"ג'ירפה", רוסיה 2019
שתי חיילות סובייטיות משוחררות נאבקות כדי לשרוד ולהתחיל מחדש בחודשים שלאחר הסרת המצור מעל לנינגרד ב"ג'ירפה" - דרמת פוסט־מלחמה קשוחה, מרשימה ומועכת לב, שקטפה פרס יוקרתי בפסטיבל קאן ושייצגה את רוסיה בטקס האוסקר האחרון.
בתחילת הסרט אנו פוגשים את איה (ויקטוריה מירושניצ'נקו), בחורה חיוורת, מופנמת ומעט שלומיאלית המכונה "ג'ירפה" בשל גובהה יוצא הדופן.
איה נלחמה באומץ בחזית, אך שוחררה משורות הצבא בעקבות התקפים קטטוניים שמהם החלה לסבול. כעת היא עובדת כאחות בבית החולים הצבאי ושומרת על הילד הצעיר של חברתה הטובה מאשה (וסיליסה פרליגינה), שטרם שבה משדה הקרב. למרבה הטרגדיה, הילד החמוד והמסכן אינו שורד תחת השגחתה של איה, וכאשר מאשה הג'ינג'ית חוזרת הביתה מותשת ומוכת טראומה, עוד לפני שהיא מעכלת את הבשורה ומתאבלת על בנה, היא כבר מנסה להיכנס להיריון מחדש.
אבל יש טוויסט. מאשה, כך מתברר, כבר אינה יכולה להרות, ומכיוון שבנה מת כאשר היה תחת השגחתה של איה, היא קובעת באסרטיביות כי חברתה היא זו שתישא את ילדה ברחמה. איה אמנם לא מתלהבת מהרעיון, בלשון המעטה, אבל גם לה יש סיבות לזרום עם התוכנית של מאשה.
כאמור, "ג'ירפה" הוא סרט מרשים מאוד שהופך למרשים אף יותר כאשר מביאים בחשבון שמי שעומד מאחוריו הוא קאנטמיר בלאגוב, יוצר בן 27 בלבד שזהו סרטו השני. בהשראת כמה ספרים העוסקים בצד הנשי של הצבא הסובייטי במלחמת העולם השנייה, ובעזרת שחזור תקופתי מוקפד ומקיף, בלאגוב מגיש כאן הצצה מסויטת, מטלטלת ולא קלה לצפייה אל שגרת החיים הקודרת והאכזרית ששררה בימי השקט הראשונים.
בתי החולים גדושים בחיילים בדרגות פציעה שונות, שורדים מדוכאים קופצים מדי יום תחת גלגלי החשמלית, ואין אפילו כלב אחד ברחובות - פשוט כי התושבים הרעבים אכלו את כולם.
אף שזהו תפקידן הקולנועי הראשון של מירושניצ'נקו ופרליגינה, הליהוק שלהן בתפקידים הראשיים מושלם. שתיהן נעות באופן טבעי ומשכנע בין שלל סיטואציות תובעניות, משפילות ובלתי אפשריות, וקשה להפסיק להסתכל על הפנים המרתקות שלהן.
בתוך כך, הכישרון הצעיר בלאגוב (שטופח בידי המאסטר הרוסי אלכסנדר סוקורוב) מתגלה כאן כקולנוען אינטליגנטי ומניפולטיבי שיודע לייצר ולשמר מתח ועניין. לראיה, למרות ש"ג'ירפה" הוא סרט ארטיסטי איטי וקלסטרופובי שנמשך יותר משעתיים, אין בו רגע דל. כך שאם חוויות קולנועיות מאתגרות אינן מרתיעות אתכם, אל תהססו.
ציון: 8