1 למרות שחיכיתי לה די הרבה זמן, החזרה לשגרה תפסה אותי איכשהו לא מוכן. בשגרה שקדמה לעטלף, חלק גדול מהיום שלי היה מוקדש לנסיעות, ועכשיו מרכז הכובד של העבודה שלי עבר לבית. לפעמים אני עובד בערב, ואז יוצא שהילדים יוצאים בבוקר לגן, האישה לעבודה, ואני נשאר עם כל הפינוקים שדירת שלושה חדרים בשפלה יכולה להציע. מה אני אמור לעשות עם כל הטוב הזה?
התשובה הנכונה היא, כמובן, להתבטל. הקלישאה אומרת שהחיים הם כמו רכיבה על אופניים, ואם קל לך מדי, זה אומר שאתה בירידה, אבל אחרי החוויה האינטנסיבית של החודשיים האחרונים דווקא מתאימה לי כל הקלילות הזאת. וחוץ מזה, גם בירידה יש משהו מרגש.
אז לרגע אחד אמנם תהיתי מה קורה עם הילדים בגן, עכשיו שאין להם את הצוואר של אבא לטפס עליו, אבל מהר מאוד התמכרתי לתחושה של לשכב על הגב לאור יום, בלי שיהיה שום יצור בסביבה שיחליט שבדיוק עכשיו זה הרגע הנכון לקפוץ לך על הבטן.
בשלב מסוים שמעתי קול שהגיע ממקור לא ברור. לקח לי קצת זמן, אבל לאחר תחקיר זריז הבנתי שמדובר בסאונד של המחשבות שלי. זה היה קצת כמו לפגוש חבר ותיק שנעלם, ורציתי לחבק אותו, אבל אז נזכרתי שאסור לחבק ושהוא בכלל סאונד פנימי ולא בן אדם, אז בסופו של דבר רק שלחתי מרפק סמלי לאוויר. היה מרגש.
בשעה שתיים חזרו הילדים (הצהרון טרם חזר לפעול, כי הוא מחבר בין שני גנים שונים), אחרי חצי שעה בערך הגיע חבר לכל אחד מהם, ומהר מאוד הסאונד הפנימי חזר להתחבא במקום שבו הוא יוכל לשמוע את עצמו. לרוב אני מצליח לסכל מפגשים מרובעים מהסוג הזה, אבל הפעם זה פשוט לא היה משנה. היה כל כך חם, והמזגן המרכזי בבית לא עבד, כך שלא היה לי אכפת מעוד שני ילדים בתוך מרחץ הזיעה הזה.
מתישהו במהלך אחר הצהריים גיליתי שאני מחשב את השעות שיש לי עד לפעם הבאה שיהיה לי בית לבד. כל אחד רוצה להיות ההורה הכי טוב בעולם, זה בטוח, אבל רק מעטים מוכנים להשקיע את המאמץ האדיר שכרוך בכך. כנראה אני לא אחד מהם.
מצד שני, גם להיות אבא רגיל וסביר זה לא מובן מאליו. השבוע הילדים רבו בצרחות ובבכי, שנמשכו עד שעת ההשכבה שלהם, מי יישב בבוסטר של מיקי מאוס בנסיעה שלנו לחיפה. אגב, עדיין לא הרכבנו את הבוסטר, והנסיעה היא בעוד שבוע וחצי. סתם שיהיה לכם מושג.
כל הפוסטים המתבכיינים של ההורים בעידן הקורונה בטח גרמו גם לרווקים שבכם להבין שלהיות הורה זה טריפ שיכול לעיתים להפוך לסיוט. ובאמת, לפעמים השניה הזו בערב בה אני רואה את העיניים שלהם נעצמות היא רגע השיא שלי להיום. אבל לפעמים, כשהילדים באים למיטה שלנו בבוקר ואני עדיין ישן, ואחד מהם מצמיד את הראש שלו לשלי בלי לדבר, וככה אני מתעורר לי באיטיות לתוך העיניים הערות שלהם - גם אדם עם מעטה ציניות עב כשלי חייב להודות ששום דבר לא מנצח את הרגע הזה.
2 קצת כאב לי לראות את הפסטיבל הפופוליסטי שנוצר השבוע סביב תלמידות חטיבת הביניים "אלון" ברעננה, שלא הורשו להיכנס לכיתות בטענה שבאו עם מכנסיים קצרים מדי. ראיתי אותן עומדות מחוץ לשער בית הספר וקוראות "לא ניתן לכם להחפיץ אותנו", בלי להיות מודעות לאירוניה שבקריאתן, ולכך שהן בעצם משמשות ככלי משחק.
אני חושב שאף אחד לא היה אומר להן מילה אם הן היו באות עם מכנס קצר כמו זה של הבנים. אלא שאין כל קשר בין המכנס הקצר שהבנים מגיעים איתו, למכנסון המחפיץ שהן לובשות מבחירה, ולמען האמת ייתכן ש"לובשות" זו מילה קצת חזקה בשביל פריט זעיר כל כך. אגב, אני גם לא חושב שבנים יכולים להגיע לבית הספר עם מכנס כזה, ואם היו מנסים, סביר להניח שלחברים שלהם היה מה להגיד בעניין הרבה לפני שהם היו מגיעים לשערי בית הספר.
אז למרות שהבעיה הספציפית של בנות חטיבת "אלון" נבעה יותר מהשמרנות הכללית של המוסד שבו הן לומדות ופחות מהג'נדר שלהן, התגובות שנשלפות על אוטומט לא איחרו לבוא: "זו הדרת נשים", "בית הספר הופך את הבנות לאובייקטים מיניים", "מחזירים אותנו לימי סיפורה של שפחה", וגם "מדובר בהתעללות על רקע מגדרי".
קל מאוד לזרוק מילים מפוצצות באוויר, אבל מוטב לשמור אותן למקרים אמיתיים של אפליה על רקע מגדרי, שגם מהם לא חסר. כי למילים יש השלכות. התלמידות שומעות אותן, מאמינות שבלבישת המכנסונים המטופשים האלה הן נלחמות למען איזו מטרה נעלה, ועל הדרך מפתחות דימוי של קורבן. כי אם הפטריארכיה המרושעת מתעללת בי כשהיא אוסרת עלי ללבוש מכנסונים, אז למה שלא תהיה אשמה גם בזה שהורידו לי כמה נקודות במבחן? ואם בחרו במקומי בן לפעילות מסוימת, זו לא הדרת נשים ברורה?
נשים לאורך ההיסטוריה סבלו לא מעט מהפטריארכיה הגברית, וגם היום נותרו כמה כיסי התנגדות עיקשים שמקפידים להדיר אותן, אבל בין זה לבין המכנסונים של התלמידות ברעננה אין דבר. סיפור המכנסונים, שנראים אגב בלתי נוחים בעליל, לא אמור לעניין את הקהל הרחב: זה קוד שאמור להיסגר בתוך כל בית ספר בנפרד. ובלי קשר, יש הרבה צביעות לגבי כל האג'נדה הנשית, בתקשורת הממוסדת ובכלל. יש כאלה שממהרים לתמוך בכל גחמה נשית חדשה שעולה על סדר היום, רק כדי שלא ייתפסו חלילה בצד הלא נכון של המפה.
כאדם בעל השקפה ליברלית, אני מאמין שלא צריך להתערב לבנאדם בלבוש שלו. בבוא היום, כשנעמה תגיע לגיל שבו מתווכחים על דברים כאלה, סביר להניח שאתן לה להגיד את המילה האחרונה. אבל יש גם עניין של גבולות. יש משהו מאוד בעייתי ברגע שמה שנחשף הוא קצת יותר מרגל, ולצערי, על זה בדיוק נופל פה הוויכוח. גם אלף פוסטים ברשתות החברתיות לא ישכנעו אותי שמאחורי המכנסונים הקצרצרים האלה עומדת אג'נדה פמיניסטית כלשהי. השאלה היא כן טוסיק או לא טוסיק. ואני אומר לא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו