בערב פסח תש"ג (19 באפריל 1943) פרסם נתן אלתרמן את אחד משיריו, "פסח של גלויות", במסגרת "הטור השביעי". אלתרמן כתב בו על ליל הסדר שחוגג ה"עם העשן והחרב/ המוכה לעפר במורג", כשהוא "נושא ניגונו בקול ערב/בליל התקדש חג". ביום שבו נדפס הטור, פרץ מרד גטו ורשה. אלתרמן לא ידע על כך כשחזה ברוחו בבית האחרון של שירו, כיצד יקום העם מאבלו ויאזור כוח: "נחמה נחמה עוד הבת תחזה/ אך העם בקומו מאבלו - עוד בו כוח/ את הלילה הזה, זבח פסח הזה/ לא ישכח לך תבל! לא יוכל לשכוח".
גם דורנו לא ישכח כפי הנראה את ליל הסדר שאותו נחגוג הערב, במתכונת מצומצמת, הרחק מהורינו וזקנינו היקרים לנו, בבידוד ובסגר, אך בתנאים טובים פי כמה, שאין להשוותם כלל למצוקה שביטא אלתרמן אחרי אימי השואה. כשנשאל "מה נשתנה הלילה הזה", תהיה בפינו תשובה אקטואלית פי כמה מאשר - "הלילה הזה אנו מטבילין שתי פעמים", ולמרור יהיה טעם מוגדר של קורונה, וכאשר נתאר כיצד "פסח הקב"ה על בתי בני ישראל במצרים", נוכל לדמיין ולהתפלל שהשנה, המגיפה תפסח על הבית האישי של כל אחד ואחד מאיתנו.
"כשיום עובר, הוא כבר איננו. מה נשאר ממנו?", הקשה פעם הסופר היידי יצחק בשביס זינגר, ואף השיב: "רק סיפור, ותו לא". זינגר, חתן פרס נובל לספרות, גם הסביר: "אילו לא היו מספרים סיפורים וספרים לא היו נכתבים, בני אדם היו חיים... רק בשביל היום, אבל בסיפורים, הזמן לא נעלם. גם לא האנשים... עבור המספר והשומע, כל הברואים ממשיכים לחיות לנצח. העבר - עדיין הווה", ו"העולם כולו, כל האנושות, אינו אלא סיפור אחד ארוך".
"נחמא פורתא היתה לנו בימים מרים אלה למראה יהודי לוב שנגאלו". איור מתוך "הגדת בנגזי" משנת תש"ג (1943) // צילום: באדיבות הספריה הלאומית
הלילה הזה נמשיך לספר בהווה את סיפור העבר הארוך, כאילו יצאנו זה עתה ממצרים. הוותיקים שבינינו אולי ייזכרו בסדרים אחרים שהתקיימו בימי מצוקה; בהגדות שהודפסו וביטאו ימים קשים מאלה שאנו יודעים כעת, וגם בכוחם ומהותם של פסח, ובדברי ההגדה, כפי שרשמו והבינו אותם הוגים, מנהיגים, סופרים, משוררים וזוכרים לאורך הדורות.
פירורי מצה מציריך
"לפתע, בערב פסח, פרץ המרד", זכרה בלה שרפהרץ את סדר הפסח שערכה קבוצת חסידים בעת המרד בגטו ורשה. ליל הסדר ההוא בגטו התכתב היטב עם "פסח של גלויות" שכתב אלתרמן. "רעש התותחים וטרטור היריות לא פסקו לרגע", תיארה שרפהרץ, "ובדיוק אז נשמעה קריאת רבי שלמה רפפורט, שיש לערוך את שולחן הסדר כדת וכדין. מסביב לשולחנות שקושטו לכבוד החג הסבו כ־70 אנשים. רובם חסידי גור. כ־20 איש מבין דיירי החצר הצטרפו אלינו. ביניהם רופא מפורסם שהגיע לגטו ורשה ממקום אחר. האיש היה חופשי (לא דתי), אולם בעת המצור, התקרב אל הדת... ולאושרו לא היה גבול... אחדים מאיתנו במחבוא דרשו שנצא... נצא והגרמנים יקחו אותנו למחנה עבודה. אבל בעלי וגיסי והבחורים מהמרתף החסידי אמרו: לא ניכנע!"
ליל סדר מיוחד אחר, שונה באופיו, עבר על השבויים הישראלים שישבו בזמן מלחמת ההתשה בכלא אל־מאזה הסורי. את קערת הסדר ציירו השבויים על חתיכת קרטון ובמרכזה - שרטטו מגן דוד. אחד השבויים, פיני נחמני, כתב בחשאי יומן אישי על גבי קרעי נייר טואלט. ארבע פעמים לאורך כשלוש שנים חגגו נחמני וחבריו את ליל הסדר בתא כלאם, ואת הסדר השני שביניהם תיאר כך:
ש"י עגנון // צילום: באדיבות בית עגנון
"שתי הגדות של פסח ופירורי המצות שהגיעו מהרב הראשי של ציריך נתנו הרגשה של סדר פסח אמיתי. הסדר שטף וקלח. כשבועז, הצעיר בינינו, כמעט ילד, שר את הקושיות, דמעות עלו בגרוני, אך אלו היו שניות של היסחפות, משום שמיד באה שירה מתרוננת. המחזה היה כל כך מוזר. במדינה אויבת, בבית הכלא השמור ביותר, יושבים שלושה ישראלים שבויי מלחמות חירות וחוגגים בשירה את חג חירות הדורות".
נחמני מספר כי בעוד הוא ושני חבריו חוגגים את הסדר, הופיעו השומרים ודרשו מהם לחדול. "בתא הסמוך", מתברר, "היה כלוא הנשיא המודח של סוריה, נור א־דין אל־אתאסי", האיש שכלא אותם וקבע ש"הטייסים הישראלים יזדקנו בכלא הסורי", וש"עכשיו (אחרי שחאפז אל־אסד הדיח אותו בהפיכה צבאית) היה איתנו באותה סירה... אנו בכל מקרה סירבנו להפסיק, גם כשאיימו עלינו שישליכו אותנו לצינוק כעונש על הרעש שאנו עושים... מעולם לא השתתפתי בסדר פסח ארוך כל כך", ציין נחמני, "צריכים היינו ליפול בשבי כדי לקיים את אשר נאמר בהגדה - 'והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה'" (מתוך "הלילה הזה, הגדה ישראלית", מישאל ציון עם נעם ציון, בהתבסס על כתבה של תמר גולן ב"מעריב").
אם השנה ייערך הסדר בבתים רבים בהיעדר ההורים והמבוגרים, הרי את הסדר בכפר עציון, קודם נפילתו בתש"ח, ערכו החברים בהיעדר אחר, ללא נוכחות הילדים. "חסרון רב הורגש בהעדר הילדים ואת 'מה נשתנה' אמרו כל המסובים", רשם החבר ז' בלומנצווייג בזיכרונותיו. "בדבקות חסידית נאמרו פרקי ההגדה, להרבות לספר ביציאת מצרים, והוסיפו כמה קטעים מתאימים. בשעת הסעודה הלך וגבר קול השירה ולשיאו הגיע ב'קרב יום' וב'אדיר הוא יבנה ביתו'... אף הנוטרים הלבושים במדי חול, מזוינים ברוביהם, שהציצו מדי פעם בפעם פנימה, לא הפיגו את טעם החירות".
דוד בן־גוריון תיאר בספר "השומר" סדר פסח יוצא דופן, עם מצב רוח משופר מעט יותר, שהתקיים ב־1909 בחווה החקלאית של "השומר" בסג'רה, "לאחר התנפלויות אחדות (מצד ערביי האזור) שגררו אחריהן שפיכות דמים".
מתוך "הגדת מינכן" // צילום: באדיבות הספריה הלאומית
"אף כי מצב הרוח היה מדוכא קצת, לרגל הסכסוכים וההתנפלויות התכופים", סיפר בן־גוריון הצעיר, "החלטנו לחוג את החג ולערוך סדר משותף כדאשתקד". החגיגה התקיימה בחאן, בחדר גדול ששימש קודם לכן רפת לבקר. "על כותל הפנים נתלו כלי עבודה ונשק. משני צדי החלון היו קבועים מחרשות, אתים, משדדות ומעדרים מעוטרים זרי פרחים. מעל חלון היו משולבים זה בזה רובים, אקדוחים, חרבות ופגיונים... פתחנו את הסדר בשיר ויין כרגיל. רוח העצבות, שהיה שורה עלינו כל אותו הזמן נתפזר לאט לאט. נסו כל הדאגות והחששות. עם כל פזמון חדש גדלה השמחה ומכוס לכוס רבתה ההתלהבות" ("ביהודה ובגליל", ספר "השומר").
"פורענויות זמניות"
גם בליל הסדר שקיימו גולי תל אביב בפתח תקווה, "גברה השמחה על העצבות". הטורקים ביצעו את הגירוש הידוע בערב פסח תרע"ז (6 באפריל 1917). 10,000 התושבים שגורשו מהעיר, התפזרו בכל רחבי הארץ. "במושבה פתח תקווה", העיד מאיר דיזנגוף, לימים ראש העיר הראשון של תל אביב, "זו שכל בתיה וחצרותיה מלאו עד אפס מקום - שטחו העם שטוח, פרשו אהלים ועשו סוכות ברחובות ובמגרשים, הדליקו נרות חג, וערכו את הסדר בשירה - כן, בשירה ובהלל... תקווה ובטחון השתעשעו בלב כולנו מתוך אמונה ברורה, שכל הפורענויות האלה זמניות והן קרובות לעבור".
פסחים רבים של געגועים לירושלים ולארץ ישראל ערכו יהודי אתיופיה בארץ מוצאם. בליל חג הפסח היו הכהנים והזקנים מספרים לבני הקהילה על יציאת מצרים, אך ללא נוסח קבוע דוגמת ההגדה של פסח.
מילות "לשנה הבאה בירושלים", שבהן נחתם בבתים רבים ליל הסדר, נשזר אצל יהודי אתיופיה בדימוי החסידה שסימלה עבורם את הגעגועים לארץ ישראל ולירושלים. שכן במהלך נדודיה, היא עוברת באתיופיה, ממשיכה משם לישראל, וכך למעשה מקיימת את המסע, שעבור יהודי אתיופיה היה במשך דורות מושא חלום.
בהגדת אתיופיה, שערך הרב מנחם ולדמן, מתארת פנטה רדאי כיצד בתקופת האביב ובפסח היו בני הכפר מצ'ה שרים בקולי קולות את "שימאלה שימאלה, אגראדצ'ין ארוסלם דהנא", או בעברית: "חסידה, חסידה, שאלי בשלום ירושלים מדינתנו". "שמתי לב", שִחזרה רדאי, "סבא רבא שלי, בבא פרדו (בבא - כינוי של כבוד), היה מסביר: 'הידעת שהחסידות האלו באות אלינו היישר מירושלים?'"
כניעת לוחמים יהודים במרד גטו ורשה
גאולה כהן, שהלכה לעולמה לפני חודשים אחדים, ציטטה פעם מימרה מפיו של "קייס הקייסים", הכהן הגדול של יהודי אתיופיה: "חולה הולך לרופא, צמא הולך למים ויהודי הולך לירושלים". כהן תיארה מפגש אחד משנת 1984 שנחרט בזיכרונה, בשיפולי כבש המטוס שהביא ארצה ב"מבצע משה" יהודים מאתיופיה. הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, שאל את קייס הקייסים, שירד מאותו מטוס, כמה זמן חיכה באתיופיה לעלייה. את תשובתו של הקייס - "אלפיים וחמש מאות שנה, מאז חורבן בית המקדש הראשון", התקשתה כהן לשכוח.
"השפה של הנס"
חג הפסח, דמותו המקראית של משה והטקסטים של ההגדה, מילאו רבים בתעצומות נפש והם שאבו מהם השראה, כוחות ואף אמונה ביכולתם האישית וביכולת הציבור בכלל לחולל מפנה ושינוי; לשפר ולשנות מצבים נתונים ומציאויות.
העורך הראשון של עיתון "הארץ", משה יוסף גליקסון, שם דבר בתקופתו, כתב על "הרומנטיקה המלפפת את הפסח, שמרעידה את מיתריה הדקים של נשמתנו", כי היא אינה "רומנטיקה של שקיעה וגוויעה, של עולם שעבר זמנו... אלא רומנטיקה של חיים ותנועה היונקת מן החיוני והאיתן שבעבר". גליקסון ראה בפסח את "רעיון התחדשות החיים, שמחיה את כולם".
הגדת הגדוד השלישי של הפלמ"ח // צילום: באדיבות הספריה הלאומית
הרב והתיאולוג בן ימינו, פרופ' דוד הרטמן, איש הזרם הליברלי של היהדות האורתודוקסית, הצביע כבר בראשית המאה ה־21 על האמונה בניסים - דוגמת אלה שנעשו לבני ישראל במצרים - כ"בסיס למודל התקווה ביהדות": "יציאת מצרים", כך הסביר, למרות תנאי ההיסטוריה, "מבקשת לנטוע בנו תקווה מהפכנית... המחאה נגד תנאי הקיום אפשרית, מכיוון שליהודים יש מאגר של זיכרונות המעצב את מה שנראה לנו כאפשרי. היציאה ממצרים חיונית, שכן היא מתירה לנו לקוות. הסדר בקוסמוס אינו בלתי ניתן לשינוי. המחר לא חייב להיות כפי שהוא היום... השפה של הנס היא דרכו של התנ"ך לערער על ההתייחסות הדטרמיניסטית של האנשים שמקבלים את העולם כפי שהוא, בלא אמונה בכוחם לשנותו".
הרטמן ביאר, באופן שרלוונטי גם לימים אלה, את האמירה "לשנה הבאה בירושלים", והסביר כי מדובר ב"הצהרה בדבר אמונתנו בעתיד... סיפור יציאת מצרים מחדיר בנו את האמונה במחר חדש. החיים אינם מתמצים במחזוריות אינסופית שאינה ניתנת לשינוי. אם יציאת מצרים היא אפשרית, הרי הכל אפשרי. הסיפור היהודי מתחיל במהפכה, ומכאן והלאה ההיסטוריה היא ספר פתוח. זהו הרעיון של משיחיות: האמונה שהכל עוד יכול להתהפך מן הקצה אל הקצה, ושבסוף יהיה טוב" (מתוך "הלילה הזה, הגדה ישראלית").
ברוח שונה ומהורהרת, אבל גם מעט דומה, כתב המשורר יהודה עמיחי ב"הרהורי ליל הסדר" שלו (מתוך "פתוח, סגור, פתוח"): "...מה נשתנה, שאלנו/ מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות./ ורובנו גדלו ולא נשאל עוד ואחדים/ ממשיכים לשאול במשך כל חייהם, כמו ששואלים/ מה שלומך או, מה השעה וממשיכים ללכת/ בלי לשמוע תשובה. מה נשתנה כל לילה,/ כמו שעון מעורר שתקתוקו מרגיע ומרדים/ מה נשתנה, הכל ישתנה. השינוי הוא האלוקים".
ובמילים רומזות פחות, ומפורשות אף יותר, כמעט נוזפות, כתב ההוגה יוצא הלח"י ד"ר ישראל אלדד (שייב): "שום איש מדע לא ידע להסביר את סוד הפסח. כיצד פסח מלאך המוות ההיסטורי על דלתות העם הזה? כיצד נוצר האור הראשון של הקוסמוס? כיצד היה אור בבתי ישראל בהיות חושך בכל בתי מצרים - מי שאינו מאמין בפסח הטבע ובפסח ההיסטוריה, מוכיח שהוא יושב בחושך היום, ואיננו רואה פסיחה המתרחשת לנגד עיניו".
כשהמצרים הוחלפו בנאצים
אלפי הגדות של פסח יצאו לאור מאז החל נוסח ההגדה להתגבש בימי בית שני. אחדות מהן חרגו מהנוסח המסורתי והקבוע. הן מגלמות בתוכנן את ימי המצוקה שבהם הודפסו. רבות מהן נשמרו בספרייה הלאומית בירושלים. על רבות אחרות סיפר ד"ר יום טוב לוינסקי בכרך פסח של ספר המועדים שלו, הסדרה הקאנונית שערך לפני כ־70 שנה על חגי ומועדי ישראל.
הגדת מעלה החמישה // צילום: באדיבות הספריה הלאומית
אחדות מהן יצאו בשנות "המרד הערבי הגדול". המאורעות הללו פרצו שבועיים לאחר פסח תרצ"ו, בשורת התקפות ערביות על מטרות יהודיות ובריטיות. שנה אחר כך הוציא קיבוץ נען הגדה מיוחדת שבה סיפרו עורכיה על "שנת יגונים גדולים ומצוקה", ותיארו כיצד כבדה עליהם "יד הגורל, ותבוא הארץ במצור ימים רבים... ויהי הרצח מהלך בשדות ובדרכים ובהרים, לאור היום ובאופל ליל, במארב ובראש כל חוצות, ויזעק עמנו להגנה, ויהי הלילה משמר והיום למלאכה".
גם ההגדות של גבעת ברנר ותל יוסף שילבו באותן שנים בין שירי האביב שלהן את זכרם של "נפשות אחים והיערות הבוערים ואת כאב הפרדסים הנגדעים". בשער הגדת יגור נכתב בצירוף איור מתאים, כי "באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח". גם ההגדה של בית השיטה שילבה בין דפיה את "המאורעות", אך היא חתמה בתקווה: "וכן יהי רצון/ וכלו ימי האסון / והיו חגינו לששון/ אמן".
ימי חומה ומגדל זכו אף הם להגדות משלהם, ששיקפו את רוח התקופה. לזו של תל יוסף, למשל, נוספה קושיה: "שבכל הזמנים הימים לעבוד והלילה למנוחה, השתא - ימינו ולילותינו שימורים". קיבוץ שפיים תיעד בהגדה שלו את עמידתו מול האויב: "ויפילו הזדים צמאי הדם חללים רבים מן המארב בישוב היהודי בארץ. ובאישון לילה התנכלו לנו ובמחתרת הפילו ארבעה חללים מתוכנו. ונכרה קבר ראשון באדמת שפיים".
בהגדות תרצ"ט (1939) ואילך, כבר נשזרו באופנים שונים אימי השואה והחדשות הנוראות שהגיעו מעבר לים. מדורי האביב והטבע בהגדות הארץ־ישראליות נדחקו מפני קינות, ציורים קשים וטקסטים כואבים. בהגדת בית אורן, מעט בדומה לנוסח הקידוש המסורתי, כתבו מחבריה: "סברי צעירי ישראל נקבצי גלויות. נקדש את הפסח הזה, נקדש את זכר חללי ישראל בכלאי גולה מעוני עמנו בתפוצותיהם, נרדפים ומגורשים, מטולטלים על פני ארצות וימים, שוחרי פדות וגאולה". בהגדת גבעת השלושה שולבו בקושיות שאלות נוספות: "למה קמו כל האיתנים/ להשמידנו מלאום? למה היה כל העולם/ לנו גרדום... למה היה לנו כל אדם/ כאויב וצר"?
חן מלול, איש הספרייה הלאומית, מספר על הגדה מיוחדת שהחליפה את המצרים בנאצים. ההגדה נכתבה עבור יושבי מחנה העקורים במינכן על ידי אחד מיושביו, יוסף דב שינזון. היא אוירה על ידי ניצול השואה צבי מיקלוש אדלר, שחתם את שמו בהגדה: "בן בנימין". האיורים קשים לצפייה. לצד המשפט הידוע: "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו", נראה חייל יורה בכמה אסירים עלובים למראה, בעוד חייל אחר מוליך קבוצת אסירים שפופים אל יעד לא ידוע.
עותק של ההגדה התגלגל לידיו של הרב אברהם קלאוזנר, רב בצבא האמריקני שעמל על הכנות ליל הסדר עבור הצבא האמריקני שחנה אז במינכן. קלאוזנר החליט לקיים את הסדר לפי אותה הגדה בשינוי יחיד. הוא כתב לה הקדמה הפונה לחיילים בצבאו של הגנרל אייזנהאואר, שאותו השווה למשה מודרני.
"החגיגה היהודייה" של הרצל
הגדה אופטימית יותר, שעליה מספר מלול, היא "הגדת בנגזי", החוגגת את שחרור יהודי לוב מידי הנאצים על ידי הצבא הבריטי בפיקודו של הגנרל מונטגומרי בסוף דצמבר 1942. גם הגדה זו שמורה בספרייה הלאומית. היא צוירה על ידי שני חיילים יהודים מיחידת תעבורה בצבא הבריטי שחנתה בלוב, לכבוד ליל הסדר של פסח 1943, ובין השאר נכתב בה: "נחמה פורתא היתה לנו בימים מרים אלה למראה יהודי לוב שנגאלו. הננו מקווים, כי נהיה בקרוב בין שורות הגואלים את יהודי אירופה הנדכאים".
צילום: בטדיבות הספריה הלאומית
ההגדה מסתיימת בשתי נבואות־תקוות לעתיד לבוא: "ושבו בנים לגבולם", ו"בשנה הבאה בירושלים הבנויה". ליל הסדר שבו נעשה שימוש בהגדה הלא שגרתית הזאת, תועד במקביל גם ביומן הצבאי של הרב אפרים אלימלך אורבך (לימים נשיא האקדמיה הלאומית למדעים), שניהל אז את הטקס מטעם הצבא הבריטי.
וכיצד ראו את הפסח הרצל ועגנון, שאף עליהם עברו פסחים לא פשוטים? ב"אלטנוילנד" (או כפי שתורגם לעברית על ידי נחום סוקולוב: "תל אביב") העיד בנימין זאב הרצל על ליל הסדר שאותו חווה, כי "החגיגה הזאת, היהודייה שביהודיות היא, כבירה לימים בקורות העולם מכל שרידי מנהג וסדר שנשארו לפליטה מימי קדם. כמו עתה, כן היה הסדר נערך מאות רבות בשנים, ותבל שנתה מני אז, עמים שקעו, נבלו, אחרים צצו, עלו על הבמה, תבל נושבת גדלה. חלקים חדשים נגלו בין הימים, כוחות איתני טבע אשר איש לא שערם באו להנעים ולהאדיר את החיים - רק העם הזה עוד ישנו כמאז, ועודנו שומר את חוקיו".
גם אצל הסופר ש"י עגנון, ב"סיפור נאה של סידור תפילתי", ממלא הפסח תפקיד מרכזי. "חוויית הרוממות שבו" - ניתח פעם "עגנוניסט" ידוע, פרופ' הלל וייס, את תפקיד הפסח בסיפור זה - "מגיעה לשיאה בקידוש ובברכת שהחיינו הנאמר משפתי האב בליל הסדר, שהוא חילוץ הזמן ממעגליותו הסתמית".
הנה עגנון עצמו במילים מתוך סיפורו זה שממחישות זאת: "גדולה שמחת פורים אבל חגו קצר. כנגדו נתן לנו הקב"ה את חג הפסח... שימיו שמונה, וכל יום ארוך מחבירו וחמתו מרובה משל חבירו. חמה נאה ומתוקה ברקיע, ואדמה שחורה מבצבצת מבין השלגים. העולם מתחדש והעיר מתנאה. ביתנו מאיר וכליו מצוחצחים וריח כרפס ומרורים נודף בכל הבית, ואבא מלובש קיטל לבן על בגדיו השחורים... כל אימת שאני רואה אותו לבוש לבנים, דומה הוא בעיני למלאך שאינו מת לעולם ועומד לפני הקב"ה ואומר לפניו שירות ותשבחות".
"כנגדו", ממשיך עגנון ומתאר את בית ילדותו בגולה, "יושבת אמא, ומטפחת של משי כרוכה על ראשה. ביניהם יושבים אחי ואחיותי, לבושים בגדים חדשים ונעולים מנעלים חדשים, וכובעים חדשים בראשיהם של הבנים, והבנות - שער ראשן מעלה ריח של מים טהורים שרחצו שערן בהם לכבוד פסח. אבא מקדש על היין ואומר, אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון, וכל העולם כולו מתרומם והולך ואנו מתרוממים מכל העולם. ואני תוהה ומשתומם, בדיבור אחד שיצא מפי אבא כל העולם מתעלה ואנו עולים ומתעלים על כל העולם כולו. והוא מברך שהחיינו, ואני חש ומרגיש שלא אותנו בלבד הגיענו הקב"ה לזמן הזה, אלא אף את הזמן".
***
בשלהי ימי בית שני, בתקופתו של התנא רבי עקיבא, פרצה מגיפה בעם ישראל. 12 אלף זוגות של תלמידים היו לרבי עקיבא, מהעיר גבת ועד לאנטיפרס - מספר התלמוד - וכולם מתו בתוך זמן קצר, מפני שלא נהגו בכבוד זה בזה.
המגיפה, על פי התלמוד, התחוללה בין פסח לשבועות. היא מוכרת גם כיום לכל מי שזוכר ומונה את ימי העומר ממוצאי חג ראשון של פסח ועד חג מתן תורה. רבים נוהגים בימים הללו מנהגי אבלות, לזכר אותה מגיפה קטלנית. על פי המסורת פסקה המגיפה ההיא בל"ג בעומר, שהפך ליום חג. יהי רצון שזו של ימינו תחדל עוד קודם לכן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו