המשפחות שכפו על עצמן בידוד - כדי להישאר בחיים

ארבעה בתים של געגוע: סיפורן של המשפחות שבשל שבעקבות מגפת הקורונה נאלצו להתבודד כדי לא להסתכן. כאשר אחד מבני המשפחה נמצא בקבוצת סיכון, הבידוד הוא הכרחי, והשגרה מתהפכת לחלוטין.

"למרות כל המאמצים, הילדה שלי נחשפה לחולה מאומתת"

עדי חשמונאי

בשעה שאזרחי ישראל מקווים שגל התחלואה השני של הקורונה לא יביא לסגר שני, משפחת אברהם גריידי מראשל"צ מעולם לא יצאה מהסגר הראשון והיא שרויה כבר 4 חודשים בסגר מלא, מבחירה. "מאז פורים אנחנו בסגר מרצון, אבל נהנים כל רגע מזמן האיכות שלנו יחד. אני יוצאת, רק אם אני צריכה, לקופת חולים. גם לסופר אני לא מגיעה, סופר הוא מדגרת קורונה. עד עכשיו בעלי עוד עבד אז הוא היה הולך לסופר, לא לפני שהוא שם מסיכה וכפפות", מספרת גילה אברהם גריידי.

"אני נמצאת בקבוצת סיכון, והיה ברור לנו שהגל השני יגיע מהר מאוד. הילדים לא הלכו לבית הספר, והם מסתפקים בשיחות וידאו עם החברים. זה לא אותו דבר כמו להיפגש פיזית, אבל למזלי הם ילדים טובים ומקבלים בהבנה שכרגע המטרה היא שאני לא איחשף לנגיף הזה".

לגילה אברהם גריידי (44) ולבעלה משה גריידי (47) שלושה ילדים, בני 17, 14 וחצי ו־7 וחצי. מתוכם רק חי, הבת הבכורה, נאלצה לצאת בשבועות האחרונים מהבית כדי להיבחן בבחינות המתכונת והבגרות.

"למרות שכולנו בסגר מלא והילדה שלי יצאה עם מסיכה, כפפות וכל פק"ל החיטוי, התברר לנו בדיעבד שבכיתה שבה הבת שלי עשתה בגרות במתמטיקה היתה ילדה מאומתת לקורונה - זה היה הכי מבאס", מספרת אברהם גריידי. "לא יצאנו חודשים מהבית, ובסוף בגלל בגרות במתמטיקה הילדה בבידוד בתוך החדר שלה. היא משתמשת בשירותים ובמקלחת של כל המשפחה, ואנחנו והקטנים משתמשים בשירותים ובמקלחת של חדר ההורים. עד כמה שנזהרנו, בסוף זה הגיע אלינו. היא עברה בדיקת קורונה ואנחנו מקווים לתשובה שלילית. אין מה לעשות, הקורונה נמצאת כבר בכל מקום".

"פשוט רציתי את הבת שלי בחיים"

אסף גולן

חגית שקד מסניף אקים בתל אביב החליטה לא להסתכן ולסכן את בתה הילה (11), הסובלת מתסמונת דאון, ואחרי שהיתה בחל"ת נאלצה להתפטר מעבודתה כדי להגן על הילה. חגית סיפרה ל"ישראל היום": "הילה עברה בילדותה ניתוח בלב, והיא בקבוצת הסיכון של ילדים עם בעיות לב שנפגעים מהקורונה. בסגר הראשון שמרתי עליה והייתי איתה בבית, אבל אז הסגר נגמר וחזרו לעבודה כשיש בחוץ את הקורונה. לכן לא יכולתי להחזיר את הילה, כי הקורונה עדיין הסתובבה בבתי הספר. ביקשתי מהעירייה שלא לחזור, כי דאגתי שהווירוס יגיע להילה, ולא רציתי שהיא תהיה לבד בבית. העירייה הבינה אותי והם הוציאו אותי לחל"ת ובאו לקראתי. אני שמרתי על הילה כי אי אפשר לסגור בבית ילדה. זה כלא".

עוד הוסיפה כי "כשראיתי שהקורונה חוזרת, החלטתי להתפטר כי לא הרווחתי כסף. פשוט רציתי את הבת שלי בחיים. עברתי עם הילה ייסורים ועולמות סבל רבים ולחמתי עליה. אלא שאי אפשר להתפרנס בישראל ממשכורת אחת, ולכן התחלתי לחפש עבודה אחר הצהריים. כך אבא של הילה, שהוא עובד אגף התברואה, יסיים לעבוד וישמור עליה - ורק אז אני אצא לעבוד. זו היתה החלטה שאני שלמה איתה לחלוטין, למרות הקושי ולמרות שאני לא אדם עשיר. אלא שאני זועמת על משרד החינוך מאוד. לא מספיק שאני ויתרתי על העבודה שלי - גם מימנתי להילה מורה, כי אף אחד במשרד החינוך לא חשב על הילדים בסיכון. למה לא פנו אלי, למה לא יצרו מערכת לימודים לילדים שהם בבית?"

כעת חגית מחכה לתחילת השנה, אז היא תעבוד ותלמד כסייעת במסגרות אחרי הצהריים, בעת שבעלה יחזור הביתה ויהיה עם הילה.

"לא רוצה להפסיד את הילדים שלי כי אין לי מערכת חיסון"

מיטל יסעור בית־אור

מבחינת ילדיו של אורן קוזלובסקי (48) ממודיעין, בני 11 ו־6, שנת הלימודים הסתיימה בחודש מארס ומאז הם לא חזרו לבית הספר. גם אשתו לא יכולה לחזור לעבודתה והיא פוטרה. הסיבה: קוזלובסקי הוא חולה סיסטיק פיברוזיס ומושתל ריאות. התרופות שהוא נוטל באופן קבוע לדיכוי מערכת החיסון ולמניעת דחיית הריאות המושתלות הופכות אותו ל"מגנט" לנגיף הקורונה, לדבריו, וכמי שנמצא בקבוצת סיכון.

החלומות שלו פשוטים - רק לחזור לשגרה. "אני כבר לא חולם על לטוס לחו"ל או על זכייה בלוטו. אני חולם להיכנס לסופר ולקנות בעצמי את מה שאנחנו בבית אוהבים ורגילים לאכול, ולא את מה שהמלקט מהסופר בחר", הוא אומר. "אפילו את הרוקחת אני אשמח לראות, במקום להתקשר ולוודא מתי משאירים לי את חבילת התרופות בתא המטען של המכונית, שממנה אני לא יוצא. אני רוצה לראות את הילדים משחקים עם החברים או משחקים בים. אני לא מסוגל כבר לשמוע את האקסבוקס ואת אנה ואלזה. נמאס לי להיות לבד".

המרפסת הגדולה בדירה במודיעין מסייעת לו ולמשפחה לצלוח את תקופת הבידוד. לאחרונה החל לאפשר לילדיו להזמין בכל פעם חבר אחד למרפסת הבית, שם הם נפגשים בריחוק ועם מסיכה. הוא התכוון לאפשר לבתו לחזור לגן, אך אז הגיע דיווח על סייעת שנמצאת בבידוד. בהמשך רצה שבנו יחזור לבית הספר של החופש הגדול, אך שני אנשי צוות נכנסו לבידוד ומשפחת קוזלובסקי החליטה להמשיך בסגר מרצון.

"כבר 200 פעם חשבנו לשחרר מהלחץ ולתת לפחות לילדים לחזור לסוג של מסגרת, אבל בכל פעם הקורונה קופצת עלינו ומחזירה אותנו להסגר. כדי לשמור עלי, ובגלל שאין לי מערכת חיסון, הילדים לא חזרו למסגרות. בגלל שאני חי עם סיסטיק פיברוזיס, מושתל ריאות ונוטל נוגדי דחייה, אשתי לא יכלה לחזור לעבודה ופוטרה.

עוד הוסיף: "מבחינתי אין בכלל שאלות לגבי הקורונה, אני עסוק בלדאוג אם זה פייר שבגללי כולם בהסגר. כבר חשבתי לעזוב את הבית לתקופה, לשכור יחידת דיור ולהפוך לאבא סקייפ, לאבא זום או איך שלא יקראו לזה. חשבתי שככה הם ירוויחו קצת חופש וילכו למסגרות, אבל אז אני אפסיד אותם והם יפסידו אבא".

"אנחנו בדילמה כיצד להגיע לבית החולים כדי לקבל טיפול" 

גדי גולן

זיווה גולדשמידט, המתגוררת עם משפחתה במושב בנגב, היא אם לארבעה ילדים, והבכור שבהם, עדי, בן 13, הוא חולה בניוון שרירים מסוג דושן. המחלה עצמה מקשה מאוד על המשפחה, וההחמרה שנרשמה בתקופה האחרונה במחלתו של עדי רק מוסיפה לקשיי המשפחה. כעת זיווה ובעלה החליטו על בידוד משפחתי כמעט מלא מרצון, עקב החשש שהקורונה תחמיר עוד יותר את מחלתו של עדי, שנמצא בקבוצת סיכון.

"מחלתו של עדי ונגיף הקורונה זה שילוב קשה מאוד, בעיקר בגלל החשש ממחלת ריאות אצל עדי", מספרת זיווה. "ארבעת הילדים הבינו שהקורונה כפתה עלינו צורת חיים אחרת, בעיקר כדי לשמור על עדי. אין לנו פריבילגיה אחרת, עדי הוא בראש סדר העדיפויות".

נוסף על כך, משפחת גולדשמידט מתמודדת עם הדילמה כיצד לגשת לקבל טיפול רפואי בבתי החולים. "עברנו תקופת מאבק ארוכה עד שקופת החולים החלה לממן תרופה יקרה לעדי. מדובר בעירוי שחייבים לקבל אותו בבית חולים. אנחנו בדילמה קשה כי העירוי בבית חולים מחייב את הוצאתו של עדי וחשיפתו לילדים אחרים. בשלב מסוים, אחרי שהחלטנו על הבידוד, הטיפולים שלו בבית החולים הופסקו, בגלל המחלוקת מי יקבל אחריות על מתן העירוי. לבסוף הוחלט שפעם בשבוע ניקח אותו לבית חולים, לקבל טיפול אחר, ואנחנו משתדלים שזה ייעשה כשאין ילדים אחרים במחלקה.

"בגלל עדי, ובזכות עדי, ובגלל הקורונה, בעלי עובד מהבית. אם הוא לא היה עובד בבית, אני לא יודעת אם הייתי שורדת. עדי איבד את היכולת לעמוד, מחלתו החמירה והוא צריך עזרה גדולה בתפקוד המוטורי. הוא יושב בבית כל היום ולא עושה כלום. זה אומר שצריך יותר סיוע ושאני לא יכולה להשאיר אותו לבד. בגלל ההחלטה על בידוד מרצון, כל המשפחה בבית. הילדים, בני 13, 12, 10 ו־7, הבינו שאין ברירה, אבל קשה להם מאוד עם הריחוק החברתי והם רוצים את החברים שלהם. אנחנו לא מרשים להם בגלל עדי והקורונה ומחלת הדושן, וכשמסבירים להם שאפשר למות ממחלת ריאות, ושיש לעדי רגישות גבוהה בגלל הסטרואידים, כולם מבינים ומקבלים בהכנעה את הבידוד. למזלנו, הטכנולוגיה עוזרת לילדים ללמוד ולהעביר את השעות הרבות בבידוד בהנאה ובכיף".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו