כרבע שעה לפני פרסום המדגמים בליל 2 במארס, אמר הכתב עמית סגל כי "דבר אחד אפשר להגיד: הסיוט של השנה האחרונה נגמר". מיד אחרי זה התברר שלימין חסרים שלושה מושבים כדי להרכיב קואליציה, והסיוט בכלל לא נגמר, אלא ההפך. על רקע מגיפת הקורונה, כמו ברכבת שדים מטורפת, כל אחד תרם את שלו כדי לדרדר את המדינה לאסון.
אתמול אפשר היה לנשום לרווחה. אכן, הסיוט נגמר. הרכבת שאיבדה את הבלמים הצליחה לעצור בחריקה. יש אבדות. אבל השכל הישר, המצפון, האחריות הלאומית - חזרו לצמרת המצעד.
בני גנץ הוכיח שיש לו מנהיגות. למרות כל ההשמצות, למרות התעמולה נגדו. בסופו של דבר הוא העדיף את נפגעי הטרור על פני אחמד טיבי המתריס כלפי הקורבנות הישראלים, כשהוא מניף מולם את אצבעותיו בסימן "וי". עכשיו מגיע לבני גנץ סימן "וי" גדול. זה לא יהיה לו קל.
כבר היום מתפרסמים בוודאי טורי ארס ורצח אופי נגדו. כל מה שנאמר נגדו מהימין הקיצוני יקבל טוויסט אכזרי ואלים פי אלף. את ההיסטריה הגסה של השמאל, הרגיש על בשרו יולי אדלשטיין בהחלטת ההתפטרות שלו. עכשיו תורו של גנץ. שניהם חווים עכשיו, לראשונה בחייהם, את מקלחת ההכפשות של התקשורת הניהיליסטית, שראש הממשלה נתניהו חווה על עורו הפוליטי המצולק מזה שנות דור.
עוד בנושא
נענה לצו השעה: גנץ הבין שהגיע זמן אחדות
לפיד: "גנץ נכנע ללא קרב וזחל לממשלה של נתניהו"
"עיניי האזרחים נשואות אלינו": גנץ נבחר ליושב ראש הכנסת - בתמיכת נתניהו
כחול לבן מתפרקת: לפיד ויעלון ביקשו מהכנסת לפצל את מפלגותיהם מהרשימה
אבל הצטרפותם של גנץ וגבי אשכנזי בתפקידים בכירים לממשלה, היא בסופו של דבר גם הכרה במנהיגותו של נתניהו; אותו נתניהו שהסתער עליהם ללא כפפות. האיש הזה, בן ה־70, הוביל ביד בוטחת 24/7 מדינה במשבר אל מול מגיפה שנחתה כרעם ביום בהיר על מדינה שמצבה "מעולם לא היה טוב יותר". סדרת החלטותיו היתה נכונה ומתוך ראיית הנולד. עדיין קשה לשפוט את תוצאות ההחלטות. לפחות נרכש זמן להצטיידות מול גל התחלואה המציף אותנו.
אבל ישראל עם גנץ־אשכנזי וחבריהם וממשלה מתפקדת, היא חזקה יותר גם מול אתגרים ואיומים שלעת עתה ירדו למדרון אחורי; חיזבאללה. חמאס. איראן. ממשלת האחדות הזאת, בלי לפיד ובלי ליברמן, עושה לנו את השבת.