שלושה חודשים וחצי חלפו מאז ירד המסך על בימות התיאטרון בארץ, וסוף־סוף רואים אור קטן באופק. וזה לא רק בגלל התאורן שחזר לעבוד כרגיל. בערך.
חוויית התיאטרון עומדת להשתנות מקצה לקצה, וכדי להבהיר לכולם את השינויים הצפויים, טיפסו השבוע שני פועלי תחזוקה של תיאטרון הקאמרי על סולם גבוה ותלו מסך גדול במבואה של המבנה. על המסך הזה תתנוסס בסגול רשימת ההנחיות המחייבות מטעם משרד הבריאות. ב־5 ביולי, אם לא יבוא גל גדול שני וישטוף את כולנו, צפוי הקאמרי לפתוח את שעריו מחדש, ובמתחם התיאטרון שוררת תחושת דריכות מהולה בהתרגשות לקראת המפגש המחודש עם הקהל. עם ריחוק, כמובן, והרבה כללים חדשים.
המדבקות העגולות יזכירו למבקרים לשמור מרחק. בכניסה תתבצע מדידת חום, התקהלות בפוּאָיֶיה תיאסר, בתי הקפה לא ייפתחו, והקהל ייכנס בפעימות דרך חמש כניסות, ועל פי שעות מוגדרות מראש. שמירת ההיגיינה תכלול את ניקיון תאי השירותים מייד בתום כל שימוש, וגם האולמות והפואייה יעברו חיטוי יומי.
באולמות תתאפשר ישיבה מפוזרת, 75 אחוזי קיבולת ושמירת מרווח של מושב בין יחידים או קבוצות. לא יהיו הפסקות בהצגות. הקופות לא ייפתחו, ורכישת הכרטיסים תתנהל בצורה דיגיטלית. הקהל יחויב לעטות מסיכה לאורך ההצגה, ורק השחקנים על הבמה ישדרו אסקפיזם ויעשו כאילו אין קורונה. הרי הם שחקנים.
בתחילת השבוע עשתה נטע גרטי את דרכה לאולם החזרות, על פניה מסיכה לבנה עם לבבות אדומים. היא באה לשייף תיקונים אחרונים לקראת השקת מחזה חדש, "הבן", שצפויה ב־14 ביולי. עברה בהצלחה את בדיקת החום אצל הפקידה בעמדת המזכירות של כניסת האמנים, ואחרי שמילאה טופס הצהרת בריאות, המשיכה לחדרי האיפור והתלבושות, ומשם אל הבמה המעוצבת באולם קאמרי 2 - שם פגשה מחדש את שותפיה לקפסולה. כלומר, להצגה.
"באיזשהו מקום הקורונה ערערה את תפקידי בכוח", אומרת גרטי, "אני בקאמרי 16 שנה, המקצוע שלי הוא חלק מההגדרה שלי, ופתאום זה מפסיק להתקיים, וכאילו איבדתי לרגע את כל המשמעות שלי.
"אותנו סגרו ראשונים. ב־11 במארס הייתי בשוהם עם ההצגה 'השיבה'. היינו כבר בסאונד־צ'ק, אבל אז הודיע ראש הממשלה שאסור להתקהל מעל 100, והלכנו הביתה. מאז כולנו מושבתים.
"תבין, היינו שבוע לפני היציאה של 'הבן', ונאלצנו לעצור הכל. זאת עבודה מאוד רגשית, ואני מודה שיש בי פחד להתמסר שוב, כי יש בי פחד לחוות שוב אהבה נכזבת. להרגיש עוד דלת נסגרת בפנים. אני מאוד מקווה שהקהל יבוא.
"בשבת הייתי בים ונחרדתי ממה שקורה שם. ישבתי עם מסיכה כמו איזה חייזר, ואנשים סביבי ישבו אחד על השני. צפיפות נוראית. מהבחינה הזאת, הרבה יותר בטוח בתיאטרון. כאן יותר שמור מאשר בקניון או בים".
איך עברת את החודשים האחרונים?
"היו ימים יותר טובים ופחות טובים, כמו לכולם. אבל בעיקר המיזנתרופיה וההיפוכונדריה שלי הרקיעו שחקים, אז אני שמחה לחזור עכשיו לחיים נורמליים. המשימה כרגע היא לנרמל את ההנחיות לתוך איזשהו קיום. לסופיה, הדמות שאני מגלמת בהצגה, יש משפט: 'לפעמים צריך להחליט פשוט לא לשאול את עצמך: לְמה זה טוב, החיים?' צריך להסתפק בזה שהולכים קדימה, בלי לחשוב יותר מדי'".
השחקנים אמנם מרוחקים יחסית מהקהל, אבל לכולם ברור שמספיק חולה מאומת אחד בהצגה כדי לשבש את הפעילות של התיאטרון כולו. לפני הסגירה הגדולה הם כבר נאלצו להתמודד פעמיים עם מקרים שבהם שחקן חזר מחו"ל ונדרש להישאר בבידוד (אלי גורנשטיין ועמוס תמם), והוקפצו שחקנים מחליפים. במקרה אחר נאלצו לבטל הצגה.
על רקע החששות הללו ישמרו בקאמרי במשך 20 יום את הפרטים של כל האנשים שייכנסו לתיאטרון - מה שאמור לאפשר להנהלה להגיב במהירות ובצורה נקודתית אם יתגלה צופה שנדבק בנגיף.
***
אלון סנדלר (26) הוא אחד הכוכבים הצעירים והמבטיחים של הקאמרי. נוסף על התפקיד שלו ב"הבן", הוא משתתף גם בהצגות "לילה בפריז" ו"שיגעון המוזיקה".
"חודשים מארס ואפריל היו אמורים להיות החודשים הכי חזקים שלי, מאז שסיימתי את לימודי המשחק והצטרפתי לקאמרי לפני שנתיים. נקבעו לי 17 הצגות בחודש! במקום זה מצאתי את עצמי במיטה עד 12 בצהריים.
"אני אדם שחייב להיות בעשייה ובעבודה, וכשהגיעה הקורונה הרגשתי תקוע. ניסיתי לכתוב ולא היתה לי השראה, כי הכל קפא. היו לי חברים שסיימו בזמן הזה לכתוב שלושה מחזות, או כתבו תסריטים לסרטים ולסדרות. לי היה קשה".
"חשבתי שאשתגע בתקופת הקורונה", אומרת שרה פון שוורצה, "אני מאוד וורקהוליקית, אבל בסוף מאוד נהניתי. עשיתי גלח בשיער בתקופה שלא היו ספרים. החלטתי לחשוף את השורשים הלבנים שיש לי מגיל 29 וללכת על זה. עכשיו הבמאי של ההצגה, גלעד קמחי, ראה אותי ואמר, 'וואלה, השיער הלבן דווקא מתאים לדמות'.
"באפריל הייתי אמורה לטוס לשלושה שבועות לגרמניה כדי לביים שם מונודרמה. בסוף ביימתי אותה בזום. התחלתי לגלות את הפורמט של הזום. וגם כתבתי. אמרתי לעצמי, אם היקום מסדר לי הפסקה, אז נחשוב מה המשמעויות שלה. לקחתי את החוויה הקשה למקום טוב".
אחיה של פון שוורצה, יורם, שמתגורר בברלין, חלה בקורונה והחלים. "הוא בסדר גמור, אבל יש אחרים במצב יותר קשה. הפילוסופיה שלי אומרת שמכיוון שאף אחד לא יודע כמה שנים נשארו לו לחיות, עדיף תמיד לחיות את הרגע. לא צריך להיות כל הזמן בחרדת מוות. וצריך לזכור שיש את אלה ששורדים את הקורונה, גם אם הם לא צעירים.
"הייתי בישיבה עם חילי טרופר, שר התרבות החדש, ושמעתי קולות אחרים ממה שהורגלנו לשמוע בשנים האחרונות. היחס אלינו היה שערורייתי, הכפישו אותנו והתייחסו אלינו כקבוצה שכולה מצביעה אותו דבר בקלפי, בלי להבין שיש בתוכנו המון קולות ואנשים שונים.
"אין מה לעשות, עכשיו המדינה צריכה להכניס יד לכיס ולתמוך בתרבות שלה. הייתי בישיבת זום עם עודד פורר, שהיה יו"ר ועדת הכספים, והוא אמר: 'מי שצועק הכי חזק במדינה הזאת - מקבל'. אנחנו צועקים, אבל אין לנו כוחות כמו לתאגידים, שיכולים גם לצעוק וגם להפעיל לובינג".
***
לפני הקורונה הריץ הקאמרי בין חמש לעשר הצגות ביום. כעת הוא מתכנן להעלות שתיים או שלוש הצגות בכל יום. אחת בכל אולם.
"אני מוגבל עד 500 מקומות, אז אני כבר יודע שאי אפשר להעלות כרגע את מחזות הזמר שלנו, שהם הכי יקרים", מסביר מנכ"ל התיאטרון, רן גואטה, "עלות של מחזמר היא 70 אלף שקלים לערב, אז עם 500 כרטיסים כפול 100 שקלים נגיע ל־50 אלף. אני לא יכול להפסיד כסף בכל ערב.
"לכן בחרנו הצגות יותר קטנות, שישה עד עשרה שחקנים. נצא בשבע הצגות שונות, שזה הרבה מעבר לתיאטראות האחרים, ולפי הביקוש בהמשך נחזיר עוד הצגות.
"כרגע יש בי תסכול גדול מכך שאני לא יכול להחזיר את כל העובדים. בחודש יוני חזרו לעבודה כ־70 איש, ממחלקות השיווק, הפרסום, שירות הלקוחות וצוותים טכניים - סאונד, וידאו ותאורה. ביולי יצטרפו עוד 70, ובאוגוסט־ספטמבר אנחנו שואפים לחזור לשגרה מלאה. אנשים נפגעים מההחלטות שאני מקבל, זה לא פשוט לבטל או לדחות הצגות. עובדים ואנשי צוות יושבים בבתים בגלל הקורונה, ויש כאלה שהזכאות לדמי אבטלה כבר נגמרה להם, ואנחנו לא יכולים לשלם להם משכורות בלי שיהיו לנו הכנסות".
מה יקרה לתיאטרון אם נחזור לסגר?
"זה יהיה רע מאוד. השקענו המון כסף כדי להחזיר את ההצגות. בתחילת החודש החזרנו עובדים לפעילות. אם התיאטרון ייסגר שוב, כל העובדים שוב ייצאו לחל"ת. ברגע שכולם בחל"ת, ההוצאות הגדולות נעצרות. כמובן שיהיו לנו הרבה הפסדים כספיים, כי הכל יצטרך להתבטל.
"יש לנו תקציבים שוטפים, שעוזרים לנו איכשהו לממן את ההוצאות הקבועות, ויש את הסיוע המתוכנן ממשרד האוצר, שעדיין לא קיבלנו. אנחנו גם לא יודעים כמה נקבל. כולי תקווה שזה יתברר בקרוב כדי שנוכל להיות מדויקים בתוכניות שלנו לסוף השנה.
"היום רואים עד כמה מעוותת התפיסה של מדינת ישראל לגבי תרבות. התיאטראות התנהלו כמו עסקים פרטיים, ש־20 אחוז מהתקציב שלהם הם סבסוד מהמדינה, ו־80 אחוז הכנסות ממכירות מינויים וכרטיסים. בכל מדינות אירופה, ולמעשה בכל מדינות העולם, זה בנוי על 90-70 אחוז תמיכה. עכשיו, כשמרכיב ההכנסות המרכזי נעצר, פתאום יש דרמה".
הפורמט של התקהלות בתוך אולם סגור עם עוד מאות אנשים עלול קצת להרתיע. עד כמה אתם בכלל מסוגלים לחשוב מחוץ לקופסה?
"העלינו הצגות מצולמות לעמוד היוטיוב של הקאמרי, אבל איך שלא מסתכלים על זה - זה לא זה. אנחנו שוקלים להתחיל מעכשיו בצילום כל ההצגות שלנו, למקרה חירום. נצלם באופן איכותי. זה כבר נפוץ בעולם, למשל עם מחזות זמר, שניתנים לצפייה ברשת תמורת תשלום סמלי.
"בתקופה שניהלתי את תיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער ילדים צרכו הרבה די.וי.די, וידעתי שקיים פוטנציאל בתחום. בכל הצגה שם החתמתי שחקנים ויוצרים על האופציה שנוכל למכור אותה לשידור. בגלל זה התפרסמו המון הצגות של אורנה פורת בתקופת הסגר.
"לעומת זאת, התיאטראות הגדולים היו בבעיה, כי אין להם חוזים מול שחקנים ויוצרים על הזכות למכור שידור מסחרי של הצגות. אם ניכנס לעוד סגרים בהמשך, נצטרך לתת מענה יותר טוב. אנשים רוצים לצרוך תרבות גם כשהם לא יוצאים מהבתים, ולי לא היה מה לתת להם עד עכשיו".
***
לאורך תקופת ההקפאה ניסו התיאטרון ושחקניו לשמר את עצמם בתודעת הקהל והמנויים. נטע גרטי, לדוגמה, צילמה בבית מונולוג מ"הג'יגולו מקונגו" של חנוך לוין, והעלתה אותו לפייסבוק של הקאמרי; שחקנים כמו ג'וי ריגר, ענת מגן־שבו, עמוס תמם ואחרים שיחקו בסרטונים מתוסרטים שהפיק התיאטרון על המצוקה הכלכלית.
והיה גם פרויקט "קאמרי עד הבית". "דפקנו למנויים בדלת ועשינו להם הפתעה - קטעים מהצגות", מספר דרור קרן, "שחקנים הסתובבו עם גיטרות וניגנו שאנסונים מ'לילה בפריז' או מ'שיגעון המוזיקה'. אני עשיתי קטע מ'סוס אחד נכנס לבר': נכנסתי לבתים של שתי משפחות ודקלמתי בסלון מונולוג של גרוסמן על רגל קרושה. הם מאוד התרגשו, זה היה כיף וזה היה שונה.
"ועדיין, תיאטרון צריך להתקיים במקום שבו הוא פועל. נכון שכדאי לחשוב על דרכים חדשות להגיע לקהל, אבל בסופו של דבר, לא נוכל להתחמק מהפורמט הבסיסי שבו אנשים יושבים בחושך, מביטים באנשים על הבמה שמספרים להם סיפור ומנסים להניע בהם משהו. לשם כך התכנסנו. ואת זה קצת קשה לעשות בזום".
איך תרגיש כשתסתכל על האולם ותראה הרבה כיסאות ריקים?
"זה יהיה מוזר. אבל כמו שאנחנו מסתכלים על חצי הכוס המלאה, נסתכל על הכיסאות המלאים".
אתה חושב שנתחיל לראות את השפעות הקורונה גם מעבר לכיסאות הריקים ולמסיכות?
"נראה אותן בעתיד בתכנים ובסיפורים. זה משפיע עלינו פוליטית, חברתית, כלכלית, וברור שהכל ישתקף גם באמנות. אי אפשר שלא".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו