אלמוג פרידמן, רעייתו של מג"ד 202, סא"ל רן פרידמן:
הילדים מתורגלים שאבא גיבור, "אבא שלנו נסע לצבא" הם אומרים, בשבת, לפני כשבוע, התקבלה ההודעה עם צמד המילים "עוצר יציאות". התיישבתי עם מחברת ויומן והתחלתי לחשוב איך נערכים לתקופה הקרובה, אבל בעצם אני לא יודעת מה יהיה אורכה, מתי תצא הביתה, מה נסביר לילדים, מדוע אבא לא יחזור בשבת. הבייביסיטר בבידוד, אסור להיפגש עם הסבים, מה עושים?
מצד שני, נסעת לצבא וזה לא חדש, הילדים מתורגלים שאבא גיבור ושומר עלינו, הרי הם נולדו למציאות שרואים אותך פעם בשבועיים, אולי הפעם זה יהיה שלושה שבועות? חודש? חודשיים? אי ודאות שכזו.
אתה כל כך רחוק מאיתנו, אולם הפעם יש אויב נוסף. הוא לא ממשי, אי אפשר לראות אותו, אבל הסברתי לילדים, "אני שומרת עליכם ואבא ישמור על הגדוד ועל החיילים שלו, שגם הם כבר משפחה שלנו".
בכל בוקר הם מתעוררים ושואלים בהתלהבות "איזה יום היום?" ואני עונה ואז שואלת לאיזה יום ציפו, והתשובה הקבועה "ליום שישי שאבא יבוא". "אבל ילדים, אתם זוכרים", אני עונה להם, והם מייד עונים: "אמא שומרת עלינו, אבא שומר על החיילים שלו".
אתה אמור לסיים תפקיד בקרוב, כמה חיכינו ליום הזה, הכנו לך סרטונים, מלא תמונות שמסכמות שנתיים קשות מאוד ואינטנסיביות, הרי אנו חיים משנתיים לשנתיים, אולם התקופה וההגבלות לא מאפשרות את ההגעה ואת ההשתתפות שלנו.
וכך, התעוררנו לעוד בוקר שגרתי במציאות לא שגרתית, וצלצל הפעמון בשער, הילדים רצו ופגשו את רס"ר החטיבה, שבא לחלק להם ממתקים מחטיבת הצנחנים ומפקדה היקר. כמה התרגשות ושמחה שנותנים לנו עוד המון כוח לעתיד לא נודע.
מתגעגעים ואוהבים אותך מאוד, אלמוג, שחר, עומר ונבו
אילנית קיצוני, אמם של בן וליאל מחטיבת התותחנים:
לבן וליאל היקרים שלי,
לא קל בימים אלו. בן, אתה בגזרה הצפונית, ואת, ליאל, ברמת הגולן בבסיסים סגורים. לא קל לכם, ובטח שלא לי בבית. תחושת הריקנות הזאת שמסתובבת בבית, החדשות, השמועות והעדכונים לא מקלים ומקשים בכל יום מחדש.
החדרים שלכם מסודרים, כדי שיהיה לכם נחמד כשתחזרו. הצעקות של "אמא, מה יש לאכול?", הטלפונים יום לפני ומהדרך מהבסיס "תקני לי", "תכיני לי", "רוצה אוכל של בית".
הצחוקים שלכם, אחד עם השני ועל השני. חוויות אחרות, הרעש של המוזיקה בחדרים, החברים והחברות, הכל חי, פועם ורועש. ועכשיו קשה מנשוא ושקט, כל כך שקט, ואין צפי מתי תגיעו הביתה. יודעת שגם לכם לא קל. אמנם החברים והחברות איתכם, היום מלא בלו"ז צפוף, אבל כשקיבלתי בשבת האחרונה תמונה של "שבת שלום, מתגעגעים המון", הבנתי שזה חסר לכם לא פחות משזה חסר לי.
הקורונה תפסה אותנו לא מוכנים. הדאגה לבריאותכם, הסגר הזה, מי ולמה עוצר בסיסים לחודש מינימום? שלחתי אליכם ממתקים שאתם אוהבים, מקווה שתקבלו ובמהרה. קשה לי מאוד, מטלפון לטלפון, מתעקשת על שיחות וידאו, כי הלב של אמא נקרע מבפנים.
חשבתי לי, הנה קיבלתי הכנה לטיול אחרי הצבא, אבל מי בכלל רוצה הכנה? רוצה שזה יעבור ובמהרה. עם זאת, מתעשתת ואומרת לכם שתפקידכם במלחמה הזו מול אויב בלתי ידוע הוא חשוב לאין שיעור! אתה, בן, קצין ומפקד על חיילים.
הערכים, התפקיד, השליחות שלך והדאגה לחייליך בזמנים אלו היא הכרחית ומשמשת דוגמה לכולנו. ואת, ליאל, תפקידך בגדוד חיוני. אני יודעת כמה חשוב לך השירות הצבאי, ושתעשי הכל כדי למלא את הערכים שעליהם גדלת בבית.
אני מתגעגעת מאוד ושולחת לכם חיבוק גדול,אמא
מלי לוי, אמם של רון ורועי המשרתים בחטיבת גולני, וטל - קצינה בחטיבת הצנחנים:
חיילים שלי! אנו בתקופה קשה. מגיפה עולמית. שבוע שעבר, לאחר מסע כומתה מפרך, לא פגשתם אותנו, ההורים, בתום המסע. לא זכיתם למבט הגאווה וההערצה על התקופה שעברתם. לא זכיתם לחיבוק חם ואוהב.
חווינו את המסע איתכם דרך שידור חי בפייסבוק. בכינו והתרגשנו איתכם בכל צעד ובכל קילומטר, ובפרט ברגע השיא - הענקת הכומתה החומה. ואז, קיבלתם הודעת סמס - "לארוז תיק ל־28 ימים לפחות".
עבורי, כאמא לתאומים לוחמים בגולני וקצינה בצנחנים, זה לא פשוט. מצד אחד, אני מבינה שאני לא עומדת לראות אתכם בתקופה הקרובה. מצד שני, אני מבינה שזה לטובתכם ושרוצים לשמור עליכם.
עם כל ההבנה, השבת היתה קשה מנשוא. שולחן השבת היה ריק, הבית היה שקט בלי הצחוק שלכם, בלי הצעקות שלכם. עד כה, רון ורועי, הייתם יחד בבא"ח גולני. נפגשתם מדי פעם. הקירבה הפיזית ביניכם היתה עבורי מעין נחמה. כעת, רון, אתה הוצבת בצפון, ואתה, רועי, הוצבת בדרום.
עם זאת, קרובים בלב! אני בטוחה שעם שמחת החיים שלכם, אתם מסתכלים על התקופה בחיוך ענק. צוחקים, וכמו תמיד מעודדים אותי ואומרים: "אמא, אנחנו לוחמים בגולני, הכל קטן עלינו". מתפללת לבריאותכם ושתקופה זאת תסתיים במהרה.
מתגעגעת יותר ממה שמילים יכולות לתאר, אמא
