לקח לי זמן להשלים לעצמי את הפאזל. ההבנה כיצד התנהלה חקירת תיקי האלפים או ליתר דיוק למה מנדלבליט חי בשלום עם זיהום החקירה מראשיתה, עם האכיפה הבררנית, עם סחיטת העדים, עם האישום התקדימי. למה? איפה ההוגנות הבסיסית שלו?
החשיפות של אילה חסון ויואב יצחק, הדו"ח של הנציב דוד רוזן, סגרו לי את הפינה. מנדלבליט והפרקליטות ניהלו מערכת יחסים מעוותת. ליאת בן ארי הגתה את התזה התקדימית, שי ניצן גיבה כל גחמה והיועמ"ש שרוצה להיות שופט עליון נכנע. העובדות כפי שרוזן מתאר, גם אם רוזן פוטר אותן בהתנהלות בלתי תקינה, מוכיחות שניצן והפרקליטות החזיקו את עילת סגירת התיק של מנדלבליט כבת ערובה.
עוד זה מדבר וזה בא, צץ עניין ההיתרים. היועמ"ש אביחי מנדלבליט קבע שאין לאפשר לנתניהו סיוע כספי שקוף לחלוטין, שיאפשר לו להתמודד בהליך משפטי שמנדלבליט עצמו הוביל נגד נתניהו תוך השקעה אדירה במשאבי מדינה. כשמנדלבליט היה פצ"ר והסתבך, הוא קיבל ייצוג משפטי חינם אין כסף. שלושה עורכי דין. חינם בשבילו, המסים שלכם שילמו את החשבון.
ועדת ההיתרים פנתה אל מנדלבליט בשאלה ספציפית. האם עד יכול לממן נאשם. ומה הוא עשה במקום להגיד כן או לא? שיפר עמדות לקראת המשפט ואסר על נתניהו לקחת כל סוג של מימון. שימו לב, נותן חוות הדעת טבול בניגוד עניינים עד צוואר. הרי אין מחלוקת שלאחר הגשת כתב האישום מנדלבליט יעשה הכל כדי להרשיע. זיכוי ולו רק באחד האישומים יוביל לרעידת אדמה, ממש יום כיפור של הפרקליטות.
הפרקליטות, עם כל עוצמת המדינה מאחוריה, מבקשת לשתק את האפשרות של ראש הממשלה להילחם. תחילה הם לקחו ממנו את שני אנשי סודו שמרון ומולכו בפרשה שלא היתה ולא נבראה. לאחר מכן, תוך רמיסת כל כלל ידוע, הפכו את מקורביו האחרים לעדי מדינה, וכעת הם מנסים לחנוק אותו כלכלית.
המערכה המשפטית נגד נתניהו חושפת את השיטה. זו מנטליות של מחנה, כבר שנים. אלו שיטות שמלוות את המחנה השמאלני, הסוציאליסטי עוד מימי חלדו בראשית המהפכה הצרפתית, כשהשטויות של המיזנתרופ רוסו קרמו עור וגידים למפלצת שהיתה הסיעה היעקובינית. אבל היה אחד, בשנות ה־70, שניסח את השיטות שלהם הכי טוב. אז בואו למסע לשיקגו ב־1970, להכיר את סול אלינסקי. אלינסקי, יהודי כמובן, היה השילוב בין רואה חשבון לבריון רחובות. מרקסיסט, גאון ארגוני, וגם אקטיביסט ששפך 2,000 חולדות בפתח בניין העירייה בשיקגו. אלינסקי הוא דמות מיתית בשמאל האמריקני.
ברק אובאמה הושפע ממנו מאוד. הילארי קלינטון למדה ממנו באופן אישי. ב־1971, לקראת מותו, כתב אלינסקי את יצירת חייו - "Rules for Radicals". הכללים לרדיקל, שמתואר כמדריך פרגמטי לרדיקל הריאליסט.
החוק הראשון של אלינסקי - כוח הוא לא רק מה שיש לך, אלא מה שהאויב חושב שיש לך. מה התפקיד של היועץ המשפטי לממשלה? האם לבית המשפט העליון מותר לפסול חוקים? האם לממשלת מעבר יש פחות סמכויות מממשלה רגילה? השאלות האלה, שבמציאות רגילה היו קבורות בתוך ספרי הלימוד באזרחות, הן הסוגיות הכי בוערות בחברה הישראלית. במחטף מחושב של עשרות שנים, אהרן ברק הוביל שינוי טקטוני בשיטת הממשל הישראלית. מדמוקרטיה לשלטון רחביה. על זה המאבק.
אבל הוא לא לבד. הסייענים הגדולים ביותר שלו הם ממשלות הימין לדורותיהן. בזמן שממשלת רבין השנייה העבירה פסקת התגברות, נתניהו פחד מהצל של עצמו ואפשר לברק וליורשיו בעליון להגדיל את כוחם הרבה מעבר לסמכותם. שנים של פחד מההגמוניה עשו את עבודתן. הפוליטיקאים הימנים לא נוגעים בשלטון הפקידים. מהרגע שהשתכנענו שהכוח שלהם בדין, הפסדנו במערכה. הם ניצחו במערכה על התודעה.
חוקים 7, 8 - טקטיקה שנמשכת זמן רב מדי הופכת לנטל, המשך להפעיל לחץ ואל תרפה. בשורה הזאת, אפשר לסכם את מאבק ההגמוניה בנתניהו בעשור האחרון. בכל יום טקטיקה חדשה. בהתחלה הם אמרו לנו שהוא רק דיבורים. אחר כך לחיץ ומזיע. אמרו שהוא תוקף עיתונאים, ועסוק מדי בעיתונות. לא נשכח את הבידוד המדיני שהבטיחו לנו. הם דוחקים את נתניהו לקצה, מנסים לגרום לו לפרוש כבר שנים.
חוק 11 - אלימות מהצד השני יכולה לגרום לדעת הקהל לנטות לכיוונך, כי הציבור אוהד את האנדרדוג. לא צריך להרחיב. ההודעות על מאבטחים שהוצמדו לפרקליטים, ה"לינץ'" באברמוביץ', הטענות להסתה לפגיעה בשומרי סף. הכל נועד לגרום לקבוצה החזקה ביותר בציבור הישראלי להיראות מאוימת על ידי הברברים בשער. זו לא ביקורת הם יאמרו, זו הסתה מסוכנת.
אבל החוק החשוב באמת, זה שמסביר את הסיפור, הוא החוק האחרון - תקוף אנשים ולא מוסדות. אנשים נפגעים יותר מהר ממוסדות. והעובדות ידועות, מאז ראשית היישוב טרום המדינה ועד היום, השמאל נוקט את השיטה הזאת.
נתניהו לא לבד: כל מנהיגי הימין עברו את מסלול הדמוניזציה הזה. לז'בוטינסקי הם קראו ולדימיר היטלר. בגין היה רוצח בחייו וקדוש במותו. לשמיר, פואד בן־אליעזר אלוהים ישמור המציא את "מושחתים, נמאסתם". פואד. וכעת נתניהו.
גם אריק שרון החל את מסע הרדיפה הזה, עד שכדי להגן על עצמו הצטרף בהתנתקות למחנה שונאיו. האיש שהואשם כגנרל מסוכן וכאחראי לטבח סברה ושתילה, הפך לגיבור של מאשימיו.
זו השיטה. כדי לקעקע את הימין, אין להתמודד עימו בוויכוח הוגן, עמדות ועובדות זה לחלשים. יש לקעקע אותו ולרדוף אותו ללא רחם. עוצמת העוינות נועדה למנוע שיח הגון ונועדה למנוע מהימין יכולת הוגנת לשכנע את הציבור ולקדם את השקפתו.
לתוך התמונה נכנס נתניהו, מנהיג ימני שמכרסם בהגמוניית השמאל וכעוצמת הסיכון להגמוניה, כך עוצמת השנאה והרדיפה.
הרדיפה הפכה לטירוף מאז הפסד השמאל בבחירות 2015, ומה שהשמאל לא השיג דמוקרטית הוא פועל להשיג באמצעות אנשיו במערכת אכיפת החוק. מנדלבליט חווה את הרדיפה הקשה בראשית כהונתו, וכמו אריק שרון למד שכדי לשרוד הוא חייב לספק את הסחורה, וסחורה היא אחת, ואחת בלבד, ראשו של נתניהו.
את האכיפה הבררנית, התקדימית, ההדלפות - ראינו כולנו, אבל כשלאחר כל זה, מנדלבליט מונע מנתניהו, נבחר של ציבור ענק, לקבל הגנה משפטית ראויה, הרי מדובר בהוכחה ששיטת אלינסקי והעוינות גברו לא רק על ההיבט המשפטי התקין, אלא גם על האתיקה המינימלית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו