קצת אחרי שהחלה ההפגנה הגדולה השבוע של עובדי תעשיית התרבות מול משרד האוצר בירושלים, חלפה חבורה של צעירים מול ההפגנה ומלמלה לעצמה: "עוד הפגנה של שמאלנים". כך, בפשטות, נפתר הקונפליקט הפנימי של העוברים ושבים מול אלפי בני האדם שהגיעו כדי למחות על מצבם הכלכלי ומה שהם הגדירו כהיעדר אוזן קשבת מצד הרשויות.
הסנטימנט הציבורי פתר את עצמו מרחמים או הזדהות מתוך המקום הפוליטי - זוהי, אם כן, הפגנה של שמאלנים. במדינה שהתמכרה בשלושת החודשים האחרונים לתוכניות טלוויזיה שעוסקות בשידוכים לא מוצלחים ולצפייה בנטפליקס, אולי קשה לצפות שמישהו יזכור שפעם עוד היינו יוצאים להופעות ולא תקועים על הספה מול מסך מרצד. ההחלטה של קבינט הקורונה להחזיר את המופעים עד 250 איש (ועד 500 באישור מנכ"ל משרד התרבות), עוד צריכה להוכיח את עצמה - בקופות, ובעיקר בהסתגלות של האמנים והקהל למצב החדש.
היה יפה לראות אמנים מפורסמים לצד אנשי "מאחורי הקלעים", מפורסמים פחות, אבל היה נדמה שהציבור והממשלה גילו אדישות מופגנת. יאיר לפיד עוד עבר חנוט בחליפה בין המפגינים, אך בשורה לא נשמעה מפיו על אף קריאות העידוד. האמנים המפורסמים שהגיעו עוד ניסו להתעקש על כך שאין כאן עניין של ימין או שמאל אלא בעיקר דאגות פרנסה, אבל היה נדמה שבתודעה הציבורית, אלו שהיו ראשונים להיסגר יהיו אחרונים להיפתח, וספק אם למישהו זה באמת משנה. "שמאלנים" היתה המילה שנשמעה מהעוברים ושבים כאשר החבורה עוד ניסתה לרגע, ללא הצלחה, לחסום כביש או שניים.
"כן, זה משהו חדש, הייתי בכל ההפגנות אבל זה שאנחנו שמאלנים זה מהפעמים האחרונות וחוזר על עצמו כל הזמן", מסביר אביב דינור, מפיק טכני באירועים גדולים, שכבר שלושה חודשים יושב בביתו מחוסר עבודה ומסתפק בדמי אבטלה של 5,700 שקלים בחודש: "אנשים חושבים שהמחאה הזו היא רק ישראל קטורזה או אביב גפן, הם לא מבינים שהיא גם עבורנו. יש מאות אנשים מאחורי כל מופע שאתם יוצאים אליו. אני שומע שקוראים לנו 'שמאלנים' ושואל את עצמי מה זה קשור. אני נכנסתי לתפקיד הזה כי אני אוהב אותו ונהנה בו מכל רגע, ואני לא מצליח להבין בכלל מה הקשר לפוליטיקה.
"היו מקרים שהפקתי אירועים, כאן בירושלים, ועבדתי 36 שעות רצוף על הרגליים, כי אמרתי שזו הסיבה שאני בעבודה הזו: להיות חלק ממשהו גדול שמשמח אנשים. אכפת לי שמאל או ימין? זה מקצוע שעושים באהבה".
חוסר הידיעה הוא הגרוע מכל. להקת המחול ורטיגו // צילום: גדעון מרקוביץ
דינור הגיע לכל הפגנה, אבל בתוכו מרגיש שאיש בחלונות הגבוהים לא מבין: "אני מבין שלמעלה אין לנו אוזן קשבת בכלל, החברים הנשואים שלי ובעלי המשפחות התייאשו וחלקם הפסיקו בכלל להגיע להפגנות הללו. חלקם החלו לעבוד בזיפות, חלקם מוכרים בחנויות או בטמבוריות. אני רווק עם 12 שנות ניסיון ו־2,000 אירועים מאחוריי, ואני אומר לך שאני באמת לא רואה את האופק.
"מתי יהיו אירועים? כנסים? אתה יודע מתי הבנתי שאין לנו שום כוח? כשהיד על השאלטר, שזה אירועי העצמאות, עברו בלי שום תחושה שמשהו חסר: בלי זיקוקים, בלי במות, בלי טקס משואות, בלי אירועים לאנשים שידם אינה משגת. אז הבנתי שהלובי שלנו חלש".
דינור מספר שבדרך להפגנה גם צעקו לו "אתה עושה מיליונים". "שוכחים שהפרנסה הגדולה שלנו היא בקיץ. מאוקטובר עד אפריל העבודה נחתכת בחצי ואנחנו חיים על חסכונות. הקיץ הזה הולך ומסתמן ככזה שלא תהיה לנו פרנסה, אז ממה מצפים שנחיה? אבל מעבר לעניין הכספי יש פה את התחושה שאיש לא מתייחס, ולא משנה כמה הפגנות עוד נעשה".
בלב ליבה של ההפגנה התעקשו האמנים השונים, כמו משה דץ לדוגמה, שהעסק לא פוליטי. מירי מסיקה דיברה על כך שבכל זאת הכסף הזה הוא גם של האמנים כי הרי הם שילמו מס הכנסה כל חייהם, אבל היה נדמה שכאן משכנעים בעיקר את המשוכנעים: "הנשמה או מלחמה" זעקו החולצות והשלטים, אבל החלונות במשרדים המקיפים נשארו סגורים, כדי שהאוויר הקריר מהמזגן לא יתערבב עם האוויר העומד והחם של תחילת הקיץ הירושלמי.
סימן לקראת הבאות. דוכין // צילום: גדעון מרקוביץ
"אתם מפקירים פצועים בשטח", המשיכו להדהד הקריאות עד שהגיעה ההבטחה מצד משרד ראש הממשלה שהנה, ממש עוד מעט, יש פגישה עימו. לרגע, ובצוותא עם הסיקור התקשורתי, היה נדמה שהמחאה הזו רשמה סוף־סוף הצלחה ראשונה. אבל כמובן שהיה מדובר רק ברגע אחד שעתיד לחלוף אף הוא במהירות.
"נחבטים מכאן לכאן"
על אם הדרך בין ירושלים לתל אביב, בתוך נוף פסטורלי, מתאמנת לה קבוצת המחול הוותיקה ורטיגו. המחול הישראלי חווה בשנים האחרונות פריחה שלא ידע כמותה. מסוזן דלל בתל אביב אל כל קצוות המדינה, ומשם אל העולם כולו, הפך המחול הישראלי לשם דבר בזירה הבינלאומית.
הקיץ הזה היה אמור להיות עמוס בפסטיבלים ובאירועים - אבל עתה, בשלל השינויים העוברים על עולם התרבות הישראלית, נאלץ כל אחד בעולמו התרבותי שלו לחשוב על פתרונות יצירתיים כדי לשרוד אמנותית אבל קודם כל - כלכלית.
"כדי להחזיר רקדן או רקדנית לכושר ריקוד לוקח לפחות חודש", מסביר עדי שעל, מנכ"ל, שותף אמנותי ומייסד של להקת המחול אשר המופע שלה, "לידת הפניקס", מתרחש בחוץ, על האדמה. "ועכשיו בכל פעם שיצאנו לדרך והתחלנו למכור כרטיסים למופע, קיבלנו ברקס. מכרנו כרטיסים להופעה שהיתה אמורה להתקיים השבוע, אבל אז הממשלה שינתה את ההחלטות ונאלצנו להתקשר לאנשים ולהגיד להם שההופעה שוב נדחתה. המצב הזה הוא בעיה עבורנו. אני טוען שחוסר הידיעה הוא המצב הכי גרוע עבור עולם התרבות. אתה מתקדם, שם ברקס וחוזר חלילה. אני רוצה לדעת אם חוזרים או לא חוזרים. חוסר הוודאות הוא זה הנורא ביותר".
אדישות יחסית מצד הציבור. המחאה בירושלים // צילום: גדעון מרקוביץ
המופע המדובר עלה בכלל בשנת 2004 כמופע אקולוגי. קהל קטן, תחת כיפת השמיים ומספר מצומצם של רקדנים. מי ידע אז שיום יבוא והמופע הזה יענה לקטגוריית "התו הסגול" בעולם פוסט אפוקליפטי שמופעי בידור נאסרו בו עד להודעה חדשה.
נועה ורטהיים, שמנהלת את החזרות ביד רמה, ידעה לעלות על משהו שהפך פתאום למה שיכול להפוך לסטנדרט בעולם המחול הישראלי: "אני רואה המון כוונות טובות מצד השר החדש, אבל אני מרגישה שבעוד רגע יבוא גל גדול ויחזיר אותנו אחורה. זה לא קשור לכסף, הדיון הוא לא רק כספי. נדרשת פה חשיבה איך מחזירים את התרבות הישראלית לעבוד. ישפכו כסף ומה? למה לא מתייעצים כולנו ומנסים לעשות חשיבה משותפת? עם לא יכול לשרוד בלי תרבות ולכן אני אופטימית, אבל זו לא רק שאלה של כסף. אני אופטימית מטבעי כי אפילו בקיצון של הסגר ראיתי את הדברים החיוביים שיכולים להשפיע לי על היצירה. אבל עכשיו כל מה שמתרחש כל כך קיצוני כי נראה שאנחנו נחבטים מכאן לכאן".
אם יש דבר אחד שמעודד את הצמד שמנהל את הלהקה הזו, הוא כמות הטלפונים התומכים שמגיעים מחובבי המחול בישראל. הכרטיסים נמכרים אף על פי שהמופעים מוטלים בספק, אבל סצנת המחול גועשת: "זה נותן תקווה לא רק מהפן הכלכלי, כמובן, אלא אמונה שאנחנו חלק מהחיים של האנשים והדבר חסר להם", מסביר שעל. "כשאנחנו שומעים ביקורות על עולם התרבות, שהוא כן מייצג או לא מייצג את האנשים, אני תמיד מזכיר שכשאנחנו מופיעים בעולם בכל האולמות הגדולים, ויחד איתנו עוד להקות מחול ישראליות, אז זו גאווה גדולה לא רק עבורנו, כמובן, אלא עבור המחול הישראלי כולו, וגם המדינה יודעת ליהנות מזה".
"מתאחדים רק במצוקה"
קצת יותר מ־60 קילומטרים משם, ארקדי דוכין ו"החברים של נטאשה" עסוקים בחזרות לקראת המופע הגדול הראשון של הקיץ הישראלי בפוסט הקורונה, שאמור להתקיים ביום חמישי הקרוב תחת המגבלות הידועות באמפי בקיסריה, אולי המכה של עולם המוזיקה הישראלי.
ההופעה של הנטאשות תסמן חזרה ראשונה לנורמליות; דחייה של המופע תסמן אולי את סיומו של הקיץ הנוכחי עבור עולם התרבות והבידור הישראלי. המופע "רדיו בלה בלה", שחזר לבמות השנה בגרסה משודרגת, החל כהצלחה מסחררת ועם אולמות מלאים ברחבי הארץ, אבל אז הגיעה הקורונה וקטעה את העניין כולו, בדיוק לקראת קיץ עמוס בהופעות.
"אנחנו עושים חזרות ומקווים לטוב, אבל בסופו של דבר רק אלוהים מחליט מה יקרה", מסביר דוכין בחיוך עצוב. "המחשבה שזה תלוי בנו היא קצת לא רלוונטית. אני לא רוצה שיגידו ארקדי חוזר בתשובה, אבל אני מרגיש שהתקופה הזו היתה אמורה ללמד אותנו משהו, וזה לא קורה".
"העם לא יכול לשרוד בלי תרבות". ההפגנה, השבוע // צילום: גדעון מרקוביץ
דוכין לא הסכים להשתתף בהפגנות האמנים השונות, הביקורת שלו ברורה וחדה והיא נובעת מצד אחד מתחושת תסכול מהתעשייה הזו, שהוא חלק ממנה ב־30 השנים האחרונות, ומאידך מההתעקשות שלו להחריג את מחאת עולם התרבות מזו של שאר הציבור - שסובל בימים אלו מקשיים כלכליים נוכח משבר הקורונה.
"אני לא אוהב את זה שאנחנו האמנים מתאחדים רק כשיש מצוקה, ובשאר הימים אנחנו לא מתייחסים אחד לשני כמעט. הרי ביום־ביום אנחנו לא מסוגלים להתאחד, ביום־יום אנחנו מאחורי הגב מקנאים אחד בשני, רוצים שהשיר של ההוא לא ייכנס לרשימת ההשמעות ושלנו כן. זו האמת. האמנים הם עם של אגואיסטים, והפגנה כזאת לא תשנה שום דבר לעניות דעתי. אני בא ממדינה שבתור ילד ידעתי שהפגנות מביאות על העם אנשים כמו סטלין ולנין, וזה לא משנה אם אתה צועק חזק יותר מהשני".
מצד אחד, כששומעים את הלהיטים המוכרים כל כך של הלהקה, פתאום אפשר להבין כמה הצלילים וההופעה החיה היו חסרים כל כך בחיינו המתים תרבותית בתקופה האחרונה, ועם זאת, דוכין מבקש להחזיר אותנו ואת עולם התרבות לקרקע: "אוקיי, אז נניח שהחזירו לנו את ההופעות וכולנו נחזור להופיע, אני חושב על מוכר הפלאפל, זה שרוצה לבוא להופעה אבל שואל את עצמו מאיפה בדיוק הוא יביא כסף לכרטיס? אנחנו לא יכולים לבודד את המחאה שלנו מכל המצב הכלכלי".
דוכין, שמנסה לתת ביטוי לכאב שלו בצורה כזו שתגלה אמפתיה, טוען שלעיתים הקולגות שלו מתקשים להבין על מה הם מפגינים: "השינוי צריך להיות מעגלי ולהתחשב בכל סוגי האוכלוסיות. תגיד, אתה חושב שברגע שתיגמר הקורונה ונחזור להופיע, כל מי שמפגין בירושלים יחזור לשבת אחד עם השני ולשמור על ערבות הדדית? לצערי אני יודע את התשובה: בפעם הבאה שאני אזמין אמן להתארח אצלי בהופעה, הוא יבקש 40 אלף שקלים במקום להציע ערבות הדדית, שהוא יבוא להתארח אצלי ואני אבוא להתארח אצלו, וכך נדאג אחד לשני".
צורך קיומי
יותר מ־4,000 ישראלים ביקרו במוזיאון תל אביב בשבוע הראשון לפתיחתו. המספרים עלו אל יותר מ־6,000 בשבוע השני וצפויים לעלות עוד יותר החל מסוף השבוע הקרוב. הצורך הקיומי מתבטא קודם כל, כמובן, במספרים הגבוהים.
השאלה אם התרבות הישראלית היא חלק חיוני בחייהם של מיליוני ישראלים - היא לא שאלה פתוחה, ודאי כשמדובר בקהל מבוגר, שלכאורה נמצא בסיכון גבוה בכל הקשור להידבקות בנגיף הקורונה. מצד אחר, זהו גם הקהל שנחשב בעיני פרנסי התעשייה לצרכן התרבות המוביל במדינה. עבורם, חיים ללא תרבות מעלים את השאלה העיקרית - בשביל מה בעצם לצאת מן מהבית אם לא לחיק התרבות? המספרים במוזיאונים ובספריות מוכיחים זאת.
ומה עם הכסף? גם הוא יתברר רק בעתיד. האם כדאי במתווה הנוכחי לפתוח קופות? ואם בתרבות כן - למה לא בספורט? חוסר הוודאות גדול, אבל רגע לפני העלייה הראשונה על הבמה במוצאי שבת, כולם מסכימים שהצעד הראשון היה הכרחי: התרבות חוזרת. צולעת, ענייה, כואבת ופגועה. אבל חוזרת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו