החדש של נורה ג'ונס: מסע בעקבות לב שבור

כשבעלה של נורה ג'ונס שמע בפעם הראשונה כמה משירי אלבומה החדש, "Pick Me Up the Floor", עוד בגרסתם הגולמית והראשונית, הוא הביט באשתו ואמר משפט אחד: "אלוהים, הם כל כך עצובים". כך סיפרה הזמרת האמריקנית בת ה־41 בראיון לקידום האלבום. "אפילו לא קלטתי שהם עצובים. כל כך התלהבתי מהמוזיקה", הוסיפה. 

"תרים אותי מהרצפה", אלבומה השמיני של ג'ונס, הוא אלבום פרידה קלאסי. מהסוג שעוסק בשיברון לב, כאב, חיפוש והחלמה. לאורך 11 שיריו לוקחת הזמרת את המאזינים למסע בעקבות לב שבור. זה ניכר כבר בשמות השירים. "How I Weep" הפותח הוא תגובת בכי ראשונית להלם (גם אם, למען האמת, לא מדובר בשיר פתיחה סוחף כל כך). את "Hurts to be Alone" אין ממש צורך להסביר, ו"Heartbroken, Day After", מנקודות השיא של האלבום, הוא המחשה מוזיקלית מדויקת של תחושת השקט השקרית של הבוקר שאחרי. זו, שממש כמו השיר, מופרת והופכת כאב גדול שמתפרץ לקראת הערב.

 "החיים האלה, כפי שאנחנו מכירים אותם, תמו" היא מספידה ב"This Life", אבל מראה סימני חיים חדשים, או לפחות נחמה ורצון להשתקם ב"I'm Alive". "את הסדקים האלה בלב שלי אי אפשר לתקן עם בטון", היא שרה ב"To Live" המריר־מתוק, עוד רגע שיא באלבום. זה יסתיים, כדרכם של משברים, בהשלמה שמביא עמו "Heaven Above", ובשלב זה אפשר להגיד בוודאות שגם אם לשיריה החדשים אין באמת ייצוג מציאותי בחייה האישיים כרגע, ג'ונס בהחלט יודעת לספר סיפור - אמנות שנדמה שחלפה לה במוזיקה של העשורים האחרונים, בעידן שאחרי האלבום. 

מאז שפרצה בענק ב־2002, זכתה ג'ונס בשלל פרסי גראמי ומכרה יותר מ־50 מיליון אלבומים. באמצעות שילוב אלגנטי בין ג'אז, בלוז ופופ היא הפכה לאהובת לבם של אנשי מעמד הביניים הגבוה, והמוזיקה שלה ליוותה לא מעט מסיבות קוקטייל צהריים ניו יורקיות, יש לשער. 

אם אתם נמנים עם מי שעבורם ג'ונס היא סמל למוזיקת מעליות, סביר להניח שלא תתלהבו מהשירים החדשים, שיהיו עבורכם עוד מאותו שעמום מינורי (דווקא באלבומה הקודם מהשנה שעברה, היא הפגינה נסיוניות סגנונית מרעננת). 

אם אתם נמנים על הצד השני של האנושות - תמצאו באלבום עונג צרוף בחסות מוזיקאית שלא צריכה להוכיח דבר, רק להמשיך לעשות את מה שהיא טובה בו. ואולי רק להמציא סיפור פרידה מדי פעם, בשביל הרגש.