1 האמת היא שלא רציתי להתעסק שוב במחאת המכנסונים הזו, שהפכה כבר מתישה יותר מהשרב בן חמשת הימים שבגללו, לפי הטענה, היא פרצה מלכתחילה. גם ככה נראה שהדעות של כל מי שמשתתפים בוויכוח הזה נקבעו על פי הג'נדר שלהם, המקום שבו הם גדלו, ועד כמה הם אוהבים לגלגל על הלשון את המילה "הדתה".
אבל חשבתי שהתגובות שקיבלתי לא משאירות לי הרבה ברירות. כבר תשעה חודשים שאני כותב את הטור הזה, ומעולם לא נתקלתי בתגובות עוצמתיות כל כך, לחיוב או לשלילה, כמו אחרי הדברים שכתבתי בשבוע שעבר על מחאת המכנסונים. כך שרגע לפני שהדיון הזה יישכח (עד לשנה הבאה), חשתי צורך לדבר עליו עוד פעם אחת. בעצם, לא ממש על המכנסונים, אלא על איך דיון ענייני למדי ברשתות החברתיות מידרדר מהר מאוד לדו־קרב של השמצות מכוערות.
ברשת קשה לחוש את האדם שמולך. מישהי העירה לי שהעובדה שכתבתי שמדובר בפסטיבל פופוליסטי ובמחאה לשם מחאה, היא כבר שוביניזם בפני עצמו. התכוונתי לענות לה בצורה עניינית, כשקפצה לי תגובתה החדשה: "אין ספק שאתה אדם מסוכן, כי אתה בוחן ירכיים של בנות". האשימה לעיני כל, ואז התאדתה לה מהדף שלי. בטח הלכה לעשות שניצל לילדים.
היו עוד תגובות לא מאוד פרופורציונליות, אבל זו תסכלה אותי במיוחד, כי היא מראה איך אדם יכול לסקול היום אדם אחר בחוצות העיר בלי שום השלכות. ומה הטעם לכל זה? אין הרבה דיונים ברשתות החברתיות שמסתיימים בכך שאחד הצדדים אומר, "וואלה, יודע מה? בעצם אתה צדקת ואני טעיתי כל הזמן הזה". לאנשים קשה להודות בדברים כאלה, מה גם שהוויכוחים ברשת נעשים לעיני קהל עוקבים סקרן (כך לפחות אנחנו מדמיינים), ואף אחד לא אוהב להפסיד משחק מול קהל ביתי.
מהסיבה הזאת נוצרו עם הזמן החוקים הלא כתובים של הריבים ברשת: אתה מתכסח מול מישהו כמו שלא היית עושה בחיים האמיתיים, עד שאתה מבין שנכנסת למשהו גדול ממך, ואז אתה מתחיל בהדרגה להגיב לאט יותר. אם גם יריבך מותש כמוך, הוא יעשה את אותו הדבר, עד שאחד מכם יעניק לייק רפוי על משהו שהוא לא מתנגד לו לגמרי, וכך שניכם תוכלו לפרוש כשאתם מדמיינים שהצלחתם לשמור על כבודכם הכה־חשוב.
כבר 30 שנים בערך שהעולם שלנו מקוון, ונדמה שאנשים עדיין מגששים את צעדיהם כתינוקות בתוך מה שנראה להם כטריטוריה החדשה של עולם התקשורת הממוחשבת. לפעמים קל לנו לשכוח שהתמונה הזאת ברשת, שאנחנו מתנגחים איתה, מייצגת אדם, ומאחורי המקלדת אין לנו בעיה לשחרר איזו אמירה ארסית. אני בבית שלי, מה.
אלא שזה לא בדיוק עובד ככה, והשבוע גיליתי את זה שוב. נכנסתי ליותר מדי פינות עם יותר מדי אנשים, וכמובן הכל חזר אלי בהפוכה. לאישה אחת קראתי צבועה. למה? הרי יכולתי להגיד שהמחאה היא צבועה, וזה היה משרת את הדיון בדיוק באותה הצורה. ולמי אני מדבר ככה בחיים האמיתיים? לאף אחד, כנראה. ברשת יותר קל לזרוק מילים.
וכל הדבר הזה, אגב, היה בשביל ויכוח שעבורי הוא לא יותר מעקרוני. הילדה שלי בכלל הולכת לגן, ופריט הלבוש הכי אקסטרווגנטי שלה כרגע הוא נעליים שעושות אורות אדומים.
2 חבר יקר הסביר לי פעם שבכל פעם שאני לא מבין מה בחורה אומרת, רצוי שאענה ב"כן". נעמה שלי התחילה לדבר קצת באיחור, אבל מאז היא די השלימה את הפערים. לפעמים היא חוזרת מהגן, מתחילה סיפור, ולא ממש מסיימת אותו, עד שמגיע זמן ההשכבה. ככה זה עם ילדים בני 5 וחצי, רובם עדיין לא התמקצעו במלאכת טוויית הסיפורים.
נעמה נוהגת לסיים כמעט כל משפט ב"נכון, אבא?", כך שרק ביומיים האחרונים יצא שאישרתי לה שבלילות אנחנו הופכים לאנשים מהצד השני של כדור הארץ, שאלוהים שם את השמש בשמיים כדי שלא יהיה חולה מהמזגן של העננים, ושבחורף הבא היא יכולה לטוס לחופשת סקי בממלכה של פרוזן, יחד עם עומר הבת. אל תשפטו אותי. כשאני אומר "נכון", זה נותן לי שקט לעוד חצי שעה, בממוצע.
לפעמים מתגנב לליבי החשש שאם אמשיך בטקטיקה הזאת של החבר, אקבל בשנה הבאה טלפון מהמורה: "אתה אמרת לנעמה שמוצא האדם הוא מהגמל?". רק אלוהים יודע מה עוד אישרתי לה בהיסח הדעת, בהנחה שהוא לא התקרר ממזגן־העננים הזה שלו. נראה לי שבפעם הבאה שאתקל ב"נכון, אבא?", פשוט אגיד לה: "את יכולה לחזור על השאלה?" יש מצב שזה ייתן לי עוד 20 דקות.
אחד הנושאים שחוזרים במונולוגים הבלתי נגמרים של נעמה בזמן האחרון הוא המוות. אני לא יודע עד כמה תפיסת המוות באמת ריאלית אצלה (או אצל מישהו מאיתנו, למען האמת), אבל העניין הזה מעסיק אותה הרבה יותר ממה שהוא אמור להעסיק. בעיקר היא מרחמת על עצמה על זה ש"אני אהיה לבד אחרי שאתה ואמא תעלו לשמיים", ומדי פעם היא זורקת משהו על זה שגם היא תהיה אמא וסבתא אחרי שתסיים להיות ילדה, ושאחרי זה גם היא תעלה לשמיים, "כי זה מעגל החיים".
דקה אחרי זה היא יכולה להגיד שהיא לא מוכנה לאכול כי עודדי הסתכל לה על הצלחת, כך שלא הייתי ממהר לקפוץ למסקנות לגבי בגרותה הנפשית.
השבוע, בזמן שנסענו באוטו, הילדה אמרה לי ש"השמיים זה כמו פח גדול שזורקים אליו את כל הנפטרים, אבל הם כבר עשו אנשים חדשים, אז זה בעצם כמו שאנחנו שמים את החומרים בפינת מיחזור בגן". באותו רגע התחשק לי לשלוח את המשפט הזה לדף הפייסבוק השנוא עלי, "ילדים הם התסריטאים הטובים בעולם", שבכלל היה עדיף לקרוא לו "ילדים הם מסחטת הלייקים הטובה בעולם", או "הורים של ילדים הם התסריטאים הגרועים בעולם". המטאפורה של נעמה היתה פשוט נהדרת, חוץ מהעובדה שקצת מבאס לשמוע אותה כשאתה מרגיש כבר די קרוב לרגע שבו נגרסים בפינת המיחזור של העולם.
אני לא יודע איך אנחנו אמורים לדבר עם ילדים על מוות. אני לא יודע באיזה גיל, אם בכלל, הם מתחילים להבין את העניין המעצבן הזה של הסופיות שיש לכל דבר. בינתיים הילדים שלי נפרדו מסבא רבא אחד ומכלבה, ועשו את זה בצורה בוגרת יחסית. קיבלו הסבר קצר, היו עצובים לקצת זמן, ואז המשיכו הלאה עם החיים, בלי יותר מדי התחבטויות. אולי בכלל זה אחד מהדברים האלה, שאנחנו אמורים ללמוד מהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו