ההזמנה לחשוב על "ספר" היא הזמנה לחשוב על החיים האנושיים. האנושות הפרה את החיים הטבעיים, ועיבדה אותם באמצעות מגוון רחב של פעולות של תירבות (culture), דוגמת החקלאות, החיברות, העיור והתיעוש. אך במובנים רבים, המשמעות העמוקה ביותר של המעבר לתרבות אנושית, התרחש באמצעות הכתיבה והקריאה: הלוח, המגילה והספר. המרנו את חיי הטבע בחיי הספרות, ואת מקומנו על פני האדמה, מצאנו בבחירה האנושית לחיות בתוך ספרייה גדולה.
במובן הקונקרטי, האותיות הכתובות ממלאות את חיינו: הספרים המקצועיים, הספרות היפה, הספרות לשעות הפנאי וספרי ההדרכה. במובן המטאפורי, אנו מתבוננים במציאות וחווים אותה בהתאם למה שקראנו ופגשנו בספרים. אנו מוקפים בספרים מלוא העין, ומוצאים את עצמנו מטיילים במחסן ענק של ידע שימושי ולא שימושי, אמיתי ובדיוני, רוחני או גשמי.
אנחנו, שנולדנו במחצית השנייה של המאה העשרים או בתחילת המאה העשרים ואחת, נולדנו לספרייה אינסופית, בעלת מבוכים רבים, שנעשית ממוחשבת יותר ויותר. והנה, למרות כל מה שנטען כנגד האות הכתובה, ולמרות כל שניבאו חוזי העתידות, הספרים היו ועודם חלק משמעותי מכל מה שמאפשר חיים אנושיים ראויים.
ההזמנה לחשוב על "ספר" היא הזמנה לחשוב על הקיום האנושי, או לכל הפחות לאחד מן האופנים המשמעותיים ביותר שבהם הקיום האנושי בא לידי ביטוי. זו איננה הזמנה אקדמית ואינטלקטואלית, אלא הזמנה להתבונן בעצמנו, ובניסיון האנושי להגדיר או לתאר מהו להיות אדם. דומה, כי כמעט לכל אחת ואחד מאיתנו, יש זיכרון של רגע מכונן או של רגעים רבים, שבהם פגש את החוויה של הקריאה בעלת המשמעות.
איך להתחיל לחשוב. עמנואל לוינס // צילום: Aurimages
הרגע הזה בערב, שבו ההורה קורא לילדיו "סיפור לפני השינה"; התמונה המרגשת של ילדי כיתה א' הנכנסים לבית הספר ומחכים לקבל את המפתחות לעולם הכתיבה והקריאה; המבט של זו הנעמדת מול ארונות ספרים המלווה בהתפעלות ובאימה מפני גודש הדעת; או החוויה של הנסיעה באוטובוס או ברכבת, כאשר הנוסעים מוציאים מן התיק ספר קטן ומעיינים בו.
כשנשאל עמנואל לוינס, הפילוסוף היהודי הצרפתי, את השאלה: "אז איך מתחילים לחשוב?" הוא ענה כי המחשבה כנראה מתחילה ברגעים קטנים, שאפילו איננו יודעים לתת להם שם. אולם "מקריאת ספרים, לא בהכרח ספרים פילוסופיים", הופכים הרגעים הבראשתיים הללו, לשאלות ולמחשבות. אם מתייחסים אל הספר כאל מקור של מידע, או ככלי למידה או טקסט הדרכה, מפספסים את הדבר העיקרי של הספר. שכן, לקרוא משמעו לצאת מן המציאות הקונקרטית ומהעיסוק הרב בעצמנו, לעבר העיסוק בדמיון, באפשרי, באידיאלי, במה שראוי ויכול להיות.
לכתוב על ספר בעברית
ההזמנה לכתוב על ספר בעברית נושאת איתה מטען נוסף, ייחודי לתרבות היהודית והעברית. שכן, אל ההזמנה הזו מתלווה הצורך והרצון, לחשוב על "הספר", המתנה הגדולה ביותר שהעניק העם היהודי לאנושות, בדמותו של "ספר הספרים".
במאמר שהקדיש גרשם שלום לכינוי "עם הספר", ביקש לבחון את היחס ההיסטורי שבין ישראל ובין ספר המקרא, ואת משמעות היחס הזה בעת החדשה ובעידן של חילון. "עם הספר", אומר שלום, הוא הכינוי המחמיא ביותר מבין הכינויים שהעם היהודי קיבל מפי זרים, ותחילה מפי מוחמד, מחולל האסלאם. האם עם ישראל הוא מעין רוח רפאים השומר על האוצר שהופקד בידו? האם העם היהודי נרצח (כפי שתיאר היינריך היינה) תוך כדי שהוא שומר את הביבליה באפלולית הגטאות?
סכנת המחקר. ש"י עגנון // צילום: באדיבות בית עגנון
מערכת היחסים שבין העם ובין הספר גדולה וחיה יותר מאשר כשומרי האוצר. משמעות הספר בחיי העם היהודי קשורה באפשרות של הספר להמשיך ולחיות ולהיות השראה של חיים בקרב העם. העם היהודי, אומר גרשם שלום, לא היה ראוי לתשומת לב רבה יותר מכל עם אחר מעמי המזרח הקדום, אלא שכשהופיע בקרב העמים, הוא הופיע עם "הספר" שלו: "העם והספר כרוכים היו בתודעה העצמית של היהודים ובתודעת העולם... הקשר בין העם והספר היה כה חזק ואורגני, שסערות ההיסטוריה לא יכלו להתירו. ועדיין עם הספר הוא זה, וגם בחילונו של הספר הקדוש והפיכתו לכעין סאגה של האומה היהודית נשמרת תביעתו ומהדהד משהו מן הקריאה שיוצאת ממנו" (גרשם שלום, עוד דבר, עמ' 60-61).
אך מעבר למחויבות העמוקה הזו לספר - למקרא, ראוי לתאר את התרבות היהודית כתרבות של ספר. התרבות היהודית הוקסמה ועדיין נפעמת מהממד הקיומי האנושי שיש בספר. אפשר לנסות ולתאר, כפי שעושים היסטוריונים וחוקרי יהדות, את הדרך שבה התפתח היחס לספר עד שהיה למוקד העניין של העם היהודי. כך, למשל, רבים מסכימים כי המעבר מימי הבית השני, שבמרכזם הדתי עמד בית המקדש, לתקופת המשנה והתלמודים שבמרכזם התורה, קיבע את היחס המיוחד אל הספר. אחרים עוסקים בתיאור התפתחותה של הספרות הקבלית, שנתנה ממד שמימי לתורה כאחת הספֶרות האלוהיות, ובכך זיכתה אותה במעמד נצחי ואינסופי. יש המקשרים את היחס המיוחד אל הספר בהקשר הבין־תרבותי והבין־דתי, שהיהדות היתה נתונה בו בסוף האלף הראשון ותחילת האלף השני. וכמובן רבים יאמרו, כי היהדות היא דת של ספר, מהטעם הפשוט שהיא מבוססת על האמונה ב"תורה מהשמיים".
המדרש הארץ־ישראלי "בראשית רבה" פותח בתיאור מעשה הבריאה כמימוש של הרעיונות שנכתבו במחברת העבודה של הקב"ה. ספר העולם הרי הוא כמו פנקס, ובו מצוירות התוכניות האדריכליות של המציאות. ספר הבריאה הזה הוא ספר התורה. המציאות כולה על חוקיה, התפתחויותיה וערכיה אינה אלא ההוצאה לפועל של התוכניות בכוח. המציאות היא ביטוי של הספר. והתורה, הלובשת דמות של בשר ודם, מספרת לכותבי המדרש כי היא זו שהיתה "כלי אומנותו של הקב"ה". כשם שמלך בשר ודם, כאשר בונה הוא פלטין (ארמון), הרי הוא מתייעץ במומחה - באומן, וזה אינו מעלה מדעת עצמו אלא מחזיק מחברות ופנקסים "לדעת היאך הוא עושה חדרים ופשפשים". כך לא ברא הקב"ה את העולם, עד שהיה מביט בתורה, שהיא ה"ראשית" של המילה "בראשית" שבאמצעותה ובהדרכתה נברא העולם.
וכאילו לא די לו בטענה הזו, ממשיך המדרש ומקלל בקללות נמרצות את כל מי שחושב אחרת. נראה כי מבחינתו של כותב מדרש זה, החלופה של תרבות הספר היא הפגאניות - חלופה של בריאה על פי ספר היא סיפור מיתולוגי של בריאה. ברי כי המדרש אינו עוסק בשאלה הפילוסופית של מהו היש, או מהי הבריאה, אלא כיצד משתקף האדם מן האופן שבו הוא מספר ומבין את סיפור היצירה ובריאת העולם. איזה עולם אנושי יוצר האדם כשהוא מבקש לספר על המציאות שבה הוא חי ומתאר אותה כבנויה על מקום הביבין? מה הוא מבקש לספר על המציאות כשהוא מספר שהיא נבנתה על פי הכלי הנפלא והמכוסה והמטופח, שהוא גם המשעשע ביותר של הקב"ה - הספר?
כל אחד והאות שלו. מר שושני
חוקרי המקרא והדתות, האנתרופולוגים והארכיאולוגים, מספרים על הממד הפגאני שקדם לעולם התורה, על הרבדים הקדומים לספר התורה, שבהם תוססים העולמות של התהומות, הלווייתן, המים התחתונים והמים העליונים. המדרש מעדיף לספר על העולם שקדם לעולם, והוא עולם הספר. והיה הספר ההוא מוצנע, מטופח ומכוסה לפני הקדוש ברוך הוא, ולשם מה? לשם השעשוע. התורה היתה בת הטיפוחים של הקב"ה והשעשוע האולטימטיבי שבבית גנזיו. הראשית של הבראשית שבו נברא העולם היה הספר.
תולדות האדם כספר
סיפור ראשית האנושות מסופר בספר בראשית כמה פעמים. החל בפרק הראשון, שכותרתו "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", המסתיים בתיאור היום השביעי וקדושת השבת; דרך הפרק השני, "אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם", המסתיים בתיאור הגירוש מהגן בעדן; ועד לסיפור השלישי, "ספר תולדות אדם", המגולל את שרשרת הדורות מאדם עד נח ומסתיים בסיפור הלא מפוענח על אודות בני האלוהים ובנות האדם.
הסיפור השלישי מקבל את הכותרת "ספר", ובלשון הפסוקים הפותחים אותו, "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ. זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם." (בראשית ה, 2-1).
איזה ספר זה? גם אם קשה לענות על שאלה זו, הרי שאנו יודעים כי לפחות אחד מחכמי ישראל, שמעון בן עזאי, ראה בפסוק את הכלל הגדול בתורה, ובעוד רבי עקיבא ראה את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" ככלל גדול בתורה. נענה לו בן עזאי ואמר: "'זה ספר תולדות אדם' - זה כלל גדול מזה" (ספרא, פרשת קדושים, פרק ד', י"ב).
מפה גיאוגרפית ענקית. ז'וזה סאראמאגו
המחשבה על ספר תולדות אדם מעוררת בתרבות היהודית את האפשרות המפליאה והמסקרנת, שבה הופך האדם עצמו לספר. הדימוי האפלטוני שהורישו לנו חז"ל, כאילו העובר במעי אמו מקופל בדמות של פנקס ונר על ראשו, ומלאך יושב ומלמד אותו את כל התורה כולה. זיקה ישירה המחברת בין דמותו של העובר כפנקס, ובין האפשרות של האדם להפוך את עצמו לספר.
בסיפור תלמודי קסום ועצוב, מתאר רבי אליעזר כיצד יכול להפוך לומד התורה בעצמו להיות לספר תורה. שתי ידיו כשני עצי חיים, והוא עצמו המגילה הכתובה של התורה. יכול האדם להזדהות באופן מלא עם התרבות שהוא מייצג, עם השליחות שהוא מייצג, עם התורה שהוא לומד. כך, הופך האדם בעצמו לספר שאותו הוא לומד ומממש באורח חייו. אפשר לתאר זאת בשפה הנבואית של יחזקאל, האוכל את הספר כדי שהמילים של ההשראה הנבואית יבואו בתוכו: "וָאֶפְתַּח אֶת פִּי וַיַּאֲכִילֵנִי אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת... וָאֹכְלָה וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק". (יחזקאל ב, 8-ג', 3)
"רציתי לכתוב ספר ששמו אדם", כך מתאר רבי מנחם מנדל מקוצק את אחת המטלות הגדולות שלקח על עצמו בהסתגרותו. המאמץ לרכז את כל המעשה האנושי והמחשבה האנושית לתוך ספר. מה יהיה כתוב בספר כזה? מה מספר דפיו של הספר הגדול ביותר ששמו האדם? וזו היתה תשובת הרבי: עמוד אחד. כיצד אפשר לכווץ את חוויית החיים לכדי עמוד אחד בלבד? איני בטוח שאני בכלל יודע כיצד אפשר להשיב על השאלה הזאת, וכיצד אפשר להציץ מבעד לחלון האטום ולגלות משהו מנבכי נפשו של האיש המיוחד הזה. ואולי, מה שלא ניתן לתיאור הוא־הוא הדבר בעצמו, ומה שלא ניתן להסבר הוא שהופך את האישיות שלו לסיפור ולספר.
ובימים אלה של העשורים הראשונים של המאה ה־21, נראה שאי אפשר להתעלם מלהזכיר לפחות ספר אחד נוסף, היוצא מהספר וחודר אל מציאות החיים החברתית, הפוליטית ואולי גם הדתית: "ספר הפנים", המכונה פייסבוק.
להיות כלוא במערה
אך יש גם חשש מפני הספר, שמא יהיה הספר למקום הכליאה של כותבו וקוראו. לוינס מוטרד מהקוראים הביקורתיים (או כמו שהוא קורא להם, ה"כביכול ביקורתיים"), שמרוב התחכום שלהם ביחס לספרים, ביחס לפרשנות ובאשר למשמעות המסמנים והמסומנים, איבדו "אפילו את הרצון לצאת מהמערה".
בשפה עדינה ומרמזת, לוינס מציע לנו לחשוב על האפשרות של הספר להיות לעולם שלם בפני עצמו, עולם שיוצר את עצמו, חי את עצמו ומתעלם ממה שמחוצה לו. עולם הדומה כולו למערה של אפלטון, שבה קשורים בני האדם בעודם מתבוננים בדמויות הצל שעל הקיר, שאינם אלא הצל שהם עצמם מטילים על קיר המערה.
בדרכו הספרותית הייחודית פיתח זאת ז'וזה סאראמאגו בספרו "המערה", כאשר תיאר את התרבות המודרנית הצרכנית כחזרה אל המערה, על ידי הפיכתו של "הקניון" למערה שבו אנו חיים. האדם נכנס לתוך הקניון, ויכול לחיות בו חיים שלמים, לטייל, לשמוע מוזיקה, לאכול, לקרוא, לבלות. הקניון המשוכלל מאפשר לו למצוא את עצמו כילד, כבוגר, כאיש וכאישה, כמבוגר וכקשיש. ומן הקניון יכול הוא לחוות את העולם כולו, את התמונות ואת המראות, את הסרטים ואת הספרים, שבהם מוצא הוא את עצמו:
"מפה גיאוגרפית ענקית... חומת סין, טאג' מהאל, פירמידה מצרית, מקדש מקארנק, אקוודוקט שמים זורמים בו עשרים וארבע שעות ביממה, מנזר ממאפרה, מגדל קלריגוש מפורטו, פיורד, שמי קיץ ועננים לבנים מרחפים בהם, אגס דקל אמיתי, שלד של טיראנוזאור, עוד אחד שנראה חי, הימלאיה עם האוורסט שלו, נהר האמזונס עם אינדיאנים, רפסודת אבן, הצלוב מקורקובאדו, סוס מטרויה, כיסא חשמלי, כיתת ירי, מלאך תוקע בחצוצרה, לוויין תקשורת, כוכב שביט, שביל חלב, גמד גדול, ענק קטן, בקיצור, רשימה כל כך ארוכה של פלאות, שאפילו שמונים שנות בטלה לא יספיקו כדי ליהנות מהם, גם אם האדם נולד בקניון ולא יצא ממנו אף פעם לעולם שבחוץ" (סאראמאגו, "המערה", עמ' 241).
האפשרות להשראה
אבל זאת עלינו לזכור, כי מה שמייחד את התופעה התרבותית של הספר תלוי באפשרות שלו להפוך למקור של השראה. לא החפץ הוא העושה את הספר לספר, אלא האפשרות של החפץ להיות מעורר למחשבה ולחיים. האפשרות שעדיין נמצאת בידי הספר לזעזע את הקורא, לקרוא לו לעשות דבר מה, לפנות אל חייו הוא. האפשרות של האדם להתיישב ולקרוא בספר, ובכך להפנות אותה הלאה, להצביע על מה שמעבר לו, בין שאלה החיים המדומיינים המתוארים בספר ובין שזו הפנייה אל הממד הטרנסצנדנטי שבמציאות. והספר יכול גם להפנות את האדם אל מה שמעבר לו, אל הקורא האחר, אל הקוראים האחרים, לעבר קהילה אפשרית של קוראות וקוראים.
התלמוד, אומר לוינס, אינו רק ספר שאדם קורא בו ולומד; הוא מביא את דברי החכמים התובעים מהקורא לנשוף באותיות כדי להכניס בהן רוח חיים: "דברי חכמי התלמוד דומים לגחלת לוהטת (אבות ב',י'): הם מתלקחים כשנושפים עליהם. הבערה והאור הם כאן עניינה של נשיפה! בגחלת הלוהטת הזאת נקודות חסרות משמעות מקרינות משמעות, והנקודות הופכות לעוקצי משמעות. כל זה נכון גם בכתבי הקודש" (לוינס, קריאות תלמודיות חדשות, עמ' 15).
הספר הוא מקור להשראה, אם מוכנים לנשוף ולהפיח בו רוח חיים. ולתת לספר חיים - זה על ידי הנכונות לתת לו להיות מקור להשראה, לאפשר לספר להיות ניתן לקריאות שונות של קוראים, להיות פתוח לחיים חדשים ומרובים. כל אדם מוזמן לפרש, להפיח את רוחו באותיות המתות, ובלשונו של המורה הגדול, מר שושני, זו המשמעות של הביטוי "ותן חלקנו בתורתך". כל אחד והחלק שיש לו בתורה, כל אחת והאות שלה בספר.
בה בעת, יכולים המפרשים והמפרשות להיות אלו שממיתים את הספר, אלו שמעניקים לו כבוד מלכים, ובה בעת מסע הלוויה. האם אלו החוקרים והחוקרות שאינם מאפשרים לספר לדבר את עצמו? האם אלו שומרי הסף המבקשים לשמור על האותיות המתות שבספר? באירוניה מופלאה ומפורסמת תיאר ש"י עגנון את הסכנה של המחקר, העלול לפגום בחיותו של הספר:
"יש מלומדים שבקיאותם מביאה אותנו לידי תמיהה מחמת הביבליוגרפיה שבספריהם שתופסת כשליש מהספר, כיוון שבודקים אחריהם רואים שרוב הספרים שהזכירו אין להם שייכות עם הספר. מלומדים אחרים יש שאחר שמביאים מקור לדבריהם הרי הם מוסיפים וכותבים, עיין גם שם ועיין גם שם. ובאמת מאותן גמין העתיקו את ראיותיהם, כלומר ממקום שאתה משתלח לעיין גם שם, משם עצמו העתיקו כל ראיותיהם, ולא ראו את הספרים שמשם הביאו את ראיותיהם, ואם יבואו ויאמרו כבר קדמוכם חכמים, הרי הם מתחסדים ומראים שהביאו אף את שמותיהם. מלומדים אחרים יש שמרבים בציטטים מספריהם, כלומר מדברי עצמם הם מביאים ראיה לדבריהם. אם תמימות יתירה אין כאן שעשועים של עשיית ספרים יש כאן, שמשתעשעין להראות כמה חכמים הם, כמה ספרים כבר עשו. מלומדים אחרים יש שמביאים דעותיהם של אחרים, לא לשם ראיה, אלא כדי לחלוק עליהם" (עגנון, "שירה", עמ' 171).
וכהד מן השירה הצרפתית ענה לו אדמונד ז'אבס, כשאמר: לא משנה עד כמה ייזהרו הקוראים, ועד כמה יבקשו להיות חביבים ושומרים על הספר כאוצר, עדיין הקריאה היא פיזית ואלימה. משל ישנו מאבק בין הידיים המבקשות לפתוח את הספר, ובין הכריכה המבקשת לשמור על הספר סגור. כאשר הקורא פותח את הספר, הוא מנפץ את הכריכה שלו, הוא מבקש להפריד בין הדפים הצמודים ונדבקים זה לזה, ופותח אל האור ואל המנורה, את האותיות והמילים שהיו עד עתה בחושך.
ז'אבס רואה את האותיות המשחירות את העמוד הלבן, ומזמינות למסע שאין לו סוף. כל קריאה מפרקת ובונה, יוצרת והורסת את החפץ ששמו ספר.
הספר כהזמנה לאתיקה
לכאורה, הספר הוא חפץ, ולחשוב על הספר משמע לפנות ולעסוק במה שכתוב, במה שקבוע ויציב. על פני השטח, כל העמל והחשיבה שקדמו לכתיבת הספר ולהבאתו לדפוס הסתיימו בזמן שהיה לאובייקט סגור וכרוך. ואולם, המציאות מפגישה אותנו עם החיים הממשיכים של הספר גם לאחר שהוא היה לספר. הספר ממשיך להדהד את החיות ואת ההתחרשות התזזיתית שקדמה לכתיבתו ולהיכנסו לתוך טקסט כתוב. ומלבד זאת, הספר ממשיך לחיות דרך האנשים המדפדפים בו, קוראים בו, מקמטים אותו, ולעיתים אפילו כותבים ומסמנים בו. ספר מפנה כל הזמן למה שהוא גדול ורחב ממנו, ונראה שגם אי אפשר לתפוס אותו אלא לרמוז ולהפנות אליו.
הקריאה בספר מזמינה אותנו לפגוש את האיש או האישה שכתבו את הספר, אלו שחיו וחשבו והשקיעו את עצמם ואת רוחם באות הכתובה. הקריאה מזמינה אותנו לפגוש את עצמנו, הקוראים בספר, ומוצאים בו הד לחיינו שלנו. אך לא פחות חשוב מכך, הקריאה בספר מזמינה אותנו לחשוב על הקוראים והקוראות האחרים, ולהביא משהו מן הכתוב אל החיים הממשיים שלהם.
הספר אינו רק הלשון והתחביר, ואינו יכול להצטמצם ככלי להעברת מידע או כניסיון לערוך סדר וסיפר במציאות שפרטיה אינם מגיעים להתלכדות. כינון המשמעות נמצא בכל סיפור, וסיפור עוסק גם ביחסים שבין אדם לאדם, ובאופן ראשוני גם באפשרות של האדם לצאת מעצמו ולתת דין וחשבון לעצמו לפני האחר - האנושי או האלוהי. הספר הוא אף פעם לא רק ספר, הוא ממשיך להדהד את החיים שניתנו בו, ולבקש מאיתנו הקוראים והקוראות לחזור ולקרוא בו, ולהעניק לו חיים מחדש.
* פרופ' חנוך בן־פזי הוא ראש המחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בר־אילן ומחבר הספר "הפרשנות כמעשה מוסרי" (הוצאת רסלינג)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו