ההתלבטות אם להיכנע לאימה, לוותר ולפנות מהר לאחור, כל עוד הדבר אפשרי, נמשכה עד שלא נותרה בפניי ברירה אלא להתייצב בפני שני אנשי מנגנון האבטחה המזוקנים של חיזבאללה. כל ניסיון בריחה היה מסתיים, קרוב לוודאי, באסון.
דחוס בין האנשים שצבאו על שער הכניסה לאצטדיון הכדורגל של בינת ג'בייל, הצגתי בפניהם את תעודת הזיהוי האירופית שלי, בתקווה שההמולה העצומה מסביב תמנע מהם להקדיש לי תשומת לב מיוחדת, ולו לשנייה. לא נתתי למחשבה הזו להשתלט עלי. פחד מוליד טעויות.
חוויתי לא מעט סיכונים במהלך עבודתי העיתונאית, אבל באותם רגעים ארוכים מנשוא עמדתי בפני החוויה המאתגרת והנוראה ביותר שאליה נקלעתי עד כה: חגיגת הניצחון של חיזבאללה לאחר נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון.
זה היה יום שישי, 26 במאי 2000, קצת יותר מיממה לאחר ההתקפלות החפוזה של צה"ל מדרום לבנון. הלבנונים עדיין לא ידעו איך לעכל את ההישג: פעם ראשונה שישראל מפנה שטח ללא הסכם, תחת אש, הרמת דגל לבן של מעצמה אזורית בפני מיליציה עדתית קטנה.
הנואם המרכזי בעצרת הניצחון היה אמור להיות חסן נסראללה, שהחליף שמונה שנים לפני כן את עבאס מוסאווי, אחרי שחוסל בידי ישראל. בימים ההם נסראללה עוד לא העביר את זמנו במחבוא כמו היום, ולא שידר נאומים לחסידיו ממקומות מסתור.
בינת ג'בייל ממוקמת בלב מה שהיה רצועת הביטחון, מרחק קילומטרים ספורים מהגבול עם ישראל, והסבירות שישראל תנסה לנצל את המעמד כדי להתנקש בחייו של מנהיג חיזבאללה היתה גבוהה למדי. הכאוס ששרר בשטח המפונה היה יכול לשחק לידיהם של מתנקשים, גם מטעמם של גורמים לבנוניים, שלא רצו לראות בהתחזקות השלוחה האיראנית בארץ הארזים.
אבל לנסראללה, המנצח הגדול, היה חשוב להפגין נוכחות, ריבונות, ולנצל את הרגע להתגרות פומבית בישראל. מכאן והלאה הוא יהיה בעל הבית בלבנון, והאיום הצבאי המשמעותי ביותר לפתחה של "הישות הציונית".
הגעתו של נסראללה לאירוע והחשש הכבד מפני ניסיון התנקשות הגבירו את העצבנות בקרב אנשי חיזבאללה שהיו ממונים על ארגון העצרת ועל אבטחתה. אני משאיר לדמיונכם הפרוע את המחשבה מה היה קורה לישראלי שהיה נתפס בידיהם באותו מעמד.
זו בדיוק המחשבה שהייתי צריך למחוק לחלוטין באותן שעות צהריים חמות בתחילתו של קיץ שיותיר את חותמו על המזרח התיכון כולו: כמה שבועות אחר כך ילך לעולמו "האריה מדמשק", חאפז אל־אסד, מאויביה הערמומיים ביותר של ישראל; ביולי ייפגשו בקמפ דיוויד אהוד ברק ויאסר ערפאת, בתיווכו של הנשיא ביל קלינטון, אבל המאמצים להשיג הסכם על סיום הסכסוך ייכשלו; ובספטמבר תפרוץ בישראל האינתיפאדה השנייה, הקטלנית וההרסנית.
הגעתי לביירות מווינה בשליחות "מעריב" והיומון האוסטרי "דר שטאנדרט" ביום חמישי בלילה, יממה וחצי לאחר שחיילי צה"ל עזבו. הפעם האחרונה שהייתי בלבנון היתה באוקטובר 1996, כשנשיא צרפת, ז'אק שיראק, הזמין אותי להצטרף לסיור שערך במזרח התיכון, שכלל גם את סוריה ולבנון.
בארבע השנים שחלפו מאז אותו ביקור שינתה ביירות את פניה והחלה להיפטר מהצלקות המכוערות של מלחמת האזרחים, שביתרה אותה במשך 15 שנה. הכביש מנמל התעופה לתוככי ביירות חולף על פני אל־דאחייה אל־ג'נוביה ("הפרבר הדרומי") - שכונת העוני השיעית, שהפכה למרכז העצבים של חיזבאללה. גם שם ניכרה תנופת בנייה.
ככל שזה יישמע תמוה, בכל ביקוריי בלבנון הרגשתי בבית. קו הנוף ההררי הנושק לים - חלקו סלעי, חלקו מוריק, העירוב הבין־עדתי והבין־דתי והשאיפה הבלתי נלאית להיות אירופה בלב הלבנט - כל אלה מוכרים לי היטב מחיפה, עיר הולדתי. כך היה גם הפעם. המתח שליווה את ביקורת הדרכונים בנמל התעופה התפוגג לאחר שעברתי אותה ללא בעיות.
מונית לקחה אותי למלון בביירות. להפתעתי הרבה, לא היו שום מחסומים בכניסה לביירות ובחוצותיה. לא צבא לבנוני או סורי, לא מיליציות למיניהן. חצינו ללא קושי את "הקו הירוק", קו ההפרדה בין המזרח הנוצרי של העיר למערב המוסלמי. ליתר ביטחון, העדפתי לשהות במלון בחלק הנוצרי.
למחרת חיפשתי נהג שיסכים לקחת אותי מביירות הבטוחה ל"דרום הפרוע", שממנו נסוגה ישראל. לכולם בלבנון היה ברור זה זמן שצה"ל עומד סוף־סוף לעזוב, אחרי 18 שנה, אבל איש לא ידע מה יקרה באווירה הכאוטית שנוצרה עם היציאה הישראלית הפתאומית. לבסוף נמצא נהג מונית אחד שהסכים לקחת עליו את הסיכון, תמורת סכום כסף נאה.
תחושת הניצחון על ישראל ניפחה את הגאווה הלאומית, אבל נסיעה דרומה היתה כבר עניין אחר, לפחות בשעות שאחרי הנסיגה. המתחים הפנימיים מיהרו לצוף מעל פני השטח. הנוצרים פחדו ממעשי נקמה של המוסלמים, בעיקר השיעים; המוסלמים צפו לפיגועים מצד הנוצרים; ומעל לכל, אחרי כמעט שלושה עשורים של נתק, שהחלו עוד לפני הפלישה הישראלית ב־1982, דרום לבנון, ובעיקר רצועת הביטחון, היו עבור אנשי הצפון שטח לא מוכר, שקורים בו דברים איומים - עימותים, פיגועים, מטעני צד, חיסולים, מלחמה יומיומית.
שעה וחצי נמשכה הנסיעה לחלקת האדמה הלבנונית ה"משוחררת", וככל שהעמקנו דרומה, כך הייתי צריך להרגיע את הנהג הלבנוני. האימה שלו הפכה כמעט בלתי נשלטת כשנכנסנו לרצועת הביטחון ולוחמי חיזבאללה נראו מכל עבר.
בינת ג'בייל ("בת ההר"), כשמה, שוכנת בין הרים וגאיות, מרחק קילומטרים ספורים מגבול ישראל. אוכלוסייתה, כ־30 אלף איש, שיעית ברובה ונחלקת בין תומכי ארגון אמל הוותיק, שהוקם בשנות ה־70, הפך למיליציה ומאוחר יותר למפלגה, לבין תומכי חיזבאללה (שהוקם בעקבות הפלישה הישראלית, במעורבות ישירה של איראן). עם יציאת צה"ל מלבנון מיהרו ראשי חיזבאללה להשתלט על העיירה והעניקו לה את הכינוי "בירת הדרום המשוחרר". בישראל הפכה בינת ג'בייל ל"בירת חיזבאללה" במלחמת לבנון השנייה, כעבור שש שנים, ונערכו סביבה כמה מהקרבות העזים ביותר בין צה"ל לארגון השיעי הקיצוני.
הגענו לבינת ג'בייל בסביבות 9 בבוקר, עם רבבות לבנונים שזרמו אליה מרחבי הדרום. פשוטי עם ומכובדים, מי ברגל ומי במכוניות שרד, מילאו את רחובות העיירה לקראת "עצרת השחרור והניצחון". כולם תחת עינם הפקוחה מאוד של אנשי חיזבאללה, במדים שחורים ובכומתות שחורות, שהטילו אימה על סביבתם. עבורם, העיירה היתה עדיין שטח אויב פוטנציאלי, אף שרבים מחיילי צד"ל השיעים ערקו לצידם בחודשים שקדמו לנסיגת צה"ל.
את הבדיקה הביטחונית בכניסה לאצטדיון עברתי ללא בעיות. העובדה שהיו במקום עוד עיתונאים זרים הקלה את ההסוואה. נמנעתי מלהביא איתי כל ציוד טכני - מצלמות ומכשיר הקלטה, שהיו מחייבים התעכבות ארוכה יותר אצל מאבטחי חיזבאללה. תפסנו עמדת צפייה על רחבה מוגבהת שהשקיפה לעבר הבמה המרכזית שהוקמה על הדשא באחד מצידי האצטדיון, מרחק כמה עשרות מטרים מהמקום שבו עמד נסראללה לשאת את נאומו.
את עיניי לכדה כרזה מצוירת עצומה, ששימשה תפאורה לבמה. בכרזה נראו חורבותיה של לבנון, לאחר הפצצות ישראליות, ובתוך ההריסות שוכבים שני לוחמי חיזבאללה במארב, האחד חמוש ברובה קלצ'ניקוב והאחר במטול אר.פי.ג'י, מכוונים את נשקם אל עבר הר גולגולות מדממות, חובשות קסדות, של חיילי צה"ל. מאחורי הלוחמים השיעים צוירה מצלמת הווידאו שהנציחה את מעשיהם.
חיזבאללה פיתח את נשק התעמולה הוויזואלית עוד הרבה לפני דאעש, והצליח באמצעותו לפגוע בעצבים רגישים ביותר בחברה הישראלית. סרטוני הפיגועים יצרו אצל חיילי צה"ל ברצועת הביטחון את התחושה שהם משמשים "ברווזים במטווח".
הכרזה המורבידית הזאת שיתקה אותי לרגעים ארוכים. המסר שעלה ממנה היה מחריד ושיקף את האווירה שמארגני העצרת ביקשו לייצר: לא חגיגת חופש ויציאה לחירות מכיבוש זר, לא תקווה לבנייה מחדש ולעתיד טוב יותר, אלא הילולת ריקודים על גופותיו של האויב הישראלי. שלנו.
אחד מבכירי "ההנהגה המדינית" של חיזבאללה אמר לי: "זה כל ההבדל בינינו לבינם (הישראלים) - אנחנו אוהבים את המוות, והם את החיים". כלומר, פולחן ההקרבה העצמית ניצח את קידוש החיים. מי שמוכן למות - חזק, מי שדבק בחיים - חלש. זו תמצית תרומתו הרעיונית של חיזבאללה לסכסוך הערבי־ישראלי, שאומצה בהתלהבות על ידי ארגוני הטרור הפלשתיניים. חיזבאללה יזם את פיגועי ההתאבדות הראשונים בשטח לבנון, תחילה נגד מטרות אמריקניות וצרפתיות מהכוח הרב־לאומי שהוצב בביירות, ומאוחר יותר נגד מטרות של צה"ל.
חוויה מזעזעת עוד יותר מהכרזה המחליאה ההיא ציפתה לי בתחילת העצרת. פעילי חיזבאללה נכנסו לרחבת האצטדיון כשהם צועדים בסך בשורות ישרות, לבושים במדים, נושאים בידיהם את דגלי הארגון בצבעי צהוב וירוק. שירי הלכת הצבאיים שהושמעו במערכות הכריזה והסיסמאות צמאות הדם עוררו בי אסוציאציות בלתי נמנעות לגרמניה הנאצית. וכשעלה נסראללה לבמה, והאצטדיון הוצף זעקות הערצה וסיסמאות דתיות, דגלים ואגרופים קפוצים, ראיתי גם לא מעט לוחמים שמצדיעים במועל יד.
נסראללה, אז בן 40, היה מוקף בארבעה מאבטחים מזוקנים לובשי חליפות שחורות. מאחוריו היה תלוי דגל לבנון עצום, ומולו, בשורות הראשונות של הקהל, ישבו עשרות אנשי דת שיעים.
"את הניצחון הזה אנחנו מגישים לעמנו המדוכא בפלשתין הכבושה ולעמי אומתנו הערבית והאסלאמית", פתח לקול תרועות ההמונים, "מכאן, מבינת ג'בייל המשוחררת, אני קורא לעם הפלשתיני המדוכא, המעונה, הנרדף - עתידך בידיך".
הוא שרטט בפני הפלשתינים את "מפת הדרכים" שלו. "אתה יכול להחזיר לידיך את אדמתך בכוח רצונך. בדרכו של עז א־דין אל־קסאם, בדמם של פתחי שקאקי (מנהיג הג'יהאד האסלאמי הפלשתיני, שחוסל על ידי המוסד במלטה ב־1995) ויחיא עיאש ("המהנדס" של חמאס, שעמד מאחורי פיגועי ההתאבדות הפלשתיניים בישראל וחוסל באמצעות טלפון נייד ממולכד ב־1996), תוכל להשיב לך את ארצך בלי לחכות שהציונים יעניקו לך פיסת ארץ פה ושם.
"אתם יכולים להחזיר את משפחותיכם לבתיהן בגאווה ובפאר, בלי לבקש את עזרתו של איש. אתם יכולים להשיג בחזרה את אדמתכם ואת זכויותיכם הלגיטימיות, גם אם העולם כולו ינטוש אתכם. הו, העם הפלשתיני, דרככם לחופש היא דרך ההתקוממות והאינתיפאדה, התקוממות רצינית ואינתיפאדה אמיתית. לא האינתיפאדה במסגרת הסכמי אוסלו ולא האינתיפאדה בשירותו של הנושא ונותן העושה ויתורים בשטוקהולם, אלא האינתיפאדה וההתקוממות שלא יסתפקו אלא בהשגת הזכויות המלאות, כמו בלבנון.
"כל לבנון מסרבת שיישאר ולו חלק קטן מאדמתה תחת כיבוש. אני מגיש את הדגם הלבנוני המתוחכם הזה לעמנו בפלשתין. אתם הפלשתינים המדוכאים, המבודדים, הנצורים, יכולים לכפות על הפולשים הציונים לחזור מהיכן שבאו. ילכו הפלאשה לאתיופיה, והרוסים לרוסיה ולשאר המקומות.
"הבחירה בידיכם, והדגם לנגד עיניכם. התקוממות אמיתית ורצינית יכולה להביא לכם שחר של חופש. ישראל, שיש לה נשק גרעיני וחיל האוויר החזק ביותר באזור, חלשה יותר מקורי עכביש. אם תרצו להמשיך ולסמוך על בריה"מ לשעבר, כפי שעשיתם בעבר, אם תחכו לקהילה הבינלאומית - לא תגיעו לשום תוצאה. אבל אם תלכו בדרכו של אללה, הוא יעזור לכם, ואיש לא יוכל להביס אתכם.
"הבושה, התבוסה וההשפלה שייכות לעבר. הניצחון מציב יסודות לעידן היסטורי חדש. עזבו את הייאוש והתחמשו בתקווה, ובשם כל השאהידים בלבנון, אני מבקש מכל הממשלות הערביות לחדול מהנורמליזציה עם ישראל, לנתק את קשריהן עם ישראל, לכפות את עמדותיהן ואת החלטותיהן על ישראל. אני מבקש מהעמים הערביים לעמוד לצד העם הפלשתיני ולסרב לכל סוג של נורמליזציה עם האויב. ישראל הגדולה נוצחה על ידי ההתנגדות".
ספק אם ישראל הרשמית התייחסה אז ברצינות לעצות שהעניק נסראללה לפלשתינים ולמדינות ערב. איש גם לא בדק מה היתה ההשלכה של אותם ימים דרמטיים בלבנון על פיגועי ההתאבדות ההמוניים נגד המערב, שהחלו קצת יותר משנה לאחר מכן. אבל מי שרצה יכול היה להרגיש כבר אז את רעידות האדמה הקלות, שבישרו על הרעש הסיסמי הגדול שמתקרב.
היתה הרבה מאוד שנאה לישראל באותה עצרת וברחבי דרום לבנון, שנאה אנטישמית. רשמתי את דבריו של אחד המקומיים, שהמתין לצידי לנאומו של נסראללה: "היהודים הם מקור כל הרע בעולם, הם רוצים להשתלט על העולם ולהפוך את האחרים לעבדיהם. תקרא את הפרוטוקולים של זקני ציון ותבין הכל".
הסבר אחד למקור השנאה העמוקה הזאת קיבלתי מייד אחרי העצרת, כשנסעתי לבקר בכלא אל־חיאם, קילומטרים ספורים מצפון למטולה. הכלא הופעל על ידי צד"ל משנת 1985, ונכלאו בו אנשי "ההתנגדות", או כאלה שנחשדו בפעילות עוינת. ברגע שצה"ל עזב את לבנון, נטשו אנשי צד"ל את המבנה בבת אחת והותירו אותו כפי שהיה.
בית הכלא הריק הפך לאתר עלייה לרגל למבקרים, שבאו לראות במו עיניהם את המקום שהפך סמל ל"מוראות הכיבוש הישראלי". ראיתי שם המוני לבנונים, משפחות שלמות, עוברים בדממה מוחלטת בין התאים הצרים והחשוכים, כולל תא העינויים, שלפי עדויות נעשה בו שימוש במכות חשמל.
משם יצאתי לפגישה עם מוחמד, איש תנועת אמל, שהיה אסיר בכלא פעמיים בגלל פעילות נגד צד"ל. נפגשנו בביתו, המרוחק 500 מטר מהגבול עם ישראל.
"אל־חיאם לא היה פעם כפי שראית אותו היום", הוא אמר לי, "התנאים היו הרבה יותר גרועים: תאים קטנים מאוד, היינו חמישה אנשים בתא שגודלו 1.80 מטר על 1.30 מטר, מנותקים לחלוטין מהעולם. אנשים שהובאו לכלא פשוט נעלמו מעל פני האדמה.
"רשמית, הכלא לא היה קיים כלל. המשפחות שלנו לא ידעו איפה אנחנו, לא ידעו אם אנחנו בחיים או לא. כמעט לא קיבלנו אוכל. היינו במצב של רעב תמידי, בלי סיגריות, בלי עיתונים או רדיו. ב־89' עשינו אינתיפאדה בכלא. שניים נהרגו, המונים נפצעו, ושיפרו לנו את התנאים.
"וכמובן, היו העינויים. בעיקר מכות חשמל. הסוהרים והמְענים היו אנשי צד"ל, אבל הישראלים ידעו ושמעו היטב מה מתרחש בכלא".
הוא סיפר לי שבתקופת המאסר השנייה שלו, באמצע שנות ה־90, עבר טיפול הרבה יותר "יסודי" מצד הסוהרים. ולמרות הכל, יציאת צה"ל לא מילאה אותו בעוינות ובשאיפות נקם, אלא רק ברצון לחיות סוף־סוף בשקט.
הוא לא היה היחיד. חשתי אז באופטימיות רבה מצד האוכלוסייה האזרחית, שהיתה שבעה מלחימה. רבים מתושבי הדרום, שנטשו את בתיהם ואת אדמותיהם ונמלטו צפונה, לא המתינו לשקיעת האבק שהותירו הטנקים הישראליים. משאיות עמוסות רהיטים, שאר מיטלטלין, פרות ועיזים מילאו את כבישי הדרום.
משפחות הצד"לניקים היו אלו שנאלצו כעת לארוז את חייהן, לנטוש את בתיהן ולבקש מקלט בישראל או במקומות אחרים - למרות ההודעות המרגיעות של ראשי חיזבאללה והמנהיגים הלבנונים, שלא יאונה להן כל רע. הווילות שהותירו מאחור נבזזו. חיזבאללה וצבא לבנון פינו טנקים ונגמ"שים של צה"ל וצד"ל שנותרו מאחור ואספו את התחמושת שנזנחה. המחזה הזה, של רכוש צה"לי מופקר, המחיש את הנסיגה החפוזה.
אחרי הביקור בכלא אל־חיאם נסעתי, עם כתבת אוסטרית, אל כביש המערכת בגבול עם ישראל. נסעתי בכביש הזה פעמים רבות בשנות ה־80 ככתב גלי צה"ל, בסיורים שארגן דובר צה"ל לעיתונאים ישראלים; זו היתה הפעם הראשונה שאני נוסע בו בחופשיות, וההרגשה היתה נפלאה. רוגע מוחלט, שהשתלב היטב בנוף הנפלא של הגליל, ובעיקר עמק החולה, שנשקף מהרי דרום לבנון. הושט היד וגע בם. כמה רציתי באותם רגעים לעבור את הגבול ולהיות שוב בבית.
ליד הגבול גיליתי מראות שונים מאלו שראיתי בעצרת הניצחון של חיזבאללה. עשרות רבות של לבנונים הגיעו לגבעות שבאזור כדי להשקיף על ישראל. הם הצביעו על בתי הקיבוצים, שנראו בבירור, ועל החקלאים שעיבדו את אדמותיהם. זו היתה חוויה מרגשת: אנשים שהוזנו כל חייהם בתעמולת שטנה נגד ישראל והיהודים, שהמפגש היחיד שלהם עם ישראלים היה צבאי, ראו את הישראלים בפעם הראשונה בחייהם בלי פילטרים של משטמה אידיאולוגית, פוליטית או דתית. אנשים מגלים אנשים. אפילו גדר הגבול העבה, שהפרידה בין הצדדים, נדמה שנעלמה.
עם התחושה הנפלאה הזאת, שאולי בכל זאת יש סיכוי לעתיד טוב יותר אחרי הנסיגה, שבתי למלון בביירות. שם פג הקסם בבת אחת. הדלקתי את הטלוויזיה כדי לצפות בחדשות בערוצים באנגלית, ולתדהמתי גיליתי דיווחים שונים לגמרי ממה שראיתי במו עיניי: קבוצות, מן הסתם מאורגנות, מגיעות לגבול ומיידות אבנים לעבר חיילי צה"ל שמעברו השני. היה ברור לי שמדובר בפרובוקציה מבוימת, שהוכנה לכבוד התקשורת והועצמה על ידיה. במקום להרגיע את הרוחות, התקשורת הערבית והתקשורת המערבית תרמו ליצירתה של מתיחות חדשה.
למחרת נסעתי שוב לאזור הגבול, והפעם כבר היה ברור שאופנת זריקת האבנים תופסת תאוצה. במקומות שבהם עמדו יום לפני כן משפחות והביטו בסקרנות על הישראלים, ניצבו כעת חבורות של צעירים ויידו אבנים לעבר החיילים והאזרחים. היו שהחליפו את האבנים בצעקות ובגידופים.
בדרכי דרומה עצרתי במחנה הפליטים הפלשתיני עין אל־חילווה, הסמוך לצידון. הצגתי את עצמי כעיתונאי אוסטרי וביקשתי לדבר עם דמות בכירה שתסכים לדבר איתי. הפנו אותי למוניר אל־מקדח, מאנשיו של יאסר ערפאת, שעבר לשורות מתנגדיו בעקבות הסכם אוסלו ומילא תפקיד מפתח בהעברת שיטות הלחימה של חיזבאללה, בכלל זה פיגועי התאבדות, לארגונים הפלשתיניים.
אל־מקדח המזוקן, נינוח ונעים הליכות, קיבל אותי בביתו. באותם ימים הוא היה בעיצומו של תהליך חזרה אל הדת, ואני זוכר שבהיתי בתדהמה בציפורני רגליו, שהיו צבועות בלק אדום. הוא חייך והסביר שהנביא מוחמד נהג לעשות כך.
ישבנו לשיחה ארוכה. הוא הבטיח לי שבקרוב יבצעו אנשיו פיגוע גדול בישראל. "אם ישראל תתקוף ולו אזרח לבנוני אחד, אנחנו נגיב בעוצמה כזאת, שתושבי צפון ישראל יצטרכו לא רק לנטוש את בתיהם, אלא לעזוב לחו"ל. בעבר ישראל גרמה לחצי מיליון לבנונים לעזוב את בתיהם, אבל זה לא יחזור על עצמו. בעבר הישראלים הפחידו. היום הם מפחדים". אל־מקדח, אגב, נחשב גם היום למנהיג הפת"ח במחנה, בדרום לבנון ואולי בלבנון כולה.
הדברים שאמר לי נשמעו אז, וגם היום, כהתרברבות חסרת שחר. אבל אין ספק כי נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון גרמה לשחיקה בהרתעה הישראלית. היא שימשה השראה לאינתיפאדה השנייה, ולא אפשרה לייצב את הביטחון לאורך גבול הצפון.
ב־7 באוקטובר 2000, ארבעה חודשים וחצי לאחר הנסיגה וימים ספורים לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, הרג חיזבאללה שלושה חיילי צה"ל בהר דב - בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד, וחטף את גופותיהם. מעשה תקיפה דומה אך רחב יותר הוליך למלחמת לבנון השנייה, שש שנים לאחר מכן. המלחמה הזאת שיתקה את צפון ישראל וגרמה לעזיבת אוכלוסייה, לקורבנות בנפש ולהרס רב.
הטילים של חיזבאללה לא החלידו. התחמשותו, שאמורה היתה להיעצר עם הפסקת הקרבות במלחמה של קיץ 2006, התרחבה עד כדי כך, שהיום יש בידיו עשרות אלפי טילים המופנים לעבר ישראל, וזו נמצאת במערכה למנוע את הפיכתם לטילים מדויקים, שיהפכו את כל העורף הישראלי לחזית.
מאז 2011 שקוע חיזבאללה במלחמת האזרחים בסוריה, שמנעה ממנו להפנות כוחות ומשאבים לתקוף את ישראל. אבל למרות האבידות הרבות בנפש, המלחמה הזאת אפשרה לארגון לרכוש ניסיון מעשי בלחימה צבאית נרחבת, מה שהופך אותו למסוכן בהרבה מאשר לפני 20 שנה. קיווינו אז להשאיר את לבנון מאחורינו, אבל חיזבאללה סירב להשאיר את ישראל מאחוריו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו