ידידות, בגידה, נאמנות

זהו סיפור על ידידות אמיצה בין שתי משפחות, יהודית וערבית, ששרדה כמעט שלושת רבעי מאה וצלחה את מכשולי הזמן ומכשולי המלחמות. תחילתו - בימי המחתרת, ערב קום המדינה, כשיוסף אבו גוש, איש הלח"י, וכמה מחבריו, סייעו בחילוץ נועז של חברתם, שדרנית הלח"י המפורסמת ולימים חברת הכנסת גאולה כהן, מהכלא הבריטי. המשכו - בבגידה, כשהמדינה, שבה שלטה אז מפא"י, רדפה את יוסף וחבריו, תושבי הכפר הערבי אבו גוש שסייעו בהקמתה, הפקיעה את קרקעותיהם, החרימה את ביתם, והותירה אותם שנים ארוכות בחוסר כל. וסופו - למרות הכל - בנאמנות אין קץ.

73 שנה חלפו מאז הבריחה ההיא. אבו גוש שונה היום. התנועה האסלאמית מנסה לרכוש לעצמה השפעה באבו גוש, אבל דור הבנים של אנשי המחתרת - תאבת אבו גוש, בנו של יוסף, וצחי הנגבי (השר), בנה של גאולה כהן - שומרים על הידידות. מנקודת מבטם הייחודית אבו גוש היתה ונשארה סמל לדו־קיום יהודי־ערבי, ולא כסיסמה.

שניהם מדברים בפיוס על העבר רווי הגבורה, אך גם על הכאב - שאותו הם אינם שוכחים לרגע. גם גאולה כהן, כלת פרס ישראל ומחוקקת חוק ירושלים, שהלכה לעולמה רק לפני חודשים אחדים, התקשתה לשכוח. בראיון האחרון הנרחב שלה, ל"ישראל השבוע", שנים אחדות לפני מותה, היכתה על חטא בשם המדינה שמעלה באמונם של מי שסיכנו את חייהם למענה.

"מאז שיוסף הלך לעולמו", התוודתה כהן, "אין ביקור אחד שלי בכפר אבו גוש שבו לא פוקד אותי רצון עז לעלות לקברו, ולבקש סליחה בשם עמי כפוי הטובה, שבהנהגתו יש כאלה שיודעים לאהוב את שונאינו, אבל לשנוא את אוהבינו".

התכנון:

המחלה וההימלטות

נקודת ההתחלה של הסיפור המיוחד הזה בפברואר 1946, 27 חודשים לפני קום המדינה. מאזיני תחנת השידור של הלח"י, "קול המחתרת העברית", שעדיין חיים עימנו, זוכרים מן הסתם שידור אחד שנקטע בפתאומיות בשאלת "מה קרה?" מבוהלת ומלאת תימהון של השדרנית גאולה כהן. רק כעבור ימים אחדים התבררה הסיבה. הבריטים פרצו אז לדירה ברחוב השומר 3 בת"א, שבה נערך השידור, החרימו את ציוד התחנה המחתרתית ועצרו את כהן וחבריה. חלקם נשלחו למעצר בלטרון.

גירוש טראומטי. תאבת אבו גוש בביתו, השבוע // צילום: אורן בן חקון

כהן נידונה לשבע שנות מאסר ולאחר ששני ניסיונות הבריחה הראשונים שלה נכשלו, הגתה מלכה הפנר, חברתה לתא בבית הסוהר בבית לחם, את רעיון הבריחה מבית החולים הממשלתי שבבית הסוהר המרכזי בירושלים. הפנר שבה משם לאחר טיפול בבעיות גב קשות והודיעה לכהן: "זהו. את תברחי מבית החולים".

כדי לזייף מחלה, בלעה כהן תחילה טבק סיגריות, שהעלה את חומה. אחרי כך התלוננה על מיחושי סינוסיטיס, ולבסוף על דקירות מוזרות בחזה. כל המיחושים המדומים הללו טופלו במקום על ידי רופאת הכלא ד"ר פרלמן. לבסוף, שלא כמתוכנן, חלתה כהן בדלקת ריאות אמיתית. חומה נסק והרופאה ציוותה להעבירה בדחיפות לבית החולים. המפקדים הבריטים של הכלא חשדו בכהן אבל מצבה הקשה והתעקשותה של הרופאה, שהבהירה שלא תהיה אחראית לחיי האסירה, חייבו זאת.

בלילה הראשון בבית החולים הממשלתי, תחת משמר בריטי מזוין, היא טופלה בתרופות וחמצן, כשלמיטתה צמוד רופא שמשגיח על נשימותיה. כשהוטב לה, החלה כהן לתקשר עם חבריה מן החוץ באמצעות פתקים, שאחת האחיות היהודיות שעבדו בבית החולים, תמר, הגניבה למיטתה.

"התוכנית אצלנו הולכת ומתגבשת", כתב לה לוט (יצחק חסון, איש המודיעין של הלח"י) - "מה המצב אצלך"? "רע" - החזירה כהן, "מצבי הולך ומשתפר. הבולשת דוחקת ברופאי בית החולים להחזירני שוב לבית לחם". "עשי הכל כדי להישאר בבית החולים לפחות עוד ימים אחדים", הפציר בה לוט (מתוך "גאולה כהן, סיפורה של לוחמת", הוצאת קרני, 1963). 

כהן הצליחה להשיג עוד כמה ימים מהרופא היהודי ד"ר כהנא. היא החלה להסתובב במסדרונות בית החולים כדי לתור אחר נקודות התורפה בשמירה עליה. תוכנית הבריחה השלישית החלה מתרקמת.

לוט ביקש מכהן שתקבע את יום הבריחה. היא בחרה יום וגם את הסוהרת, שית נג'מה, אישה קלת דעת שהיתה עסוקה בעיקר בשיחות חולין ובפטפוטי סרק עם החולות והצוות הרפואי. שעת השין נקבעה ל־13:30 ביום ראשון, כ"ג בניסן (תש"ז). 

"התוכנית הולכת ומתגבשת". גרינברג ואבו גוש (במרכז) לצד לוחמים בבסיס לח"י בהרי ירושלים // צילום: באדיבות העמותה להנצחת מורשת לוחמי חרות ישראל (לח"י)

"עד אז", כתבו לה חבריה על פתק נוסף, "הרגילי את השוטרים ואת הסוהרת שאת משתהה ארוכות בחדר האמבטיה". כהן מילאה אחר ההנחיות בדקדקנות ושלוש פעמים ביום הקפידה על מקלחת ארוכה. בבוקר יום א' הודיעה לסוהרת שלה שהפצירה בה להוריד את מינון המקלחות, שהחליטה לשמוע בקולה, לוותר על מקלחת הבוקר, ובמקום זאת להאריך מעט את זו של הצהריים. נג'מה, שהמקלחות "גזלו" ממנה שעות פטפוט, בירכה אותה על כך.

לפתק שהוגנב אל מתחת לכרית השינה של כהן צורפו שעון יד שאותו התבקשה להסתיר על גופה ושני רישומים. "כיוונו אותו עם שעוני שאר המשתתפים בבריחה, פעלי רק על פיו", הסביר לוט, "כשיראו המחוגים אחת ושלושים, תראי במסדרון גבר ערבי לבוש אירופית, כשהוא מסתובב ובכיס חזייתו תקועה לו ציפורן אדומה. כשתראי את הציפורן, לכי למקלחת ושם, מאחורי דוד המים החמים, תמצאי חבילת בגדים ובה שמלה ירוקה בפרחים לבנים, מעיל נשים ערבי ארוך ושחור, זוג נעליים ורעלה שחורה שבה תכסי את ראשך ופנייך".

כהן הונחתה להמתין במקלחת עד שתשמע קריאות רמות בערבית "יאמה, יאמה" - אות וסימן לכך שהדרך נקייה. אחר כך כיוון אותה התרשים למגרש הרוסים ומשם לשער היציאה שפונה לגן העירוני. 

הבריחה:

שבע דקות שנדמו כנצח

חברי הלח"י, יוסף אבו גוש ושניים מדודניו, לקחו חלק מרכזי במבצע הבריחה. ככלל, תושבי אבו גוש שבפרוזדור ירושלים - יריביהם המושבעים של "החוסיינים" ו"המופתי הגדול" חאג' אמין - סייעו ליישוב היהודי במאבקו להקמת מדינה. הם נמנעו מלקחת חלק במאורעות הדמים, שמרו על ערוצים פתוחים עם כל ארגוני הלוחמים היהודיים ומכרו להם נשק, כמו גם אדמות רבות שהיו בבעלותם שאותן מכרו ליהודים. על אדמות אלו הוקמו לימים קריית יערים, נווה אילן ומעלה החמישה. 

גם כשהבריטים העבירו לידי אנשי אבו גוש את מצודת הטיגר, הם נענו לבקשת יעקב ליסר (ליסאי) מקריית ענבים ומסרו אותה לכוחות היהודיים. אפילו את מי השתייה שלהם חלקו תושבי אבו גוש באותן שנים עם היישובים היהודיים שקמו סביבם. ערביי הסביבה ראו בהם בוגדים.

שילובם של אבו גוש וחבריו בתוכנית הבריחה של כהן התאפשר בזכות מערכת הקשרים המסועפת שנרקמה בין יוסף לבין איש הלח"י רומק (ראובן) גרינברג, "אלחנן" בשמו המחתרתי. יוסף העמיד את ביתו לרשות הלח"י, סייע לארגון ברכישת נשק, אפשר אשפוז פצועים בביתו ואף הציע להקים ולמסד "פלוגה" ערבית שתפעל במסגרת הארגון. 

אבו גוש היא סמל לדו־קיום. יוסף אבו גוש, ולימינו שלושה מלוחמי הלח"י // צילום: באדיבות העמותה להנצחת מורשת לוחמי חרות ישראל (לח"י)

לוט שיתף את אלחנן בתוכנית הבריחה של כהן ואלחנן, שידע כי הבריטים משגיחים פחות על מבקרים ערבים שמגיעים לבית החולים לאסירים, גייס למבצע את ידידו אבו גוש ושניים מדודניו. סוכם שהללו יביימו מהומה במהלך ביקורם אצל אחת החולות בבית החולים הממשלתי שבו שהתה כהן - סלמה הזקנה והדמנטית, "קרובת משפחתם", שהיתה מחוסרת הכרה וכבר לא זיהתה איש. בת זוגו של אבו גוש לצורך המבצע היתה רבקה חזמה, שהתחזתה לאשתו הערבייה.

התוכנית עבדה יפה. כהן, שהבחינה באבו גוש ובציפורן בדש מקטרונו, נכנסה לחדר המקלחת ופתחה שם בחוזקה את שני ברזי המים. ליד מיטתה של סלמה הזקנה התפתח עד מהרה הוויכוח המתוכנן, שבתוך דקות הפך לתגרת ידיים סוערת. השוטרים הבריטים התערבו, וכשנשמעו הצעקות "יאמה, יאמה", יצאה כהן מחדר המקלחת, לבושה כערבייה. הסוהרת שלה והשוטר ששמר עליה חשו לאזור הקטטה וכהן ירדה במדרגות, וחמקה החוצה. 

בקיוסק שממול - בדיוק כפי שרשמו בעבורה - הבחינה בבחורה (דרורה סופר) שבידה סל קש ואליו קשורה מטפחת אדומה. היא צעדה בעקבות דרורה לסמטה סמוכה, שם נבלעו השתיים בתוך מכונית שהמתינה להן. השעה היתה 13:37. שבע דקות בלבד ארכה הבריחה, אך לכהן הן נדמו כנצח. תשושה מדלקת הריאות, מהמתח ומהמאמץ שנדרש ממנה, כהן התעלפה. כשהתעוררה בדירת המחבוא, ישבו ליד מיטתה רופא המחתרת ד"ר הפנר, ואחד מחברי הלח"י ("ציון"), שטיפלו בה.

בבית החולים המשיכו המים לזרום במקלחת, ו"הניצים" במסדרון הספיקו "להתפייס". שית נג'מה, הסוהרת הפטפטנית שדעתה הוסחה, שבה אל האסירה שלה, אבל מצאה אמבטיה ריקה. האזעקה הופעלה. מהר מאוד קשרו הבריטים בין הקטטה לבין הבריחה. שני בני הדודים הערבים מאבו גוש נעצרו מייד ונחקרו. יוסף אבו גוש נעצר אחרי כמה שבועות. שלושתם ישבו בבית המעצר חודשים ארוכים, הכחישו כל קשר לבריחה של כהן, עברו עינויים קשים, ולא נשברו.

יוסף אבו גוש שוחרר מהכלא זמן קצר בלבד לפני שהבריטים עזבו את הארץ בחודש מאי 1948, אבל העניינים הסתבכו כשאנשי הלח"י רצחו בספטמבר באותה שנה את הרוזן השבדי פולקה ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם, משום שהציג תוכנית שלא הכירה בירושלים כבירת ישראל. בן־גוריון הורה לעצור אנשי לח"י וגם אבו גוש נעצר.

רק בחלוף חמישה חודשים, במסגרת החנינה הכללית שעליה הכריזה הממשלה הזמנית, שוחרר אבו גוש, אך כשיצא מהכלא פגש מציאות חדשה. בזמן שהיה כלוא נפרעו אנשי מפא"י מבני משפחתו שסייעו ללח"י. היריבות ארוכת השנים בין ההגנה וארגוני הפורשים, עמדה ביסוד המהלכים שננקטו עתה נגד אבו גוש וקרוביו. בכפר שלט המוכתר מחמד רשיד אבו גוש, יקירה של מפא"י, שהיה מסוכסך עם יוסף. אבו גוש נושל מביתו וקרקעות רבות שבהן החזיק הופקעו על ידי המדינה. 

גם משפחתו של יוסף נעלמה. בימי הלחימה פונו (זמנית) מרבית תושבי אבו גוש מבתיהם. רבים מהם חצו את הגבול לירדן. הסיכום איתם היה שאם היהודים ינצחו, יותר להם לשוב לכפרם. זכיה, רעייתו של אבו גוש, ושניים מילדיו, תאבת ונדיה, היו בין המפונים ונאלצו לעזוב. הם הגיעו לשכם, אך כשניסו לשוב, זמן קצר לאחר קום המדינה - הוחזרו לירדן. 

הגירוש והחזרה: 

המשפחה רעבה ללחם

תאבת (78) זוכר שאת הגירוש ביצע אישית חיים תבורי, באותה עת קצין משטרה שהיה אחראי על פרברי ירושלים, ומי שלימים הפך למפכ"ל. "תבורי הגיע למקום המחבוא שלנו, חדר קטן בבית הקברות", הוא מספר, "מישהו הלשין. מבחינתי כילד, זו היתה טראומה. הוא הוריד אותנו בשער הגיא, בנקודה שבה נמצאת כיום תחנת הדלק. שם היה הגבול. לילה שלם היינו ביער בתוך אזור ירדני. שבנו לשכם. גרנו שם חודשים ארוכים.

"בינתיים, אבא, שישב בכלא, שוחרר בחנינה הכללית. הוא יצא לירדן כדי לחפש אותנו, למרות שבממלכה פורסם נגדו פסק דין מוות, מכיוון שסייע ליהודים. הדוד שלי, אחיו, חאג' מוסא, הודיע לסולמאן טוקאן (מקורבו של המלך עבדאללה הראשון, ומי שלימים כיהן כראש עיריית שכם וכשר ההגנה הירדני) שאם תיפול שערה אחת משערות ראשו של אבי, יפרצו מהומות בממלכה. המלך הבין את המסר. אבא דאג להבריח אותי בחזרה לתחום ישראל ומי שקלט אותי כאן, הרחק מההורים, היתה המשפחה של רוביק גרינברג, איש הלח"י, שארגן עם אבא את הבריחה של גאולה. גרתי אצלם בבית שנה, הם התייחסו אלי כאילו הייתי בנם. לעולם לא אשכח להם זאת.

"אבא", ממשיך תאבת, "חצה בחזרה את הגבול זמן קצר אחר כך (לאחר שובו נעצר, נכלא, נשפט והורשע בדקירת קרוב משפחה, אך זכה בחנינה; נ"ש), אבל אמי ואחותי נשארו בשכם. הן הוחזרו לישראל דרך מעבר מנדלבאום רק ב־1952, במסגרת נוהל איחוד משפחות. רק אז התאחדנו כולנו בארץ לחיי עוני ומצוקה גדולה, אחרי ששלטון מפא"י דאג לקחת מאיתנו את כל הרכוש, כנקמה. אני זוכר כמו היום תקופות שבהן פשוט רעבנו ללחם. לאבא לא היה כסף לקנות לנו אוכל. ביקרנו בבתי תמחוי כדי לקבל קערת מרק".

בעת שהיה יוסף אבו גוש בירדן, חששו חבריו לשעבר בלח"י שנחטף על ידי הרשויות. הם חוללו מהומה תקשורתית ותבעו לחקור את העניין ומי שפענח את הפרשה (ואף זכה לצל"ש על כך) וגילה שאבו גוש מחפש את משפחתו בירדן, היה לא אחר מאשר קצין המשטרה תבורי.

ועדת משנה מיוחדת מטעם ועדת הפנים של הכנסת בראשות יצחק בן־צבי, שהתבקשה לחקור את פרשת היעלמותו של אבו גוש, קבעה שהשלטונות נקטו יחס מפלה בקשר אליו. "לא ראינו עדות מספיקה מצד השלטונות להתייחס אל יוסף אבו גוש ומשפחתו לפנים משורת הדין, כפי שהיה ראוי לעשות בשים לב לידידותו לישראל בעבר", כתבו חבריה, "רצוי שהשלטונות ייתנו את דעתם לאפשרות של תיקון המעוות".

"לימים", מספר תאבת, "כשתבורי כבר היה מפכ"ל, באתי ללשכתו וביקשתי להיפגש עימו. ניסו לדחות אותי, אבל התעקשתי. בסוף - הסכים. מה אתה רוצה - הוא שאל אותי. הסתכלתי לו בעיניים: רק דבר אחד, להבין - איך הרגשת אז, באמצע הלילה, כשהוצאת משפחה - שסייעה בהקמת המדינה, וסיכנה את חייה למענכם - ממקום המסתור שלה, וגירשת אותנו אל מעבר לגבול? הוא השיב שהיו לו שתי ברירות: או לגרש או לאבד את מקום עבודתו ולהיות מפוטר, אבל הוא לא גילה לי מי נתן את ההוראה". תבורי, אומר תאבת, כיפר במידה רבה על המעשה שלו, כשהזמין אותנו לפנות אליו בכל עניין, בעיה ובקשה, "ואכן נעזרנו בו לאורך השנים".

לא רק תבורי עזר. בעקבות האירועים הללו, הוא מספר, שקע אביו בדיכאון קשה, שממנו לא השתחרר עד סוף ימיו (אבו גוש מת ב־1996). שנים ארוכות היה מסוגר בחדרו ומיעט לצאת ממנו, גם לאחר שקיבל את עיטור לוחמי המדינה ואת עיטור אסירי השלטון הבריטי.

 "גאולה כהן הפכה עבורנו לכתובת מרכזית", אומר תאבת, "כל אימת שפנינו אליה היא הפכה עולמות כדי לסייע לנו. גם נתן ילין מור ועמנואל הנגבי מהלח"י ורה"מ יצחק שמיר ביקרו את אבא ואותנו. כשצריך היה למנוע הפקעה של אדמות נוספות, למנוע הריסת בתים או להשיג אישורי בנייה - הם וגם בגין פעלו. ב־1960 ח"כ אליהו מרידור, אבא של דן, שהיה גם עו"ד וסייע לנו בהתנדבות חינם אין כסף, הצליח להשיב לנו בחזרה את ביתנו. אבא וגם אני מעולם לא התחרטנו על מה שמשפחתנו עשתה למען המדינה והקמתה. בחרנו נכון. ישראל למרות הכל היא המדינה שלנו. אני מאחל לה רק טוב והישגים והצלחה בכל תחום אפשרי, וגאה להיות ישראלי".

הידידות שאחרי: 

למה רק אבו גוש?

צחי הנגבי לא הכיר את יוסף, אבל שמר על קשר הדוק עם משפחת אבו גוש והבן תאבת. "הוריי התגרשו כשהייתי בן 5. חייתי בת"א עם אמא, אבל בחופש הגדול אבא עמנואל היה לוקח אותי אליו לירושלים, והקדשנו ימים רבים למסע בקרב גיבורי הילדות שלנו, הוגי דעות כאורי צבי גרינברג וישראל אלדד, וגם לביקורים באבו גוש. כך, כבר כנער, נחשפתי לסיפורי המחתרת ולידידות העמוקה עם המשפחה. אחרי המהפך של 1977, אמא היתה מעדכנת אותי בכל פעם ש'ישבה על הצוואר' של בגין ושמיר, ורתמה אותם לתיקון עוולות שנעשו למשפחת אבו גוש. היא ראתה בכך חוב מוסרי שלה ושל המדינה מול אנשי הכפר. ב־30 השנים האחרונות התהדק הקשר ביני לבין תאבת".

האם המודל האישי של הקשר בין שתי המשפחות יכול להשליך על דו־קיום בין יהודים לערבים בארץ? הנגבי אומר כי הוא מתוסכל מכך ש"המודל המוצלח הזה נותר מקרה כמעט יחיד. אבו גוש הפך עם השנים לכפר שבו יהודים ולא יהודים מנהלים יחדיו חיים נורמליים והרבה יותר מזה. הילדים שלי, שגדלו במבשרת, שכנתה של אבו גוש, בילו והתארחו שם רבות. יהודים שוכרים שם היום דירות וחנויות, ואני תמיד שואל את חבריי מדוע זה קרה רק בכפר אחד מתוך מאות מקומות יישוב ערביים בישראל.

"ליהודים ולערבים", סבור הנגבי, "יש נטייה טבעית להתגבר על משקעי העבר ולחיות חיים של דו־קיום. זה מובהק באבו גוש, ובבתי חולים, ובעוד תחומים ומרקמי חיים משותפים, אבל ברוב היישובים הערביים בארץ לא נמצא הניצוץ שידליק את זה. לסיפור ההיסטורי של אבו גוש היתה כמובן השפעה ייחודית רבה על ההתנהלות של מרבית תושביו מול ישראל לאורך שנים רבות, ואני מקווה שהמדינה לא תשכח זאת לעולם".

אחרי מלחמת העצמאות פנה במאי התיאטרון ליאו פילר לגאולה כהן והציע לה להפיק סרט שגיבוריו יהיו יוסף אבו גוש ומשפחתו והיא, אך רק בתנאי שתסכים שבסיס העלילה יהיה רומן כביכול בינה לבין יוסף. כהן דחתה את ההצעה בהחלטיות, וכמוה נהג גם אבו גוש. תאבת מספר שגם הסופר אורי אורלב הביע עניין בסיפור החריג, והציע לו לשתף פעולה בכתיבת ספר על הפרשה. גם הוא סירב. "עד עכשיו", הוא מסביר, "אני חושש מכוחו של השב"כ, שבחש אז בענייני אבו גוש. לא רציתי עוד צרות".

יצחק נבון: "אני בא אל הכפר כמו אל ביתי"

במהלך מלחמת העצמאות התפנו רוב תושבי אבו גוש מבתיהם על פי הנחיית צה"ל, בכפוף להבטחה שיורשו לשוב לאחר תום הקרבות. 

בן־גוריון, כך סיפר לימים מזכירו האישי יצחק נבון, חשש מחזרתם. יחד עם יעקב חזן (מנהיג מפ"ם), פעל נבון אצל בן־גוריון כדי למנוע מאבו גוש גורל דומה לזה של עשרות יישובים ערביים אחרים באזור, שרבים מהם פעלו נגד ישראל ותושביהם לא הורשו לחזור והם למעשה נמחקו. 

"בן־גוריון", סיפר נבון, "תפס אותי בגרון ואמר לי 'זה על אחריותך'. הרגעתי אותו: 'זה על אחריותי'. כך חילצנו את אבו גוש מהרס, כפי שעברו יישובים ערביים אחרים באזור ירושלים".

בראיון שהעניק נבון לעיתונאי "הארץ" יהודה ליטני ביולי 1995, טען נבון שיצחק רבין, מפקד חטיבת הראל, ניסה להפר את ההוראה להניח לתושבי אבו גוש שנותרו בכפר, ואף פקד לאיים עליהם בנשק כדי שיעזבו את הכפר, אך נסוג מול המוכתר שהבהיר לו "רק אם תירו בנו, תוכלו לפנותנו. האם זה הגמול שלכם לידידים נאמנים?" ליטני פנה לרבין לקבלת תגובה, אבל רבין השיב שאינו זוכר. לפי גרסה אחרת, קצין אחר מחטיבת הראל הוא שדרש את הפינוי.

נבון, כנשיא המדינה, ביקר באבו גוש ב־1983, והבהיר: "כשאני בא לכאן, הרי זה כאילו באתי אל ביתי, אל קרובי משפחתי". ב־1953 פעלו למען תושבי הכפר שלא חזרו אליו קבוצה של אישים במסגרת "הוועד למען גולי אבו גוש". בקבוצה היו חברים בין השאר הסופר עמוס קינן, אורי אבנרי, עו"ד שמואל תמיר, איש הלח"י ראובן גרינברג, הסופר ר' בנימין וערי ז'בוטינסקי, בנו של זאב ז'בוטינסקי. רוב רובם של המגורשים והגולים הורשו בסופו של דבר לשוב לכפרם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו