זה צפוי להיות אחד הקרבות המרתקים והמשמעותיים של התקופה הקרובה. הוא יתנהל בחדרים סגורים, הרחק מעיני הציבור. כותרתו: המאבק באיראן. כותרת המשנה: תקציבים.
בצמרת המדינית־ביטחונית שורר כיום קונצנזוס מוחלט שאיראן היא הסיכון הגדול ביותר לישראל. יש גם הסכמה כמעט מלאה שקיימת כעת שעת כושר נדירה לטפל בו. השילוב של שבריריות הכלכלה האיראנית, חיסולו של קאסם סולימאני, ובעיקר נשיא אמריקני אוהד בבית הלבן שנותן לישראל גב מוחלט, פותח אופציות פעולה נרחבות לשנה הקרובה (ואולי גם ל־4 השנים שאחריה, אם טראמפ יכהן קדנציה נוספת).
הדוחף העיקרי לפעילות הוא ראש המוסד יוסי כהן. לא מעט גורמים בצה"ל תומכים בו, בעיקר בחיל האוויר ובאגף המודיעין. הם מאמינים שישראל לא צריכה להתעסק רק עם זרועות התמנון בסוריה ובלבנון, אלא עם התמנון עצמו - באיראן.
אלא שהמערכה הזאת דורשת תקציב, והרבה. כסף גדול לטובת חימושים, פלטפורמות, סייבר ומה לא. מיליארדים, מדי שנה. זה כסף שלא קיים בתקציב הביטחון, שגם כך רחוק מלהתאים לצרכים. הרמטכ"ל אביב כוכבי מבין את הצורך, אבל בתוכנית הרב־שנתית "תנופה", שחשף השבוע, נקבע מפורשות כי טיפול במעגל השלישי (כלומר באיראן) יחייב מימון חיצוני.
יש מי שרואה בכך דרך אלגנטית לחמוק מעימות עם איראן. ספק אם זה נכון, למרות שצריך להגיד ביושר: לעימות עם איראן יש גם סיכונים, לא רק הזדמנויות. אחרים סבורים שזאת דרך יפה אך שקופה לסדר תוספת תקציב. גם כאן, ספק אם זאת התשובה. צה"ל אמנם רוצה להגדיל במקצת את תקציבו בהשוואה לתר"ש הקודם "גדעון" (כ־31 מיליארד שקלים בשנה), אבל רק כדי לבצע התאמות שנובעות מהתייקרות השקל ועלויות פיתוח, ייצור ועבודה.
תחת גירעון מעיק וצרכים אזרחיים נרחבים, לא ברור מאיפה יבוא הכסף. גם כך, עלול צה"ל להידרש לקיצוץ. זה אמנם לא נאמר במפורש, אבל לא נראה שבאוצר רצים להבנות חדשות עם צה"ל, שיחליפו את הסכם יעלון־כחלון שאפשר את התר"ש הקודם. גם אם באוצר היו רוצים להתקדם, אין עם מי. כחלון ומנכ"ל משרדו שי באב"ד בדרך החוצה, ואין ממשלה שתקבל החלטות.
בצר לו, נאלץ צה"ל להתקדם לבדו.
זוכה לגיבוי. יוסי כהן // צילום: יהושע יוסף
באופן נורמלי, אמור הקבינט לאשר תרחישי ייחוס שעל־בסיסם יבנה צה"ל את כוחו, ואז לאשר לצבא את תוכניותיו. בפועל, צה"ל הבין שאם לא יפעל, לא יקרה דבר. כוכבי - שנכנס ללשכת הרמטכ"ל עמוס בתוכניות ובכוונות טובות - ראה את שנתו הראשונה חולפת בצל הבחירות ללא תמורות גדולות, והבין שאם לא ייתן גז גם יתר הקדנציה שלו עלולה להיראות כך.
בעיה בכל החזיתות
באופן טבעי, את עיקר הכותרות מתוך התר"ש החדש עשו השינויים. מה שנסגר ומה שנפתח. הידיעה ב"ישראל היום" על הכוונה לשנות את המבנה של אגף התכנון ולהפכו ל"אגף לבניין הכוח הרב־זרועי" הכתה גלים בצבא. רוב הקצינים (כולל מתוך אג"ת) למדו עליה מהעיתון. כך גם חלק מראשי האגף לשעבר, שאיש לא התייעץ איתם על המהלך. כוכבי יכנס הבוקר אלופים רבים במילואים כדי לשתף אותם בתוכניתו, ובעיקר כדי לרתום אותם אליה. הוא מבין שהם, כבני־סמכא, עשויים להיות ההבדל בין מימושה לסיכולה.
מבלי להקל ראש בשינויים השנויים־במחלוקת באג"ת (בעיקר הוצאת החטיבה האסטרטגית מהאגף) ובמרחבים אחרים בצבא, עיקר התוכנית לא נמצא שם. בחזונו, רואה כוכבי צבא יעיל יותר, קטלני יותר, מתקדם יותר. צבא שיצליח לעשות יותר בפחות ימי לחימה, ויגשר על הפער המתסכל שבין הפוטנציאל הטכנולוגי־מבצעי האדיר וסל הפינוקים שהוא כולל, לבין המציאות של הכוח המתמרן בשטח שכמעט שלא נהנה מכל זה.
צה"ל, על פי התוכנית, לא אמור להילחם בכולם כל הזמן. לווטרנים, בוגרי מלחמת יום הכיפורים, זה עלול להישמע כדבר כפירה, אבל צה"ל של תר"ש "תנופה" לא ייבנה כדי להילחם בצבאות, אלא בצבאות טרור. זה לא אומר שלא יהיו טנקים. זה כן אומר שאפשר לרדת במספרם (וגם בפלטפורמות אחרות, כדי לפנות תקציב לצרכים דחופים לא פחות). האיום, אמר השבוע קצין בכיר, הוא לא טנקים מצריים בסיני, אלא מחבל שמשגר רקטה או טיל נ"ט מבין בתים בלבנון או בעזה. אם נדע להקים "מפעל" של ייצור מטרות והשמדתן שיטפל בו, הוא יוכל לטפל במקרה הצורך גם בצבאות רגילים.
אפשר להתווכח על התפיסה הזאת. כוכבי שמע (ועוד ישמע) לא מעט ביקורת. קשה להתווכח על הצורך בשינוי. וכדי לאפשר שינוי, נדרש הרמטכ"ל לממשלה שתאשר לו את התוכניות, ולתקציב, אחרת הוא עלול למצוא את עצמו שוחה נגד הזרם. בשנה הנוכחית עוד יכול צה"ל לתפקד תחת תר"ש "גדעון", אבל בהמשך הוא עלול להיקלע למשבר מסוכן.
זה יקרה בעיקר בגלל אנשים, שהם לב התוכנית. צה"ל נמצא בבעיה בכל החזיתות: אצל אנשי הקבע, ובסדיר. מודל הקבע שסוכם עם האוצר בעייתי, וגורם לקצינים טובים לעזוב בגיל צעיר מדי. במשק שבו אחוז האבטלה מזערי, הצבא הפך למעסיק לא אטרקטיבי. כוח אדם איכותי (בעיקר בטכנולוגיה) זולג החוצה, לתנאים מפתים בהרבה במגזר האזרחי.
בסדיר הבעיה גדולה לא פחות. המוטיבציה בירידה, וביולי אמור להיכנס לתוקף קיצוץ נוסף בשירות הסדיר - ל־30 חודשים (במקום 32 כיום). מאחר שלא ניתן לקצץ בהכשרות, הפגיעה תהיה בתפוקה שכל חייל ייתן במהלך שירותו. בצה"ל מזהירים מההשלכות של המהלך, וממליצים לדחות אותו. אלא שבהיעדר ממשלה אין מי שיקבל החלטות, והתנופה נמצאת בהמתנה. לפחות עד אחרי הבחירות.
האסון שנמנע
הרמטכ"ל אמור לקיים השבוע תחקיר על אירוע ההצפה בבסיס חצור, שבו ניזוקו שמונה מטוסי אף־16. מפקד הבסיס, אל"מ ע', שהתפטר מתפקידו, הוחלף השבוע, אבל ייצא בקרוב כמתוכנן לתפקידו הבא: נספח צה"ל בפריז.
בכירים בצה"ל, שנדרשו השבוע לשאלה כיצד קצין שנקבע כי התרשל חמורות בתפקידו מקבל כזה צ'ופר, בשעה שכל חייל בגולני שמאבד מחסנית נכנס לכלא, סירבו לקבל את ההשוואה. הוא לקח אחריות, אמרו. התקלה שעשה לא מוחקת 25 שנים של שירות קרבי מצוין.
הסטנדרט הבעייתי הזה עוד עלול לרדוף את צה"ל, אבל ההצפה, נסיבותיה ומסקנותיה יהיו החלק הקל בתחקיר. עיקרו יעסוק בהחלטה להסתיר את האירוע מהציבור במשך כשלוש יממות. מפקד חיל האוויר, אלוף עמיקם נורקין, מבין שזאת היתה תקלה. היא נובעת מהמשקל המוגזם שניתן לקצין ביטחון המידע בחיל - שהילך אימים על פוטנציאל הנזק שעלול להיגרם לו יידע האויב כי הבסיס אינו כשיר לפעילות מבצעית - מול המשקל המועט שניתן לקציני הדוברות, ובעיקר לחוסר ההבנה שב־2020 אין אפשרות ואין סיבה להסתיר אירוע כזה.
מי שנאלצה לבלום את הפרסום היתה הצנזורה הצבאית, שאיבדה מאמינותה, שלא באשמתה, כאשר נתפסה כמי שמסייעת להסתיר מידע שלא מסיבות ביטחוניות־נטו. לצנזורית, תא"ל אריאלה בן־אברהם, יש בטן מלאה על התנהלותו של חיל האוויר באירוע. בתמצית: היא משוכנעת שעשו עליה סיבוב משיקולי תדמית.
בן־אברהם היתה אמורה לסיים ביום חמישי את תפקידה. 32 שנות שירות מצוין, רובו בתפקידי דוברות, וב־4.5 השנים האחרונות כצנזורית צבאית ראשית שאיזנה היטב בין תקשורת במדינה דמוקרטית לבין צורכי הביטחון. היא היתה אמורה לפרוש לפני חודש לטובת משרה בחברת הסייבר ההתקפי NSO, אבל שר הביטחון והרמטכ"ל ביקשו ממנה להישאר בתפקיד פרק זמן נוסף.
לקו הגמר בהתמודדות הגיעו שלושה קצינים, שלושתם אלופי־משנה: סגנית דובר צה"ל, יעל וולף; ראש מחלקת ביטחון מידע לשעבר, אביחי מיבר; וסגן הפרקליט הצבאי הראשי, דורון בן־ברק. שלושתם קצינים מצוינים, אבל הבחירה תלמד מה חושב בנט - שהוא הגורם הממנה על פי חוק - על תפקידה של הצנזורה: האם היא אמורה לאפשר תקשורת חופשית במגבלות הביטחון, או שתפקידה להגביל את התקשורת בשם הביטחון.
אבל ספק אם סיכום התקלה בחצור ירגיע את הרוחות בחיל האוויר. הפרשה הזאת הציפה הרבה אמוציות, מתוך שורות החיל ובין פורשיו. נורקין יודע שיש לו מלאכת תיקון רחבה לעשות. גם לו יש בטן מלאה. הוא מתקשה להבין איך השאירו אותו לבד בפרשה הזאת. כיצד קורה שכאשר מתבצעת תקיפה בסוריה או בעזה "מטוסי צה"ל תקפו", אבל כשיש הצפה בחצור זה "מטוסי חיל האוויר טבעו".
לנורקין יש צרות גדולות מהאירוע בחצור. בראשן, הצי המתיישן של חיל האוויר, והשיהוי המסוכן בהחלפתו. לפני חודשיים נאלץ מסוק יסעור לבצע נחיתת חירום, כשעל סיפונו צוות לוחמים מיחידת שלדג. הסיבה: אש באחד המנועים. שניות לאחר שנחת, נשרף המסוק כליל. זה היה נס כפול: גם שהאירוע הסתיים ללא נפגעים, וגם שהוא קרה בישראל. באותם ימים התקיים תרגיל נרחב של חטיבת הקומנדו בקפריסין, ומסוקי יסעור הטיסו לשם לוחמים. לו האש היתה פורצת בלב ים, ישראל היתה מתמודדת עם "אסון המסוק".
התיקיות בלשכות הבכירים בישראל מלאות במכתבים ששיגרו מפקדי חיל האוויר על מצבם של מסוקי התובלה. ולא רק שלהם: גם על מצבן של חלק מטייסות הקרב, ועל צי המתדלקים המיושן, שספק אם יצליח לעמוד באתגר אם יידרש חיל האוויר לתקוף באיראן.
כבר לפני שנה וחצי המליץ חיל האוויר להחליף את מסוקי היסעור בתמהיל של מסוקי צ'ינוק ו־V22. הרמטכ"ל איזנקוט אישר אז את ההמלצה, אבל היא נתקעה משתי סיבות: המצב הפוליטי שלא אפשר קבלת החלטה, והיעדר דולרים פנויים בכספי הסיוע האמריקני. המצב הפוליטי לא השתנה מאז, אבל כסף דווקא נמצא (מהלוואות שהסתיימו, והלוואה חדשה שתילקח במקומן). אלא שבינתיים ההמלצה השתנתה: לא שני מסוקים אלא אחד, כדי לחסוך בעלויות. בקרוב ייפתח מכרז בין הצ'ינוק ליסעור המשודרג (Sikorsky-K). מתישהו, צריך לקוות, גם תהיה ממשלה שתקבל החלטה.
מלחמה ברצועה על הפרק
בשלהי השבוע שעבר, כאשר טרור הבלונים מעזה התעצם והתסכול בצד הישראלי גבר, הוחלט בתום התייעצות ביטחונית לשגר את ראש הממשלה ושר הביטחון לשלוח מסרים לחמאס. הכוונה היתה לאזהרות מרומזות, שישראל לא תסבול עוד את ההתשה הזאת.
פירוטכניקה. צרור בלונים // צילום: רפאל חיון/ביטחון שדה
אלא שבתקופת בחירות המגאפונים עובדים שעות נוספות: נתניהו ובנט הפכו את האזהרות לאיומים בוטים. לרגע אפשר היה לטעות ולחשוב שצה"ל כבר בדרך לכיבוש הרצועה. זה גרם לריאקציה הפוכה: עוד באותו ערב שוגרו מעזה פצצת מרגמה וכמה צרורות של בלונים.
ישראל נזעקה להעביר לחמאס מסר שפניה אינן להסלמה. המתווכים המצרים חזרו לרצועה ולחצו להרגיע. חמאס התחייב להפסיק את שיגור הבלונים, ואף פרסם זאת ברשתות החברתיות. כתמיד, מבחנו יהיה במעשים. בעבר הוא הוכיח שליטה מרשימה כשרצה, אך לא מוחלטת. יש ברצועה מספיק גורמים סוררים, ומספיק סיבות להשתגע: מהמצב הכלכלי, דרך כעסים אותנטיים על תוכנית המאה, ועד לרצון להביך את ישראל ערב בחירות.
אין שאלה שחמאס מעוניין בהרגעה. זה הוכח כשישב על הגדר במבצע "חגורה שחורה", וזה הוכח מאז. את שיגור הבלונים הוא אפשר מחוסר ברירה: מאחר שישראל נמנעה, לשיטתו, מאישור הרגיעה והפרויקטים האזרחיים־כלכליים שאמורים לבוא בעקבותיה, זאת היתה דרכו ללחוץ עליה.
אין ויכוח שהבלונים יצרו חרדה אצל האוכלוסייה בעוטף, אבל צריך לומר ביושר: התקשורת העצימה את החרדה, והוציאה אותה מפרופורציה. כל בלון לווה בשידור חי כאילו מדובר בטיל גרעיני ששוגר מאיראן. בשורה התחתונה, נזכיר, איש לא נפגע מהבלונים, וספק אם היה נפגע. גורם בכיר סיפר השבוע שחמאס - ששולט בתהליך הייצור של הבלונים - הקפיד שהם יכללו בעיקר רכיבים פירוטכניים, אבל לא כאלה שיגרמו לנזק ממשי. הוא רצה להפחיד, לא להרוג. זאת גם היתה מסקנתם של חבלני המשטרה שבדקו את הבלונים שנחתו בשטח ישראל.
זה לא אמור להרגיע את תושבי העוטף. מגיע להם יותר. הבעיה היא שבתקופת בחירות הממשלה לא מקבלת החלטה. הבעיה הגדולה יותר היא שאנחנו כבר שנה וחצי בתקופת בחירות. בחדרים סגורים תומכים כולם (נתניהו, בנט, צה"ל, השב"כ, המועצה לביטחון לאומי) בהרגעה. בחוץ הפוליטיקאים מדברים אחרת. התוצאה היא קרבות רחוב בין שרי הממשלה עם האשמות על פגיעה בביטחון ובהרתעה, ובעיקר - הימנעות מיישום המהלך, תוך לקיחת סיכונים מיותרים.
במצב הדברים הזה, נכנסה מצרים לתפקיד המבוגר האחראי. ליתר דיוק: חזרה אליו. אחרי חיסולו של סולימאני עזבו המצרים בזעם את הרצועה, בגלל השתתפותו של איסמעיל הנייה בהלוויה בטהרן. הם ראו בזה בגידה. סכין בגב. השבוע הם חזרו.
ספק אם דעת המצרים על חמאס השתנתה, אבל דאגתם שהמצב בעזה יתפוצץ גברה. עכשיו הכדור חוזר לישראל. אם הטרור מעזה ייפסק, סביר שנשמע על הגדלת מרחב הדיג ומכסת הפועלים, ובהמשך על הקלות נוספות. פתרון רחב מזה לא יהיה בינתיים, מה שאומר שהתסכול בעזה יימשך. במוקדם או במאוחר יחזרו גם הבלונים, ואולי גם המרגמות והרקטות, ואיתם גם האיומים.
מלחמה ברצועה היא אופציה, אבל בסופה יחזרו הצדדים לנקודת הפתיחה. כאמור, אין גורם בישראל שלא חושב שכדאי לתת צ'אנס להרגעה. לא מחשש ממלחמה (התוכניות המבצעיות מוכנות וחודדו שוב בשבועות האחרונים), אלא כדי למנוע את מחיריה. זה דורש רק החלטה. כמו התוכנית הרב־שנתית והמסוקים, גם היא תמתין כנראה ל"אחרי הבחירות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו