף שתומך בכל הענפים הלא אולימפיים, היא מקבלת מלגה, ומטעם "אתנה", שהוקם על מנת לקדם את ההעצמה הנשית דרך הספורט, היא מרצה בבתי ספר כחלק משמעותי באג'נדה של מתן הזדמנות שווה לשני המינים.
כשהיא מדברת על הגופים האלה העיניים שלה נוצצות. "בלי 'אילת' הרבה ענפים לא היו מתקיימים. המלגה מחזיקה את הראש מעל המים. אנשים לא היו יכולים להשקיע כל כך הרבה בלי שיהיה להם מה לאכול. 'אתנה' נותנת לנשים את האישור החברתי שהן במקום הנכון.
"יש רצון גדול לעשות שינוי תפיסתי ומחשבתי אצל אנשים. ספורט לא פוגע במודל היופי והוא מתאים גם לבחורות. ספורט הוא גם עולם של הנשים. אני מספרת מה הספורט נתן לי גם בחיים האישיים ואני גם מרגישה אישה חזקה יותר ועוצמתית יותר".
אטיב. "הניסיון והשעות על המים רק עוזרים" // צילום: דני מרון
כאב לך אם סקי המים יהפוך לאולימפי דווקא אחרי שתפרשי?
"יכאב לי שזה לא קרה בזמן שלי, אבל אני אהיה שמחה בשביל הספורט ויותר מזה - בשביל העולם, הענף הזה הוא פספוס שאנשים לא מכירים מספיק ולא חשופים אליו".
מה השאיפות לעתיד?
"בענף הזה הגיל פחות פקטור. הניסיון והשעות על המים רק עוזרים, אז בספורט הזה השנים עושות טוב. אני מאוד רוצה להיות אלופת עולם ולהיות בענף כל עוד ארגיש שאני יכולה להשפיע".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו