עבדים היינו
מלמדים אותנו כל חיינו שחייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ובכל שנה, מי שיש לו כוח להתפלפלויות, ממפה את תחומי העבדות בחייו ואת תחומי החופש, מחליט החלטות חשובות על יציאה לדרור מכל מיני התמכרויות, הרגלים ותקיעויות. החלטות שכמובן מתאיידות כבר בכוס השלישית.
השנה קיבלנו הזדמנות נדירה לראות את שלל הדברים המשועבדים שאנחנו סוחבים על גבנו, כמו שאבותינו סחבו את הלבנים העשויות בוץ וקש, ואת ההזדמנות החד־פעמית, אחת באלף שנים, שיש לנו לצאת לחופש מלא.
יש המפרשים פרעה - אותיות "פה־רע". זאת העבדות המרכזית שלנו, למחשבה שכל הזמן מספרת לנו שהמקום שאנחנו נמצאים בו, פה, הוא רע, ושהזמן המתרחש עכשיו גרוע, ושיש מקום אחר, זמן אחר, מציאות אחרת, טובים משלנו.
השעבוד הזה למחשבות הרעות גרם לנו לעשות הרבה דברים שהיו סבירים עד לפני חודש, ופוף, נעלמו בבת אחת, ומי זוכר אותם בכלל עכשיו. למשל, נסיעות. פה רע, בלונדון טוב. שם רע? יש יעד חדש במלדיביים. גם שם כבר לא משהו? גילו אי שצץ אתמול מקרקעית האוקיינוס, הלבה עוד חמה, אבל היי, איש עוד לא היה שם.
הרצון לזוז כל הזמן, לחפש את עצמנו לא בביתנו אלא בביתו של מישהו אחר, הוחלף בשנייה אחת ברביצה אינסופית בדירות שלנו, בסלונים שלנו, במטבחים שלנו - והנה, מתברר פתאום שאלה המרחבים הכי מוגנים עבורנו. הפתעה. ועוד מתברר שהדברים שיש לנו כבר ממש מספיקים למחיה טובה, ולא חייבים ללכת לקניון ולהוציא את הכסף שאין. אפשר לחיות חיים מלאים בבית גם בלי בולמוס של קניות ובלי הזמנת מוצרים מסין, פשוט להיות.
מתברר גם שהבגדים שלנו לא זקוקים לשום רענון, הכי נוח זה מה שהולך עכשיו, וגם הגוף שלנו לא חייב להתאים לסטנדרט של מישהו אחר. ככה, עם ההזנחה הביתית, הוא הכי טוב שיש לנו, וזה מעולה. לו רק היתה דרך ביתית להוריד לק ג'ל, הכל היה כמעט מושלם.
בחלום נדמה לנו שמצב של חופש הוא מצב של יותר. יותר כסף, יותר מרחב תנועה, יותר אנשים. והנה מתברר השנה שחופש הוא פחות. ככל שמצמצמים את הרצונות, גם אם זה בכפייה, ככל שמקטינים את שטח המחיה, את כמות בני האדם שבאים איתם במגע - יכולה להיוולד תחושת חופש מסחררת. חופש ממחויבויות, מתאוות, מהשוואות לאחרים.
אבל אנחנו, כמו אבותינו, מתגעגעים לסיר הבשר שלנו, לבצלים ולשומים, מתים שהחופש הזה כבר ייגמר, ונשוב לעבדותנו. בליל הסדר השתא אני מרגיש חופשי כמו שלא הייתי אף פעם. שלא ייגמר לי הלילה.
עתה בני חורין
האם אנחנו בני חורין? האם אדם שזקוק לאחרים כדי שיגדלו את ילדיו, שמשלם לאחרים כדי לנקות את ביתו, שאינו יודע לתקן תקלות בציוד שרכש, הוא בן חורין? בימים האלה, בחסות ההגבלות וההחמרות, אנחנו נדרשים לוותר על הרבה שירותים שהתרגלנו לקבל במיקור חוץ - ומגלים שמרוב שאנחנו בני חורין, שכחנו (או מעולם לא היגדנו לבנינו ולבנותינו) איך לעשות דברים בסיסיים.
בשבועות האחרונים התמחינו, רעייתי ואני, בכמה וכמה מיומנויות, שעד עכשיו אחרים עשו עבורנו. זכינו ללמד את הילדות שפה וחשבון, לתרגל יחד תפירה ונגינה, לנקות את החדרים, להיפטר מהחפצים המיותרים, לחקור ולמצוא מקור של תקלה בחשמל ולתפעל עם הילדות שיבוש בצנרת. בתי הגדולה אפילו סיפרה את אחותה הקטנה. בזכות בעלי המלאכה הזמינים הרבים, שכחנו כישורים שיש בנו מאז ומתמיד.
לא אכחיש שהבית מתגעגע לעוזרת, ושהילדות כמהות לחזור לחיקן של נשות החינוך האהובות. אבל התקופה הזו, שבה כולנו עבדים לבתינו, יש בכוחה להפוך אותנו לפחות תלויים באחרים, וסוף־סוף לבני חורין.
איור: שירה קורח
זום
אומרים: כשהתלמיד מוכן, המורה מופיע. אותו דבר לגבי טכנולוגיה. כשנוצר צורך אמיתי, מבשילה טכנולוגיה שנותנת מענה. במשבר הזה אפליקציית זום היא המורה שהופיע, היא המלכה של התקופה. תארו לכם מגיפה כזו ללא זום, ללא שיחות וידאו. תארו לכם את המצב הזה לפני עשרים שנה. השם ישמור. איזה בידוד, איזו מצוקה. תארו לכם מה התחולל לפני מאה שנה במגיפת השפעת הספרדית: אנשים נעולים בבית, בלי לתקשר עם אף אחד. פחד אלוהים.
חביבים עלי רבני המגרב שפסקו: מותר זום בליל הסדר הזה. עצוב לי על בני שאר קהילות ישראל, שרבניהן לא נענו לגודל האתגר, והעדיפו לבודד את סביהם וסבתותיהם בלילה הכי משפחתי בלוח האירועים היהודי, במקום להתגמש ולתת לכל המשפחה לראות אחד את השני בריבועים קטנים של הזום. קשים האשכנזים האלה, ובשביל מה? נשגב ממני.
בכל אופן, גם אנחנו נערוך השנה סדר זום לתפארה, שיתרונותיו רבים וחסרונותיו מועטים. היתרון הגדול של סדר בזום הוא הוצאת המרכיב של כביש החוף מליל הסדר, בהלוך ובחזור. נחסכו לי ארבע שעות חיים, בגילי זה לא מעט.
גם האכילה המופרזת בליל הסדר תימנע השנה, כי כשאנחנו לבדנו וכל האחרים במסך, אין צורך בתרגילי בישול, שזה מקרוב הועתקו מאיזה מתכון. נאכל ארוחת ערב רגילה, ונוציא את עניין האכילה מלב הערב. לעומת זאת, מכיוון שאפשר להשתיק את כל המשתתפים מלבד הדובר המרכזי, נחסכו מאיתנו השנה לחשושי "ששששש" רמים לילדים של אחרים, שמאבדים ריכוז בשטף הארמית. כל משפחה תוכל לדבר בסלונה כאוות נפשה, וזה לא יפריע לאיש.
בעניין האפיקומן טיכסנו עצה. בכל בית יוחבא אפיקומן, והמשפחות האחרות יצטרכו למצוא אותו בעזרת הוראות מרחוק על סמך היכרות עם הבית של המשפחה. כך יהיו כמה אפיקומנים, כמה זוכים, כמה משחקים נחמדים של חם־קר, קצת פעילות גופנית ויותר עניין לילדים. נראה איך זה יעבוד.
זום לליל הסדר הוא השיא של מה שקורה עם היישומון הזה עכשיו. השבוע, למשל, ערכתי שיחת זום רבת משתתפים עם אנשים עם מוגבלויות מורכבות, שסגורים בבתיהם בבדידות קשה. איפה בחיים הרגילים אירוע כזה היה קורה? לא היה קורה.
גם הלימוד של תורת ימימה, שאני מקדיש לו פעמיים בשבוע בשעות הערב, וכולל נסיעות וחניות ובזבוז של הרבה זמן יקר, קורה פתאום בכל ערב, בנוכחות מלאה של כולם, ובשיח קשוב וממוקד, שמעולם לא היה עד כה. עכשיו, כשאני כותב, מתנהל לא רחוק ממני משחק של בנותיי עם בנות הדוד שלהן בזום, עם פתקים ובהם משימות שנשלפות ומחייבות את כל המשחקות להתרוצץ בו בזמן. מי מביאה משהו אדום? מי מתלבשת בבגד מצחיק? וכל אחת, בביתה, רצה וחוזרת וזזה וצוהלת. איזה כיף.
הזום הזה הביא התפוצצות של כישרונות, שהיו חבויים. כל אחד עושה משהו בזום: זו מלמדת יוגה, זה מנחה אוריגמי, ויש חוגים, וסדנאות, וכמובן, הלימוד המקוון, שמשאיר את הילדים שלנו שפויים איכשהו, ומוציא מחלק גדול מהמורים יכולות דרמטיות שלא ידעו שיש בהם. כל מחנכת נהיית כוכבת רשת, כל מורה מקצועי נהיה בלוגר, ומשמח לראות איך עולם, שנראה עד היום די תקוע, השיל בתוך שבוע אבק של דורות והתאים עצמו להווה בבת אחת.
ועוד רגע כל זה ייגמר, וייעלמו המסיכות, והאלכוג'ל, והכפפות. אבל הזום, חברים, לא ילך לשום מקום. היישומון שהומצא לפני כמה שנים לשיחות וידאו לעסקים, והצליח ככה ככה, שינה עכשיו את העולם, וישנה עוד יותר. הוא יעצב מחדש את החינוך, והעבודה, והעסקים, והבילויים. תארו לכם פגישת מחזור בזום. מה רע? במקום פעם בעשור, פעמיים בשנה. גם לא צריכים לצחצח נעליים, וגם לא רואים לנו את הבטן.
זכינו לחיות בזמן של תפנית בהתפתחות האנושות. זמן שבו נוכחות פיזית אפשרית, למרות המרחק. זה לא טלפון, זו לא שיחת וידאו. זה מפגש רב משתתפים בחלל וירטואלי, כשכל אחד נשאר בביתו. מי חשב, מי חזה, מי חלם.
זום זה בום.
avrigilad@gmail.com