שנה אחורה, טלפון מרונית. "שומעת?" של בשורה טובה, חמה. "חיים קיבל את התפקיד!" לא משנה שלא זכרתי איזה תפקיד - משהו עם נסיעות בעולם, קשור למחשבים, אותיות באנגלית שמבטאות תפקיד בחברה ששמה הוא אותיות באנגלית (קיבל להיות ה־BCO של חברת JLF? או מונה ל־COP של קונצרן KRT?). לא משנה שלא הבנתי למה רונית שמחה מהתפקיד החדש, כשבין הצהלות אני מבינה שחיים יהיה בבית רק כמה ימים בכל חודש, והיא מגדלת שישה ילדים מתוקים. הגדול, בן 16, עם צרכים מיוחדים, ורונית הופכת בשבילו את האדמה במעדר ובציפורניים. ולא משנה שהייתי באמצע ניסיונות הפרדה של גוש קפוא ועקשן של שניצלים שרציתי לטגן ולא הפשרתי בזמן.
נו. חברה זו חברה. עלצתי איתה בטלפון כאילו אני מבינה מה התפקיד, וכאילו אני מבינה למה היא שמחה מזה, וכאילו אין שניצל בעולם. היא הנחיתה עלי מידע ואני ביצעתי את חובתי הפשוטה ואמרתי: איזה יופי! נהדר! נפלא! מתברר שכבר סיפרה לי על התפקיד הזה, וכמה חיים רצה אותו. תפקיד חשוב. הרבה אחריות. הבונוסים יסדרו אותם כלכלית. זה מעיד על האמון בו בחברה. לא זכרתי. חיים שמח, ולכן רונית שמחה, ולכן שמחתי איתם.
***
חלפו שלושה חודשים. רונית סימסה "לא נורא, בסך הכל שלוש שנים כאלה, נעבור אותן"; ואז "אני מספיק חזקה, אשרוד את זה, בינתיים נתייצב כלכלית"; ואז "הכי חשוב שחיים מבסוט". אחרי חודש: "אני רוצה טיפול זוגי ואין עם מי". אחר כך כונסתי לקפה חירום אצלה. חשבה שגעגוע יהפוך אותם לזוג מהחלומות. בפועל: תכיפות הנסיעות ומיעוט ביקורים בבית הפכו אותם לזוג מהגיהינום. היא מרוטה מהילדים. הוא חוזר עייף מהטיסות, מחביא בין צלעותיו עולם מקביל, שעליו אין מספר דבר.
הוא לא סוכן מוסד. היא משוכנעת שהוא גם לא בוגד בה. הוא עושה כסף כשהזוגיות שלהם עושה חלודה. רונית הולכת ומתגמדת מכובד המשא. השיחות שלהם מתקצרות. הילדים צריכים אבא בבית. כולם יצאו מאיזון. רונית מציעה פניית פרסה, שיחזור לתפקיד הקודם. חיים מכניס שוב את הדרכון לתיק, ונוסע.
שניים צועדים על רצפה סדוקה. רונית רואה את הבור שתכף יבלע את שניהם. חיים, כמו בלעם שלא ראה את המלאך על השביל, לא רואה. תוך כדי הבלאגן, עוד טלפון מרונית.
תשובה חיובית. שני פסים.
איור: בת-אל בן חורין
בת 42. מעצבת גרפית. חריצי חיוך בצידי העיניים. מצח מתוח שנתחם בבד המטפחת, מנסה לדבוק באופנת המטפחות הגדולות. מסובבת סביב הראש כיסוי מכמה בדים, שייראה כמו נזר גבוה ומלכותי, כמו בקטלוג המטפחות שראתה. לפעמים המגדל קורס והמטפחת נוטה אל עורפה, מושכת בכובדה את השיער, או נשמטת אל הצד. כשאנחנו נפגשות ויש שמש היא מנצלת את משקפי השמש שלי כמראה, לסדר את המטפחת.
"יכול להיות שרציתי ילד כדי להחזיר אותו הביתה", היא נוצצת בדמעות של אימה. "יכול להיות שלא נזהרתי מספיק כי זהו, הברבור כבר שר, חציתי את 40, תכף כבר לא אוכל ללדת. אולי רציתי שבעה ילדים כמו שחלמתי באולפנה. יכול להיות שרציתי ילד, ושבלב בפנים אני רוצה", היא אומרת על ספסל מתכתי בגן שעשועים, "אבל אני לא יכולה".
את לא יכולה, אני מנחמת אותה. את באמת לא יכולה, שישה ילדים, בעל מעבר לאוקיינוס, מעבר להר ולמדבר, זוגיות מנותצת שצריך להדביק, ילד בעל צרכים מיוחדים. היא מושכת מילים מתוך באר רחמית עמוקה ומוסיפה: "אין לי כוחות לעוד ילד. גם אם חיים היה פה. גם אם חיים היה בתפקיד הקודם. אני מחכה שיגדלו כבר. יש משקולת על הקרסוליים שלי. נפשית, מקצועית, נשית. עוד לא התחלתי לחיות.
"אבל אני לא עושה דברים כאלה", היא סותרת את עצמה מייד, דוחפת דמעות החוצה מתוך הבאר, "יש פה נשמה". פתחנו בגוגל. אין נשמה. רק אחרי ארבעים יום, וגם על זה - מחלוקת. "אבל קיבלתי מתנה", היא מועכת את הטישו לפירורים בכף ידה, "איך אני זורקת אותה ככה לפח. איך אתקדם בחיים אחרי דבר כזה. יש לי בן אנוש בתוך הגוף כרגע. התעברתי. ואני מחזירה את זה לחנות. זה כבד. אני לא עושה דברים כאלה".
***
אני לא צריכה להגיד כלום והיא עוברת בזינוק מהסנגור אל הקטגור ולהפך. "אני לא יכולה לגדל אותו. אני לא מסוגלת. תמו כוחותיי. הגרעין שנובט בי יכול למוטט אותי. כרגע אין פה שניים, אלא אני לבד. לא אעמוד בזה. ושאר הילדים? החמישה שמתחלקים בתחתית הדלי של תשומת הלב האימהית שנותרת אחרי הטיפולים והדאגה לבכור המיוחד - אני יכולה להעדיף ילד שעוד לא נולד, מול החיים והקיימים שלי, שזקוקים לאמא?" ליוויתי אותה במשך שבועיים מייסרים. החלטה שלה, ושלה בלבד. הייתי שם רק כדי להאזין.
הביורוקרטיה נראתה שרירותית ומייגעת: היא תקבל אישור חוקי להפלה בגלל שהיא מעל גיל 40, אבל חייבת לעבור ועדה, ולכן חייבת לשאת את ההיריון עד שיש שק חלמון. "למה לא נותנים לי להתחיל בתהליך כבר היום?" כתבה לי והוסיפה פרצוף דומע. ההיריון צעיר מדי בשביל ההליך, אמרו לה. "אני מעדיפה להפיל עובר צעיר ולא אחד עם גבות ולב פועם! למה מכריחים אותי לחכות שבוע? בשבוע הבא, כשיראו דופק - אני אמות מכאב. גם ככה התחלתי לבכות היום כשקיבלתי הפניה ל'אולטרה־סאונד טרימסטר ראשון'. עולם מושגים שהיה לי תמיד חמוד ושמח, ועכשיו מבהיל".
היא פחדה. פחדה שתבצע הפלה ואחר כך תצטער. פחדה שהעובר ירדוף אותה בחלומותיה. רעדה מההשלכה הנפשית. שתתה תה רוזמרין ותמצית מרווה, מה שמצאה בגוגל שבדואיות עושות כדי להפסיק היריון. תינוקה של רוזמרין, צחקנו. היא לא חייכה. שק היריון זעיר בגודל של גרגר שומשום הכביד עליה כמו שק של טון. אין דבר כזה חצי ילד.
הלכתי איתה לוועדה. חיים היה בדרך מאפריקה. הדסה עין כרם. אחות לבבית קיבלה את פנינו, הסבירה למה צריך ועדה. בשנה שעברה סורבו רק שתי נשים בהדסה, כי פנו בשלב מאוד מאוחר של ההיריון. קשה למצוא נשים בישראל שלא רצו היריון והמדינה הכריחה אותן. מוצאים איך לחתום כמעט לכולן. הכל היה נשי וידידותי. העובדת הסוציאלית שאלה את רונית אם היא זקוקה לחיבוק. אם היא עוברת אלימות. אם הותקפה מינית. הרופא הערבי שבדק אותה שאל אם היא רוצה שאכנס איתה מאחורי הווילון, לתת לה יד.
ביום של הניתוח רונית אמרה שמרגישה שמתלבשת להלוויה. אבל ברווח שבין האולטרה־סאונד הקודם לבין הניתוח, התינוק נדם בבטן. בניתוח גילו שהעובר מת. יש סביבנו הרבה מייחלות לתינוק, מאותגרות פוריות, רונית לא חשבה שתשמח ככה לשמוע שמת לה עובר. פתאום נחמה ממוות. המצפון שלי שקט, כתבה. הכל משמיים. ואולי זה בזכות הרוזמרין.
emilya@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
