כשאטומים מתנשקים בחלל האינסופי

במהלך חיינו ניתקל בסוגים שונים של נשיקות. בימי הינקות והילדות מגעה הרך של נשיקת ההורה על מצח התינוק, הנשיקה על מקום החבורה כתוצאה מנפילה בשעת משחק - אלו יעניקו את תחושת הדאגה וההגנה שלה אנו נזקקים באותו שלב פגיע של חיינו. לכשנתבגר ניתקל בנשיקות ברכה בפגישה חברתית; בנשיקות נימוסין באוויר; נשיקות על ידה של גבירה; וכמובן טקסי הנשיקות של מנהיגים ובעלי שררה. כל הנשיקות הללו כטקס חברתי נעות בין הבעת כבוד וחיבה לבגידה קרת רוח. 

נתבונן לרגע בנשיקה שאותה מעניק פטרוס לפאולוס, כפי שבאה בציורו של אלונזו רודריגז, רגע של חיבה במרכזו של עולם מלא רוע ואכזריות, אבל זוהי גם נשיקה באמצעותה מעביר פטרוס, בהבל פיו, את רוח הקודש והנבואה לשליח שימשיך את דרכו. אל מולה ניתן לבחון את הנשיקה שאותה מנסה יהודה איש קריות להדביק ללחיו של ישוע, בלילה שבו הוא מסגירו לידי השלטונות. נשיקה זו מעטרת את ציורו הידוע של קאראווג'ו. ניכר כיצד ישוע מנסה להימנע משפתותיו של יהודה מול ניסיונו התוקפני של האחרון להשלים את מעשה הבגידה. 

אל מול המתח החברתי הגלום בסוגי נשיקות אלה ואל מול נשיקת ההורה מלאת החמלה והדאגה ניצבת במקום נפרד ומיוחד נשיקת האוהבים. אותו רגע של חיבור והתמזגות השפתיים המאחה את האוהבים ברצף אחד של תשוקה. 

רבים שכחו (או מעדיפים שלא לזכור) את הפעם הראשונה המסורבלת שבה קיימו יחסי מין. אולם רובנו זוכרים בהתרגשות את חוויית הנשיקה הראשונה. גם אם לא ידענו בדיוק מה לעשות, גם אם השיניים התנגשו לרגע, אם התלבטנו לעצום את העניים ולהתמכר למגע השפתיים או לנסות ולהישיר מבט לתוככי העיניים - כך או כך קיים משהו קסום באותה תחושה של התרוממות הרוח של הנשיקה הראשונה, באותה ידיעה כי כעת עברנו מהעולם התמים של אחיזת ידיים או חילופי מבטים, אל עולם חדש של תשוקה והחיפוש אחר סיפוקה. מדוע זה? מדוע לנשיקה, למגע השפתיים בשפתיים, יש מקום כה מיוחס, יותר מכל מגע של שפתיים בכל איבר אחר של גופנו? 

הנשיקה על פי "טבע היקום"

להבין את הנשיקה פירושו להבין את התפרצותה של התשוקה אל האחר אל פני השטח. אפנה כאן לעיין ב'על טבע היקום', אחד הכתבים המרתקים ביותר שעסקו בשאלת התשוקה הפיזית, דרכו אולי נצליח לשרטט קו עדין להבנת מקומה של הנשיקה כנקודת מפנה ביחסנו לגופו של האחר.

'על טבע היקום' הוא שיר פילוסופי, שנכתב בידי המשורר הרומי לוקרטיוס, על רקע מלחמת האזרחים האכזרית שקרעה לגזרים את הרפובליקה הרומית במאה הראשונה לפנה"ס. לוקרטיוס חשב שהפילוסופיה מבית מדרשו של אפיקורוס (פילוסוף יווני) תצליח להביא מזור לחולייה ולמכאוביה של החברה הרומית. הוא קיווה כי באמצעות חרוזי השיר המופלאים יצליח לתקן את דרכיהם של אנשי רומא, ולהשכין שלום בעיר השסועה. הפילוסופיה האפיקוראית, כמו אסכולות פילוסופיות אחרות בתקופה ההלניסטית, שאפה לרפא את הנפש ולמצוא לה מרגוע והגנה מסערות החיים. אפיקורוס טען כי מטרת הפילוסופיה ללמדנו כיצד ליהנות מהחיים, וכי הנאה זו פירושה ללכת בעקבות צרכינו הטבעיים ולהימנע מתשוקות שמקורן בתרבות ובשחיתות החברתית. אם רק נלמד לא לפחד מפני האלים ומפני גורלנו בעולם הבא ונלמד לשמוח במה שמספק את צרכינו הטבעיים כמו גם להימנע מהרדיפה אחר מותרות - אזי נמצא את שלוות הנפש ואת אושרנו האישי. 

בדומה קיווה לוקרטיוס כי מלאכת השיר שלו תביא מרגוע לתשוקות הסוערות המפרות את שלוות הנפש האישית כמו גם את הסדר הנכון של רפובליקה הרומית של זמנו. אלא שמתוך שלל התשוקות והתאוות האנושיות, תשוקה אחת מסוימת עמדה כאבן נגף בפני תורה פילוסופית זו - האהבה.  

מחד גיסא, האהבה היא תשוקה טבעית. סיפוק צרכינו המיניים אינו שונה אפוא מאכילה כאשר הבטן הומה או משינה בשל עייפות הגוף. מאידך גיסא, האהבה היא מקור לא אכזב של כאב וצער, שברון לב ותסכול. כדי לפרק מוקש זה, פונה לוקרטיוס להסביר את טבעה של האשליה האופפת את מעשה האהבה ולנסות ולהפריד בין הדמיון המניע את התשוקה לבין מימוש הצורך הפיזיולוגי הטבעי לקיים יחסי מין. 

תמצאנה דרכים חדשות לנשיקה

לפי לוקרטיוס אין בעולם השגחה או סדר אלא הוא כחלל אינסופי שבו נעים אטומים אנה ואנה נושקים זה לזה, מתחברים ונפרדים באורח אקראי ללא כוונת מכוון וללא סיבה. לוקרטיוס מסביר כיצד רקמות של אטומים מרחפות מן הגופים הסובבים אותנו ונופלות על אברי החישה שלנו. רקמות אלה מולידות בדמיוננו את תמונות הדברים שבחוץ, ודמיונות אלה מניעים את אברינו בעת החלום וההזיה. לבסוף תמונות דמיון אלו מעוררות את תשוקותינו לא רק לסיפוק היצר המיני אלא הן מוסיפות נדבך נוסף של ניסיון לבלוע ולהיבלע במושא תשוקותינו, להתמזג בו ולהכניעו. בדומה לציורו המפורסם של גוסטב קלימט, שבו מתמסרת האישה אל נשיקתו של הגבר, ושניהם מתמזגים אל תוך רקע מוזהב העוטף את גופם באופן כזה ששוב לא ניתן להבחין היכן מתחיל האחד ונגמר השני. 

וכך מתאר לוקרטיוס את רגע השיא של ההתעלסות: "הן רגעי העדנה החולפת אף ליטופי אהבה את הזוג העוגב לא ישביעו. כי מתחרות עיניהם בידיהם - לא תדענה מנוח. ... שן בשפה תנעץ בנשיקה־נגיסה מטורפת, ובסבלות עגביהם טהרת־תענוג לא ימצאו". הנשיקה אם כך מסמלת את מהות מעשה האהבים, את התשוקה הבלתי ממומשת לאכול ולבלוע זה את זו, להכיל את כל אהובי בתוכי. הנשיקה מסמלת את התאווה, שלעולם לא תבוא על סיפוקה, התאווה לאחדות ולהתמזגות שני גופי האוהבים לכדי גוף אחד. 

כל כמה שהאוהבים ינשקו, ינשכו וילעסו האחד את שפתיו של רעהו הרי לא יעלה בידם ליצוק את גופם לאחדות יציבה. תחת תאווה בלתי נשלטת זו, הבנויה כולה מאשליות ותמונות הדמיון, מציע לוקרטיוס את הידידות ל"פשוטה בנשים" שאותה "נחבב ובה נמצא את אושרנו". לוקרטיוס מציע פעולת הזדווגות ללא נשיקות תאווה, מערכת יחסים ללא התשוקה לכבוש או להתמסר. כפי שהאטומים נפגשים ונפרדים, כך גם החיבור האנושי לא נועד להישאר נצחי. האיחוד הגופני הוא רגעי ולא יימשך לעד.

אירופה בעת החדשה המוקדמת חזתה בתחייתה של תורתו של לוקרטיוס (ועל כך בספרו המרתק של סטיבן גרינבלט, 'התפנית'), שוב החלו אטומים לנוע בחלל כבסיס להסבר העולם הפיזיקלי הסובב אותנו. אלא שהפילוסופיה החדשה של הטבע לא דחתה את התשוקה על הסף. להפך, חקירת הטבע המדעית דורשת את ההשתוקקות לדעת, את הסקרנות הבלתי נשלטת להכיר ולחשוף, את גילוי הסודות הנסתרים של העולם החומרי. בעיקר היה זה הרצון להשתלט על הטבע, התאווה להכפיפו לאדם, יסודות אלה הם שהדריכו את הפעילות המדעית מימיהם של פרנסיס בייקון ורנה דקארט ועד לימינו. כעת אנו רואים את תוצאותיה של תאווה בלתי נשלטת זו לדעת את הטבע ולמשול בו, למן משברי האקלים ועד למשבר הקורונה. אין זה פלא אפוא שנגיף הקורונה סימן לנו להימנע מנשיקות, אולי בכך נפתחת הדרך לחפש נשיקה חדשה, נשיקה של ידידות המכבדת את הטבע ואינה שואפת להשפילו. במקום הנשיקה התאוותנית והאלימה שבה דבקנו תימצאנה דרכים חדשות לנשיקה באופן כזה המשלב את התשוקה עם הדאגה לאחר, עם רכות מגע שפתותיה של אם על לחי תינוקה.

פרופסור רז חן־מוריס הוא היסטוריון של המדע בעת החדשה המוקדמת ומשמש כראש החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית.