זה היה אירוע משפחתי מהסוג היהודי. לא שמח, אבל גם לא אסון נורא. אנשים מגיעים, ולאירוע הזה הגיעו לא מעט אנשי אקדמיה מהאוניברסיטה העברית וגם מאוניברסיטאות מרוחקות יותר.
בתוך העצב והמגע המשפחתי החמים, בלטה קבוצה אחת שמצאה ניחומים; ידידה שהגיעה למקום סיפרה שנדהמה מצהלות השמחה של אותם אנשי אקדמיה שדיברו כיודעי סוד על תבוסתו של חבר הקונגרס הוותיק בארה"ב, אליוט אנגל, ליריבו ג'מאל באומן.
אני לא חושב שעד לתבוסתו של אנגל היו רבים שהכירו אותו בישראל או שידעו על עמדותיו, אבל עכשיו כולם כבר יודעים שהוא היה עמוד תווך של תמיכה איתנה במדינת ישראל על גבעת הקפיטול. חבר קונגרס מניו יורק שהובס בידי מה שמכונה "פרוגרסיבי" אפרו־אמריקני תומך BDS. ארגון החרם והסנקציות מונהג בידי עומר ברגותי, שהצהיר על המטרה הגדולה של השמדת ישראל.
אותה ידידה מספרת שבתוקף הנסיבות שבהן נתקלה באותה חבורת יחסנים, פרופסורים ומרצים בעלי זכויות יתר בחברה הישראלית, היא חשה חרדה וזעזוע מול ההנאה שבה דיברו על תבוסת אנגל. היה לה קשה להירדם.
החוויות שהיא מספרת וגם עלילות הקצינים הבכירים בדימוס מעוררות את זיכרון האירועים שהתרחשו לפני 80 שנה. זה היה השבוע שבו צרפת נפלה (22 ביוני) ומנהיגיה נכנעו לגרמניה. אביה של אותה ידידה נכח אז באסיפה של עובדים קהילתיים בדטרויט. רבים מהנוכחים באסיפה היו קומוניסטים או חברים לדרך. הם דבקו בקו המפלגתי ותמכו בהסכם הסובייטי־נאצי שנחתם באוגוסט 1939.
בזמן האסיפה נפוצה הידיעה על כניעת צרפת ורבים מהנוכחים - ובהם יהודים - ביטאו שמחה צוהלת חסרת בושה. האב שראה מקרוב את בריה"מ הסטליניסטית לא שכח את האירוע. ארה"ב היתה בשיא הבדלנות ובריטניה נותרה בודדה במערכה נגד היטלר. האבא שירת בהמשך המלחמה ב־OSS באירופה, והיה לאחר המלחמה בקשר עם ההגנה ויותר מאוחר המוסד.
הלך הרוח של אותם אנשים מהאליטה השמאל־אקדמית הוא מסוכן; האם זו תאוות כוח, אותו "איווי המוות הישראלי" שאריה סתיו דיבר עליו בספרו, או פשוט הקטגוריה החביבה על נאסים טאלב: אותו אינטלקטואל־אבל־אידיוט.
כנפיים שבורות
העובדה שהעם בחר לעצמו שלטון, לא מעניינת רבים מהקצונה הבכירה בדימוס. מבחינתם, הדרגות נמצאות גבוה מעל כל בעל תפקיד ציבורי, בכיר ככל שיהיה
מי שחווה או שומע על הלך הרוח בקרב קבוצת אליטה אחרת, הקצונה הבכירה בדימוס, בעיקר יוצאי חיל האוויר, מקבל זעזוע מסוג אחר. בעוד אותה קבוצת אקדמיה באירוע המשפחתי מעוררת בחילה - הקצונה הבכירה בדימוס מעבירה תחושות כבדות של איום. המסרים שמעביר תא"ל (מיל') אמיר השכל,
שאמר ש"המדינה מלאה אדי דלק ואם המעצר הצית את אדי הדלק - אז זה היה שווה", בצירוף מה שאני שומע על חברים אחרים בדבוקה, מלמדים על סכנה אמיתית. כבר תקופה ארוכה מדברים על מלחמת אזרחים קרה או מלחמת אזרחים רעיונית. אבל ההסכמה היתה, ששלטון העם שנבחר בידי העם הוא שיכריע. מאז הבחירות במארס 2020 היו כמה אירועים שמלמדים שלא זה מה שקורה.
חלק מחבריהם של אהוד ברק והשכל מבקשים להפוך את מלחמת האזרחים הרעיונית למהלך של הפלת השלטון באמצעים כוחניים, אלימים. הם מתעלמים לחלוטין מהעובדה שהעם בחר כנסת ואותה כנסת הרכיבה מתוכה ממשלה חוקית, גם בהתאם לדיון המרגיז והמיותר בבג"ץ.
את חלקם אפשר לכנות - ולא באירוניה - "הנסיכים". הם באים מהעמק. חלקם נולדו למייסדים ממש. אלה שמו על כתפיהם תקווה גדולה וציפיות מרחיקות לכת. כטייסי קרב הם מימשו את הציפיות עד תום ומעבר לזה. ההבדל בינם לבין "הנסיכים" של הליכוד הוא במידת הענווה. בליכוד אלו היו "נסיכים" בקונטקסט של התנועה הרוויזיוניסטית אך אף פעם לא טענו לשטר בעלות על החברה הישראלית ועל המדינה. מעולם לא התנשאו על העם, או על החוק, למרות כישלונם כפוליטיקאים.
אצל נסיכי העמק, הרכובים על כנפי הכסף, משהו התרופף והחליד בנשמה. פתאום מתברר שאחדים מהם היו בסך הכל - וזה הרבה מאוד - צעירים שגילו כישורי טיסה בלתי רגילים ופעם או פעמיים בחייהם המסלול שלהם הצטלב עם ההיסטוריה הדרמטית של מדינת ישראל. מתברר פתאום שאישיות גדולה לא מסתתרת שם מאחורי המיתוס. אלוף־משנה במילואים שעוסק הרבה בחקר צה"ל והתהליכים שעובר הפיקוד, אמר לי בפשטות: "כל מי שמשתמש בדרגה הצבאית שלו כדי להשתתף במאבק הפוליטי, זה דבר בזוי בעיניי".
אני נזכר במה ששמעתי משר הביטחון המנוח משה ארנס כחצי שנה לפני מותו: "חיל האוויר זה הממסד החזק ביותר במדינה". מה זה אומר? יותר מהממשלה. יותר ממערכת המשפט. יותר מהמוסד. יותר מההסתדרות ואפילו רן ארז. הממשלה יכולה להחליט לפתח מטוס מסוים ולרכוש אותו, אבל אם זה לא מתאים לחיל האוויר (ולממסד הביטחוני האמריקני) אז הלך המטוס, ומישהו מאנ"ש כבר ירוויח על המטוסים החדישים שחיל האוויר מאוד רוצה.
חלק מאותם אלה שהרכיבו את הממסד החזק הזה יורדים מפסגות של 50 אלף רגל לנחיתת גחון על האספלט החם והקשה של החיים הציבוריים בישראל. ואז, ההתבטאויות הפנימיות של אחדים מהם נשמעות קיצוניות ומחרידות יותר מכל התבטאות כהאניסטית מוכרת מהעשורים האחרונים.
צבא הפוליטיקלי קורקט
כמות המשאבים, האנרגיות והפולמוסים סביב שירות בנות בסיירת מטכ"ל - וזה עוד לפני המחיר שעלולים להידרש לו - הם חסרי פרופורציה מול הרצון לסמן "וי" פמיניסטי
האם עמנואל מורנו היה מתגייס ליחידה המיוחדת אם היו משרתות שם בנות? התשובה היא - כנראה שלא. זה לא רק סרגל מאמצים שיש אולי כמה נשים לוחמות שיכולות לעמוד בו. זה גם כמה בעלי תכונות ויכולות מיוחדות שנמצאות מעבר למצוינות הכללית של הלוחמים.
צה"ל לא צריך לנצח במלחמה נגד הטרדות מיניות ולא במאבק לשילוב נשים // צילום: יהודה בן יתח
על פניו, הנימוקים הרציונליים נגד שירות בנות כלוחמות בסיירת מטכ"ל נשמעים יותר מדי משכנעים מכדי שהדבר הזה יעבור. אבל מהרגע שזה הגיע לדיון בבג"ץ, הנזקים החברתיים והצבאיים מתחילים להצטבר ואין לדעת איך זה יתגלגל. אין כמעט נימוקים בעד, והסעיף הראשון נגד זו הגישה הלעומתית של מתגייסות העותרות לבג"ץ נגד צה"ל ונגד הרמטכ"ל. הדיון בבג"ץ, תוך שיתוף פעולה של מפקדי היחידה בעבר, כבר יש בו התערבות בסמכות הפיקודית של הרמטכ"ל. עתירה לבג"ץ מעבירה יחידה סודית לספירה הפוליטית. זה כישלון גדול.
מהם הנימוקים נגד?
א. הכנסת בנות ליחידה מיוחדת היא שנויה במחלוקת בלשון המעטה; בכך יש משום הכנסת חוליי החברה האזרחית בישראל על מחלוקותיה היישר אל לב היחידה המבצעית מספר 1 של צה"ל. כדאי להיזכר כמה אנרגיות שליליות ובלתי פוסקות נפלטו לחלל הציבורי סביב הניסיון להכשיר טנקיסטיות בחיל השריון. זה לא היה שווה את התוצאות. בשביל מה גררו את צה"ל לפולמוס ציבורי מזיק בשביל תמונת מחזור של ארבע נשות צוות טנק?
ב. "זה ייגמר בחבל תלייה", אמר האלוף עמירם לוין, אחד ממפקדי היחידה בעבר. כפי שצה"ל הצדיק את עצמו בעניין הטנקיסטיות בכך שהן לא תשרתנה בחזית אלא רק כצוותים בתוך ישראל - כך הנושא תקף אלף מונים ביחס לנשים ביחידה מיוחדת שעושה הרבה פעילות מעבר לקווים. לצה"ל יש שבויים. הפחד של הפיקוד ושל ההנהגה המדינית מחטיפות ונפילה בשבי הוא גורם הרתעה. בין השאר, משום שחטיפת לוחמים הפכה לנשק אסטרטגי בידי האויב. עם ישראל לא עמד בשבי של חיילים בודדים, ועסקאות שחרורם פגעו אסטרטגית בביטחון ישראל. אני מניח שלזה התכוון לוין. אישה בשבי ארגון טרור - לא נשמע טוב. החברה הישראלית היא שמרנית, משפחתית. החברה האמריקנית, שוויתרה על המשפחה, צופה בניכור על כמה חיילות שנפלו בשבי בעיראק ובאפגניסטן.
בישראל היו בעבר הרחוק לוחמות בפלמ"ח. ברגע שהעסק התחיל להיות רציני, הוחלט להוציא אותן מהחזית, מלבד בודדות.
האירוע האחרון שבו היה עלול להילכד לוחם יחידה בידי ארגון טרור היה באותה פעולה חשאית בחאן יונס שבה נהרג קצין בדרגת סגן־אלוף. יש אינסוף תרחישים גרועים בעקבות לכידת אישה לוחמת. רק עכשיו בישרו ליועז הנדל ולחילי טרופר שבהיותם שרים לא יוכל עוד לשרת ביחידתם שפועלת לפעמים בשטח אויב. למה? שר לא יכול ליפול בשבי.
ג. ההוצאות הלוגיסטיות והארגוניות כדי להכשיר בסיסים לקליטת לוחמות ביחידה מסוימת הן עצומות. וכל זאת בשביל מה? כדי לסמן וי על עיקרון פמיניסטי.
ד. אין לערב את היחידות המיוחדות בוויכוחים הציבוריים. זה רע. הדוגמה הבולטת היא מלחמת הקודש נגד "הדתה". טובת צה"ל לא עומדת בראש מעייניהם של לוחמי ההדתה, אלא הפגיעה בו. הכוונה היא ליצור דימוי שלילי, "דתי חרדי", ליחידות שלמות, מה שיכול להרתיע חילונים שבתנאים אחרים היו מתגייסים אליהן. כך גם הדיון הציבורי סביב שירות נשים ביחידות המיוחדות עלול להביא לכך שחיילים מרקע מסוים יירתעו מלשרת בהן.
ה. ההיבט הכי שלילי בפרשה זה מה שנקרא באנגלית virtue signaling. בעברית: הפגנת מוסריות מלאכותית לצורכי פוליטיקה כזאת או אחרת. כמה ממפקדי היחידה המיוחדת, כך דווח, הביעו תמיכה בגיוס בנות ליחידה. זה בזבוז פוטנציאל, אומרים. הרושם הוא שהם בקורס הכנה לאזרחות. רוצים להפגין כמה הם פמיניסטים בזמן שעם ישראל לא רוצה שהם יהיו פמיניסטים אלא שיעשו את מה שהם יודעים לעשות.
צה"ל לא צריך לנצח במלחמה נגד הטרדות מיניות ולא במאבק לשילוב נשים, אלא במלחמות, נקודה. אפשר כבר לראות בעיני רוחנו איך צה"ל מקים מינהלת שילוב בנות ביחידות המיוחדות. מפקדי היחידות יצטרכו לבזבז אנרגיה ומאמץ ביורוקרטי לפעולה מול המינהלת - כל מה שמפקד יחידה כזאת לא צריך לעסוק בו ולא לחשוב עליו. אדם שזוכר את הביורוקרטיה הצה"לית בעבר מנסה לחדור לתוך יחידתו "המיוחדת", אומר שהסיבה הזאת לבדה מצדיקה אי־גיוס בנות ליחידות המיוחדות.
הפוך, ראש העיר, הפוך
נטרול המשטרה בניו יורק, נוכח הפחד מפני כל מה שמריח מהתנגדות לתנועת המחאה הנוכחית, ייקח את העיר לאחור ויפגע בעמוד השדרה שלה - המעמד הבינוני
אחרי מלחמת העולם ה־2 הגדיר בן־גוריון בתפיסתו המדויקת, שיהודים לא יוכלו עוד להתקיים במדינות טוטליטריות. זה מצב שמתחיל להתהוות בניו יורק ובהמשך בארה"ב כולה. בעל טור אמין ורציני ב"ניו יורק פוסט" האשים השבוע את ראש העיר דה־בלאזיו, שהוא מסייע בהפיכת ניו יורק לסביבה שלא ניתן לחיות בה. נקודת המשען להתמוטטות העיר והציביליזציה המאפשרת חיים בה היא נטרול המשטרה. פחד נפל על אישי ציבור בעיר ואף אחד לא מעז לצאת נגד המדיניות שמכתיבה תנועת BLM (חיי שחורים חשובים).
בסבב הנוכחי יש משהו שונה מבעבר. משך כשלושה עשורים, עד עליית רודי ג'וליאני, היתה עלייה מתמדת בפשיעה בעיר. ג'וליאני, שכיהן כראש עיר בין 1994 ל־2001, שינה בצורה מהפכנית את המגמה והצליח להפוך את ניו יורק למקום שניתן לחיות בו בביטחון. בלומברג המשיך את המגמה עד שנכנס דה־בלאזיו השמאלן הרדיקלי. דה־בלאזיו משתף פעולה עם תנועה מהפכנית שמובילה להרס המטרופולין הקוסמופוליטי, שהיה העוגן של התרבות האמריקנית.
הרס החנויות ובתי העסק הקטנים הוא מכוון. הזעיר בורגנים, בני המעמד הבינוני - לא הבינוני הגבוה - מלוהקים בתפקיד הקולאקים (מעמד האיכרים). BLM מלמדים אותנו שיעור בכלכלה: עמוד התיכון של הקפיטליזם זה המעמד הבינוני של בעלי העסקים הקטנים, בעלי החנויות, היזמים העצמאים. את ענקי הטכנו והתעשייה ניתן לשתף באמצעים כוחניים במשטר של הגמוניה סוציאליסטית אנטי־אמריקנית, אפשר לעשות להם קואופטציה. חיסול העסקים הקטנים ידלדל את העיר. גורלה יהיה כשל דטרויט, שנחשבה בשנות ה־60 לעיר העתיד, והיום האוכלוסייה שלה היא כשליש ממה שהיתה לפני 50 שנה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו