גדלו בצל השכול והתגייסו כדי להמשיך את המורשת: "השנה יום הזיכרון קשה יותר"

נתראה שוב, כשתגיע לבקר אותי בחלום 

כשנולד רפי אחי, קראו לו הוריי על שם אחיו של אבי שנהרג במלחמת יום הכיפורים. לפני כמעט שמונה שנים נהרג רפי בתאונת דרכים צבאית, בדרך לבסיס באשדוד. השנים הראשונות לאחר האסון נמחקו לי מהראש. מוזר לומר, אבל כמעט לא היה לי קשה, פשוט כי לא הבנתי באמת את זה שאחי הגדול נהרג. בדיעבד היום אני מבינה שככה נשמרה לי הילדות בצורה מסוימת. כשהגעתי לתיכון, התחלתי להשתחרר מהפחד שבעיסוק בשכול. התחלתי לספר ולכתוב, נתתי לעצמי לכאוב ולהתגעגע - בפעם הראשונה, שלוש שנים אחרי שאחי נהרג.  

רפי, בוגר קורס חובלים ששירת כמפקד דבורה, היה איש של אנשים. המשפחה היתה תמיד עבורו במקום הראשון. כך, למשל, כשיצא הביתה באחד מסופי השבוע, תכנן לנסוע לקמפינג עם חברים מהצבא. כשגיליתי את זה, התבאסתי ורציתי שיישאר בבית. בכל זאת, אחות קטנה שמתגעגעת לאחיה. כשרפי נכנס לרכב באתי להיפרד ממנו בחניה, וכאילו שזה היה ברור מאליו הוא אמר לי, "נו, את לא באה גם?". בתוך חמש דקות כבר ישבתי מאורגנת ברכב ויצאנו לדרך. כשאחד החברים ראה אותי יושבת ברכב הוא שאל את רפי מה אני עושה כאן, ואחי אמר שהוא לא היה מסוגל להשאיר אותי בבית.  

לפני חצי שנה התגייסתי לקורס מדריכות חי"ר, והיום אני משרתת כמדריכת נשק מחלקתי בחטיבת הצנחנים. חשבתי הרבה על יום הזיכרון השנה, אם ארגיש אחרת לעמוד מעל הקבר שלך במדים. אמנם בנעליים ובכומתה אדומות ולא במדים לבנים, אבל אני בטוחה שהיית גאה בדרך שבחרתי לעצמי. 

לא דמיינתי שיום הזיכרון הזה יהיה כל כך אחר. בפעם הראשונה לא נעלה לקבר שלך ביום הזה, ולא נהיה מוקפים בחברים ובמשפחה שאיתנו תמיד. אבל אני אהיה בבית יחד עם אבא שלי, ולקבר נעלה באופן מפוצל בימים הסמוכים ליום הזיכרון. אני אדאג לספר את הסיפור שלך בכל מקום.

אח שלי, אני מתגעגעת אליך. לנצח תיקח חלק בחיים שלי ותשפיע עלי - גם אם אתה לא לוקח בהם חלק פיזי. אוהבת אותך אהבת אמת, נתראה שוב כשתגיע לבקר בחלום. 

מצטערת שתהיה לבד, הקורונה ניצחה את כולנו

סג"מ לוטם שחר, בת 20 מכפר סבא, כותבת על אחיה סרן עמרי ז"ל  

גדלתי במשפחה חמה ואוהבת, לשני הורים - אירית ואשר, ושני אחים גדולים - עמרי וענבר. לפני כמעט שמונה שנים, כשהייתי רק בת 12 וחצי, שכלתי את אחי הבכור עמרי, סרן בחיל הים, מצטיין רמטכ"ל ומפקד סיירת בז"ק. 

אני זוכרת כל דקה מרגע ההודעה על נפילתו, אבל רק ל־24 השעות הראשונות. השנים הראשונות בחיי השכול שלי נמחקו כלא היו. בשעה 7:10, אחרי שלוש שעות שינה בלילה - ערב קודם לכן הייתי באפטר פארטי של כיתה ו' - הגיעו אלינו הביתה שני קצינים ורופאה לבושים במדים ירוקים. חשבתי לעצמי שזה לא הגיוני, הרי אחי עמרי, כשהוא יוצא לחופשות, לובש רק מדים לבנים של חיל הים. הושיבו את כולנו בסלון והודיעו "עמרי נהרג בתאונת דרכים צבאית קטלנית לפנות בוקר". ומאותו רגע אני נאחזת בזיכרונות.   

עמרי, הפחד העיקרי היה לנסות להיזכר בדברים שהיו לי איתך, ופשוט לא להצליח. בשלב כזה אתה מבין שעבר יותר מדי זמן מאז הפעם האחרונה שנפגשנו. שעוד קצת, ואני חיה יותר שנים בלי אח גדול מאשר עם. שעוד קצת, ואני עוברת אותך בגיל. בכל זאת, אנחנו עכשיו באותו העשור.   

שמונה חודשים לפני שנפרדתי ממך בפעם האחרונה, נסענו יחד לחתונה של משפחה, רק אתה ואני במכונית. נסענו על כביש 6 דרום ושמענו במכונית ברונו מארס. זה היה כאילו העולם עצר לרגע במיוחד בשבילנו. היינו שם רק אתה ואני, הרגשתי מאושרת, הרגשתי כל כך טוב עם זה שיש לי אותך, שאתה האח שלי. 

אני מצטערת שאתה לא פה, מצטערת שלא זכית להגיע לגיל 26, מצטערת מעומק ליבי, מעומק נשמתי, מכל הצלקות וכל הכאב שלי. ואני מצטערת על זה שהשנה תהיה לבד ביום הזיכרון, שלא נוכל לבוא לבקר אותך ונזכור אותך מרחוק. הקורונה ניצחה את כולנו. אני אוהבת אותך אהבת נפש, אהבת אחים, אהבת משפחה, אהבת החברים הכי טובים. 

אני כאן לכל מה שתצטרך, ואני הכתובת הראשונה שתפנה אליה כשתחזור. אני אוהבת אותך. 

אתה במחשבות שלי, גם בלי הטקס ליד הקבר

טוראי אוריה כהן, בן 19.5 ממודיעין, כותב על אחיו סרן נתן ז"ל

אח שלי, נתן הי"ד, גדל במודיעין וכבר מילדותו גילה תעצומות נפש ובגרות יוצאת דופן. בגיל התיכון, כשלא כולם חושבים עדיין על הצבא, הוא כבר החליט לשרת בחיל השריון. 

הוא התגייס בנובמבר 2010, שירת כלוחם וכמפקד טנק, מ"מ טירונים בשיזפון ומ"מ בגדוד 46. במבצע צוק איתן בקיץ 2014 נכנסה המחלקה של נתן ראשונה לרצועת עזה. הוא ניצב בראש הכוח - בטנק הראשון - דבר המעיד על כך שמפקדיו סמכו עליו בעיניים עצומות. במהלך הלחימה נתן נצפה מחוץ לטנק שלו, והמג"ד שלו שאל אותו למה ירד מהטנק. אחי לא הגיב, רק חייך וחזר מהר לעמדה. מאוחר יותר התברר שהלך להביא אוכל לחייל המפעיל את הדחפור שחשף את המנהרות. ככה, בפשטות - נתינה וסיוע לזולת תוך כדי סיכון עצמי. המסר החינוכי והפיקודי שהנחיל נתן לחייליו בא לידי ביטוי במשפט אחד: "לא מוותר לכם, ולא מוותר עליכם".   

הקשר שהיה לי עם אחי הבכור היה כמו אבא ובן. הוא היה מודל לחיקוי עבורי. אהבתי אותו, תמיד הוא דאג לי, היה עוזר לי בשיעורי בית וקונה לי מתנות. במשכורת הראשונה שלו, למשל, קנה לי אופניים חשמליים, לקח אותי לטיולי אופניים בשטח ולמסלולי מים במעיינות. כשהיה מגיע הביתה בשבתות, הייתי אוהב לשמוע את הסיפורים שלו על הצבא בארוחת ליל שישי. בכל פעם שהיתה לי דילמה, הייתי מתייעץ איתו. 

אני בן הזקונים להוריי. יש לי שתי אחיות ואח. לאחר שנתן נהרג, בחרה משפחתי בחיים לצד הכאב וממשיכה להנציח את זכרו במסגרת עמותת "אור נתן" שהקימה.  

השנה אני ומשפחתי לא נעלה לבית העלמין לפקוד את קברו של נתן בגלל המגבלות. בכל יום זיכרון מגיעים לבית העלמין כל החיילים והחברים של נתן וכל המשפחה המורחבת שלנו, וזה יחסר לי מאוד. התחושה שהשנה זה לא יקרה היא קשה מאוד. למרות זאת, אני תמיד מזכיר לעצמי שנתן כל הזמן נמצא בליבי ובמחשבות שלי, ואני לא צריך ללכת לקבר שלו כדי לזכור אותו. 

התחושה נוראית, אבל אני מרגישה שאתה איתי

טוראית מיכל יסקוב כותבת לאביה רס"ר אבנר יסקוב ז"ל

אבא היקר. יש כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לומר לך, לברך אותך ולספר עליך, אבל אני לא כל כך יודעת היכן להתחיל מפני שלא הכרתי אותך אפילו. חסרונך מורגש ברגעים רבים בחיי. לפעמים יש תחושה שאתה נמצא, ממש פה איתנו, אך לאחר כמה שניות אני מבינה שאתה איננו.

תמיד רציתי לדעת - מה זה אבא? אני מנסה לדמיין אותך המון ולא כל כך מצליחה. רוב האנשים שואלים אותי מה יותר כואב - שאת מכירה את אבא או שאינך מכירה. אני עונה להם שהכאב שונה אצל כל אחד ואחד, וכך גם האופן שבו הוא מקבל את זה. 

אני איבדתי את אבי כשהייתי בסך הכל בת ארבעה חודשים, והיום, כשאני כבר בת 18 וחצי, הקושי רק הולך והופך יותר גדול.  

לא ‏זכית לשמוע אותי אומרת בפעם הראשונה "אבא". לא ראית אותי הולכת לגן או לבית ספר, ולצערי גם לא ראית אותי מתגייסת לצבא. אני נמצאת כבר חודש בצה"ל, הולכת להיות לוחמת כמוך, להמשיך את המסורת שלך. מאוד עצוב לי שלא תהיה חלק מדברים כל כך גדולים שאני חווה בחיים שלי, אבל תמיד אזכור שאתה נמצא איתי בפנים ושאני יכולה לחלוק איתך הכל ולהתייעץ איתך.

אני מקווה שאתה שם למעלה שומר עלי ועל המשפחה שלנו, מקווה גם שאתה מתגאה באיך שאני וולריה גדלות. שתדע, ככל שעובר הזמן, כך אנשים אומרים שאני דומה לך נורא. ועוד דבר, אבא - העולם עובר עכשיו משבר נוראי, עם התפשטות נגיף הקורונה, ואני התגייסתי בדיוק לתקופה הזאת, וזה קשה נורא אבל גם מחשל.  

ביום הזיכרון הזה אעמוד בגאווה לבושה במדי צה"ל, משרתת כלוחמת במערך הגנת הגבולות ומצדיעה לך בגאווה על הגיבור שהיית ועדיין הינך. אבל אני יודעת ומרגישה שאתה שומע אותי, גם אם לא אבקר בבית העלמין. עם ישראל מציין את יום הזיכרון פעם בשנה, אבל אני חווה אותו בכל יום. ודבר אחרון שאסיים ואומר: אני מאמינה בגורל, ומאמינה שהגורל קבע כי אבי היה אמור ליפול כגיבור.   

בצפירה אעמוד דום מתוח בבית

רנ"ג בנימין בנצור, בן 47 מתל מונד, כותב על אחיו רס"ן מנחם (מני) ז"ל

צוות המבשרים לובשי המדים הגיע אלינו לרחוב כדי לבשר על הנורא מכל. "תגיד, ילד, איפה גרה משפחת בנצור?", שאלו, ואני השבתי, רוצה לסייע להם: "אני ממשפחת בנצור". המבט שלהם נחקק בעיניי. 

"לך לבית הספר", אמרו לי, "אבל לפני כן תכוון אותנו, איפה נמצאים ההורים שלך?". "אבא נמצא במכולת השכונתית, כמה מטרים מכאן", אמרתי. הם קראו לצדיק היקר, שמאז כבר נקרא לשוכן במרומים, והביאו אותו אל בית המשפחה כדי לבשר את הנורא מכל.  

זעקות השבר שלו מהדהדות עד היום באוזניי: "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך". בהמשך ראיתי את אמא, שתחיה, נושאת עיניה למרום וצועקת "למה???". והנה הצטרפנו רשמית למשפחת השכול. והלוא עד לפני זמן לא רב ראיתי אותך, אחי הגדול, לבוש במדים, מסדר את הדרגות, מצוחצח ומתוקתק כתמיד. עלית עם יחידתך, חטיבת השריון 500 המפוארת, ללבנון, למשימת ההגנה על תושבי הצפון היקרים. ההיתקלות במארב עם כוח עוין לא הותירה לך סיכוי.

עם השנים התגייסתי לצבא, כמעט שלושה עשורים של שירות ביחידות השדה. רצה הגורל ואני משרת בגזרה שבה היית חלק ניכר מהזמן, גזרת הבקעה והעמקים. האותיות צה"ל על מדי הזית שלי נותנות לי כוחות להמשיך לתת את הלב ואת הנפש בהגנה על תושבי האזור ועל תושבי מדינת ישראל האהובה שלנו בכלל.  

השנה לא נוכל להניח זר על קברך ולהשתתף בטקסי הזיכרון לבנינו ולבנותינו. כשיגיעו הצפירות אעמוד בדום מתוח בביתי, במקום מול הקבר. ותדע, אנחנו עם חזק ונצא גם מהתקופה הקשה הזו. אך מרחוק אני אומר לך - תנוח על משכבך בשלום, גיבור, יחד עם כל חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה.

אחי, רס"ן מנחם (מני) בנצור, הניח אחריו אישה, שתי בנות, עשרה אחים דומעים והורים כואבים. בן 29 היה בנופלו. על שמו הוכנס ספר תורה לבית הכנסת "מעיין גנים" בתל מונד, שם נהג להתפלל בילדותו. שלך בהצדעה, רנ"ג בנימין בנצור.   

"את כל עולמי, תזכרי את זה"

נאוה עובדיה, 68, גבעתיים, כותבת על אביה אברהם עופרי ז"ל 

בבוקר 5 ביוני 1967 הגיע אבא שלי, אברהם, לתיכון שבו למדתי. הייתי בכיתה ט'. הוא קרא לי לצאת מהכיתה ואמר: "נאוה, אנחנו במלחמה, זה צו 8". חיבק אותי ונישק אותי ואמר לי, "אני לא יודע אם אחזור, תשמרי על אמא ועל אחיך. אני אוהב אותך, את כל עולמי, תמיד תזכרי את זה". את הרגע הזה לא אשכח לעולם.

אבי, אברהם עופרי ז"ל, נהרג בגיל 41. הוא נפגע מרסיס פגז בערבו של היום הראשון במלחמת ששת הימים בהפגזות הכבדות בסיני. לצערי, הוא לא הספיק לדעת שלאחר שישה ימים של לחימה ניצחנו, ובגדול.  

איש יפה תואר היה אבא, איש אשכולות. היה בו כל כך הרבה עומק, אדם אינטליגנטי ואינדיבידואלי, תמיד עם חיוך ובעל חוש הומור. כל כולו היה נתינה ואהבה לזולת. כל מי שהכיר אותו, התאהב בו מייד. כעסקן ציבור אבא העניק מעצמו ועזר לאנשים רבים. הוא עבד במחלקת התברואה בעיריית תל אביב ושימש פעיל וחבר בתנועת העבודה, שבמסגרתה השתתף בוועידות רבות עם דוד בן־גוריון וגולדה מאיר. הוא היה חבר הנהלת מפא"י ואפילו בקבוצת הסדרן של אגודת הפועל ת"א בכדורגל.

אבל גם אמן הוא היה. אבא היה שחקן וזמר באופרה הישראלית, ובכלל זה באופרות "כרמן", "אאידה", "לה בוהם" ו"לה טרוויאטה". נוסף על כל עיסוקיו, היה לאבי תחביב - צילום. בזכות תחביב זה נותרתי עם מזכרת יקרה מכל, יותר מאלף תמונות שצילם במהלך חייו. 

אבי ידע לדבר שמונה שפות על בוריין. כפי שאפשר לצפות מאיש אשכולות עם ידע בכל כך הרבה תחומים, גם ביחסו אלינו, ילדיו, הוא היה פרפקציוניסט. בבית היתה לנו ספרייה ענקית שכללה ספרים בכל נושא שרק אפשר לדמיין, ספרים שעסקו בפוליטיקה, פרוזה, שירה, ביוגרפיות ועוד. גם אני נדבקתי בחיידק, ועד היום זו אהבה גדולה שלי. עד גיל 15 חיי התאפיינו בבילויים רבים עימו, בעיקר בשבתות ובחגים. הוא אפשר לי להתלוות אליו למשחקי הפועל ת"א ולהצגות אופרה שבהן השתתף. בימי שישי, כמו בכל בית בישראל, היינו יושבים יחד לצפות בסרט הערבי, עם השחקן והזמר פריד אל־אטרש. עד היום, כשאני שומעת את שיריו, אני בוכה.   

אבא אהב מאוד את הצבא, וכשהיה לובש את המדים ויוצא למילואים נראה לי, בעיניים של ילדה, לא פחות ממושלם. הוא עבר שתי מלחמות, אך השלישית הכריעה אותו. באותו בוקר בבית הספר חיבקתי ונישקתי אותו. לא ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה, ושזו למעשה הפרידה שלנו. בכל פעם שאני נזכרת ברגע הזה, אני חושבת "למה דווקא הוא?", אבל זו כנראה תרומתו רבת השנים למדינה שכל כך אהב. 

עד היום קשה לי להשלים עם האובדן של אבא, ותמיד אמרתי לשלושת בניי: "חבל שלא זכיתם להכיר את סבכם". ההיכרות שלהם איתו היא רק מהסיפורים שלי ומהתמונות הרבות שהשאיר. בני בכורי קרוי על שמו, אברהם (אבי). כל מה שאני ומי שאני, קווי האופי שלי, נחישותי - עוצבו מהחינוך שקיבלתי מאבי, חינוך קפדני ומלא אהבה שהעברתי גם לילדיי. מוסר העבודה שהיה בו, הפרפקציוניזם, האהבה לזולת ולמשפחתו - אלה הערכים אשר מאז ועד היום אני ניזונה מהם. 

באותו רגע, נגמרה לי הילדות

סתו הררי, בן 24 מנתניה, כותב על אביו סא"ל דב בארי הררי ז"ל 

בקיץ 2010 הייתי תלמיד חטיבת ביניים בחופשה, וככזה ביליתי את רוב הזמן בעיקר מול המחשב. באותה עת אבא שלי, סא"ל דב ברי הררי ז"ל, עזב את עבודתו כנגר בנגרייה המשפחתית ויצא למילואים. זה לא היה חריג. כבן למג"ד במילואים הייתי רגיל שאבא לא נמצא בבית לתקופה די ארוכה.

אף פעם לא חשבתי שדבר כזה יקרה לאבא שלי, ועוד במקום שבו הרגיש הכי בטוח. אבל את יום שלישי 5 באוגוסט באותה שנה לא אשכח לעולם. באותו יום של קיץ הגדוד של אבא היה בפעילות מבצעית על הגדר בגבול לבנון, פעילות פשוטה ומתואמת של גיזום עץ שהפריע מבצעית להגנה על תושבי ישראל.  

השעה היתה בערך 12:30 כששמעתי דפיקה על הדלת. היינו אז בבית אני ושיר, אחת מאחיותיי. אמא יצאה לקניות ושכחה את הפלאפון בבית. אחותי הגדולה מור שירתה כקצינה במודיעין פיקוד דרום, ונוי, האחות התאומה של שיר, היתה בעבודה.

ניגשתי אל הדלת וראיתי חיילים במדים לא רגילים. לא הבנתי בדיוק במה מדובר, בכל זאת הייתי בן פחות מ־15, ולכן הערתי את אחותי שנחה מנוחת צהריים. היא היתה לקראת גיוס וקצת יותר הבינה, ומייד שאלה אם זה אבא או מור. לאחר כמה דקות קיבלנו את הבשורה המרה. באותו הרגע חרב עולמי, המחשבות התערבבו בראש: מה אגיד לאמא, איך אגיד, מה בכלל עלי לעשות.

שוב דפיקה בדלת, הפעם זו אמא שהגיעה הביתה מהקניות אחרי ששמעה ברדיו על תקרית בגבול הצפון והרגישה שקרה משהו. אני פותח חצי דלת בעיניים דומעות, ומאחוריי קצינת העיר שפתחה אותה לרווחה. מכאן כבר לא היה צריך לדבר, אמא הבינה.    

מבחינתי, הילדות שלי נגמרה באותו רגע. הבנתי שעלי להיכנס לנעליים ענקיות ולנסות למלא את החסר. מהילד הכי קטן בבית הפכתי להיות הגבר בבית. זה התבטא בלעשות קידוש, לתקן דברים בבית ולא להישבר ולהיות חזק למען אמי ואחיותיי. אבא ואני היינו בקשר טוב מאוד בתור הגברים היחידים בבית. ניצלתי כל הזדמנות שהיתה לי כדי להיות איתו - בין שזה לעזור לו בעבודה ובין שללכת איתו לים, לשחק בכדור ואפילו סתם שנ"צ טוב. למדתי ממנו המון, ולצערי זה עדיין לא מספיק. כחלק מהיותו נגר, אבי היה אמון על רוב הסוכות בעיר נתניה. אבי גם בנה מכונה לייצור סכך, שהפסיקה לעבוד ביום שנהרג כי רק הוא ידע לתפעל ולתחזק אותה הכי טוב. אחרי שנהרג לקחתי על עצמי את התפקיד לבנות את סוכות העיר, ועשיתי זאת בהצלחה עד לגיוס.

ב־19.7.2015 התגייסתי לצה"ל לחטיבת גולני כמו אבא, שחינך אותנו לאהבת העם והמולדת. הוא ליווה אותי במחשבות ובמעשים, אבל לצערי לא זכיתי שיראה אותי מתגייס, נשבע אמונים לצבא, מקבל את הכומתה החומה, זו שהוא בעצמו חבש.

השנה ימלאו עשר שנים לנפילתו, אך לפני כן יש את יום הזיכרון שנציין הפעם בצורה כל כך שונה מהרגיל. אני מאמין שבתור עם נצליח לעבור את זה, אבל זה לא אומר שלא יהיה קשה. אין יום שאני לא חושב על אבי ותוהה: "אולי יום אחד הוא יחזור?"

בינתיים, מה שנשאר זה רק הזיכרונות.