ממשלת ישראל צריכה לבחור בין חלום הדורות לבין בכייה לדורות: רעיון החלת הריבונות בבקעת הירדן וב־30 אחוז משטחי יהודה ושומרון הוא הזדמנות היסטורית העומדת בפנינו, שלא בטוח אם תחזור. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, והחלופה שנוצרה לו כתוצאה משלוש מערכות בחירות, בני גנץ, חייבים בסוגיה הזו ללכת יד ביד. צריכים שניים לטנגו, נהוג לומר, כך גם לתוכנית המאה.
אם לא ילכו יחד על ריבונות, האופציה השנייה היא פירוק החבילה. היום הבחירה עדיין בידיים שלהם; מחר הבחירה כבר תהיה שלנו. המרחק בין קביעת גבולות קבע לבין קביעת מועד לבחירות רביעיות הוא קטן. לפי מצב הסקרים, עבור בני גנץ הבחירה די ברורה: לשכת ראש הממשלה בעוד שנה וחצי, או לשכת העבודה.
לקמפיין מתנגדי ה"סיפוח" יש תומכים רבים בקהילה הבינלאומית. האו"ם, האיחוד האירופי, כלי תקשורת ליברליים, הליגה הערבית, הארגון לאחדות אפריקה - כולם יזעקו געוואלד לנוכח הרעיון שישראל תשמין קצת. בחסות השמאל הישראלי, העולם אימץ פרדיגמה הקובעת כי רק דיאטה שתשאיר את ישראל דקיקה ומצומקת, תוביל לשלום. העולם שכח שבמקור היינו מתוכננים להיות מדינת צימוק (ועדת פיל, הסכם החלוקה) וגם על זה הגיבו שכנינו ב"לא!" מהדהד ואלים. אז מה בכל זאת השתנה תחת השמש? התשובה היא טראמפ.
לקמפיין האנטי "סיפוח" חברו גם יהודי משפיע מעבר לים, גם עיתונאים עם אג'נדה, ואפילו ביטחוניסטים במילואים שהבינו כי חבירה לסיסמאות ה"רק לא" משאירה אותם רלוונטיים עד 120. איחוד האמירויות לא ידעה שהיא חשובה כל כך מאז שהשגריר שלה בוושינגטון - שבאורח פלא הפך בתוך שבוע מדמות אנונימית לפיגורה דיפלומטית בקנה מידה גלובלי - בא להזהיר את העם בישראל שהמשך מגמת הנורמליזציה תלוי ב"סיפוח".
כשמסתכלים על תבהלת השמאל הישראלי בכל פעם שמישהו בעולם עושה לממשלת ישראל "נו נו נו" עם האצבע, עולים באופן טבעי געגועים לראש ממשלה, דוד בן־גוריון שמו, שלימד אותנו כי "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים (ויסלחו לי באמירויות, ב"ב), אלא במה יעשו היהודים".
אפשר להירגע; הנורמליזציה עם ישראל חשובה לא רק לכתבי החוץ הישראלים, אלא גם למדינות ערב המתונות. מאז אותו מכתב אזהרה משגריר האמירויות, הספיקו הפלשתינים להגחיך את עצמם עד כדי אבסורד בהבעת זעם על הכותב על עצם פנייתו לציבור הישראלי, ושר החוץ של האמירויות, אנור קרקאש, הצהיר בפני יהודים אמריקנים שארצו תשמח להמשיך לשתף פעולה עם ישראל "למרות חילוקי הדעות".
השמאל, כהרגלו, עושה את מה שהוא יודע לעשות בכל פעם שישראל עומדת בפני מימוש אינטרס ביטחוני או מדיני שלה: יוצא לסיבוב קונצרטים של הפחדות ואיומים, עם הופעות אורח של לשעברים, דיפלומטים ושאר אדמו"רי חסידות אוסלו. אם תספחו תקבלו טרור, סנקציות - והאיום החדש: ברוגז עם מדינות המפרץ. אבל אנחנו לא שוכחים שאיומים בטרור אף פעם לא הפריעו לחסידי אוסלו לקרוא לעוד ועוד נסיגות, שבמקום הצונאמי שהבטיחו קיבלנו פריחה מדינית - כולל אחרי העברת השגרירות לירושלים, ושהנורמליזציה עם מדינות המפרץ מלבלבת בעשור האחרון, תחת ממשלות הימין, מבלי שוויתרנו על מילימטר.
דיפלומט אירופאי בכיר אמר לי לפני 20 שנה, כאשר שימשתי עיתונאי בפריז והסכמי אוסלו היו עדיין באופנה, כי במזרח התיכון צריך להכתיב הסכמים - אחרת שום דבר לא זז. ואכן ממשל טראמפ הכיר בירושלים כבירתה של ישראל, ברמת הגולן תחת ריבונות ישראלית, ואפילו חיבר משפטית בין יהודה ושומרון לריבונות ישראלית חוקית. חבל אולי שאת תוכנית המאה הציג טראמפ כהצעה או כהמלצה. יכול להיות שאם הנשיא האוהד הזה היה מכריז עליה כעובדה, כבר היה לנו גבול מזרחי.
לטראמפ של יוני יש הרבה יותר צרות מלטראמפ של ינואר, עת הציג את תוכנית המאה. אבל עדיין, טראמפ של אתמול, כמו זה של היום, הוא אחד הקולות הבודדים בזירה הבינלאומית אשר עומד לצידנו ללא היסוס וללא מורא. מבקרי הנשיא האמריקני, בעיקר במחנה הימין, צריכים לגלות הרבה יותר צניעות, והרבה פחות חוצפה.
הנקודה המרכזית שצריך לזכור - וכאן אנחנו גם חוזרים לראש הממשלה החליפי, בני גנץ - היא שטראמפ יכול לסייע בקידום הריבונות רק לממשלה ישראלית המשמיעה צליל אחד. הטרגדיה היא שבינתיים הכנסת שכפלה את עצמה לתוך הממשלה, ופועלים בה אלה נגד אלה, קואליציה ואופוזיציה. כיצד טראמפ יכול למכור את התוכנית שלו בעולם ולתמוך בריבונות - כשראש ממשלה חליפי הוא בין המתנגדים? וצריך להבין; אי־תמיכה כמוה כהתנגדות. אם ממשלת ישראל לא מסוגלת להציג חזית מאוחדת בעד הריבונות, גם הבית הלבן לא יכול לעשות לה לובי בעולם.
זה הזמן להזכיר כי ישראל אמרה כן לתוכנית והפלשתינים אמרו (שוב) לא. יש לפלשתינים ארבע שנים להתחרט. אבל אם אנחנו לא נחיל את הריבונות - צפויות לנו יותר מארבע שנים כדי להתחרט. הרבה יותר. ראו, הוזהרנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו