אני זוכר בדיוק איפה הייתי ומה עשיתי ב־11 בספטמבר 2001, כששמעתי על המתקפה על מגדלי התאומים. בשבועות ובחודשים שלאחר מכן, כמו כל הילדים בגילי, איבדתי חלק מהתמימות שלי. למדתי על טרור, חטיפה, אוסאמה בן לאדן, טליבאן. כמו אצל רבים שגדלו בעולם שאחרי 11/9, גם אצלי כל המילים הללו הן מילים נרדפות לאפגניסטן.
אפגניסטן היא אחת המדינות המסוכנות בעולם, וכמעט אין יום שלא מתרחשות בה מתקפות טרור. מעט מאוד טיסות נכנסות למדינה, ומעולם לא חשבתי שאבקר בה אי פעם. עד ששמעתי על זאבלון (זבולון) סימן־טוב, היהודי האחרון באפגניסטן.
זאבלון (60), בן למשפחת רבנים, נשאר במדינה כאשר כל משפחתו עזבה, יחד עם יהודי נוסף בשם אישאק (יצחק) לוי. הם לא הסתדרו זה עם זה, סיפור שזכה לסיקור נרחב בתקשורת המערבית בזמן מלחמת האזרחים במדינה ואחרי הכניסה של ארה"ב. ב־2005 נפטר לוי, וזאבלון נותר היהודי האחרון במדינה. ניסיתי ליצור איתו קשר מספר רב של פעמים ולא הצלחתי, עד שבקיץ האחרון מצאתי מישהו שיביא אותי אליו.
והיתה עוד סיבה לביקור: רציתי לדעת אם אוכל לשנות את דעתי על אפגניסטן אחרי שאבקר בה. אולי אוכל להתגבר על "טראומת אפגניסטן" שלי.
יצרתי קשר עם אפגני בשם חסן ראשיק, שמנהל חברה המציעה טיולים באפגניסטן. לרוב איני לוקח מדריכים מקומיים, אבל לא היה סיכוי שאטייל שם לבדי - הסיכונים היו גדולים מדי. על פי מחלקת המדינה האמריקנית, אפגניסטן מוגדרת בסיכון ברמה 4 ("לא להגיע למדינה"); אחת ההמלצות הרשמיות באתר של מחלקת המדינה לפני נסיעה לאפגניסטן היא לכתוב צוואה.
זייאנץ מגיש לסימן־טוב נקניק מערבי כשר. לא אכל בשר בקר כבר זמן רב
אם באופן כללי מדובר במקום שמפחיד להגיע אליו, אז עובדת היותי יהודי חסידי לא צפויה להקל את המשימה. אבל אחרי שקיבלתי את ברכת הדרך מהרב שלי, החלטתי להוציא את הטיול אל הפועל, ולחלוק את רשמיי עם קוראי המגזין האמריקני "AMI MAGAZINE", שבו אני כותב.
מצויד במכתב הזמנה ממנהל חברת הנסיעות, נסעתי לקונסוליה האפגנית בליטל נק, ניו יורק, כדי להגיש בקשה לוויזה. לא לבשתי בגדים של חסיד, כמובן. אישה מבוגרת בחיג'אב קיבלה אותי בברכה וכיוונה אותי למעלית. בתוך המשרד התנוסס דגל אפגניסטן, ותמונות של אזורי הכפר במדינה עיטרו את הקירות. גבר צעיר הגיש לי את הטופס למילוי וביקש ממני דרכון, תמונת פספורט וחתימה על הוראה להעברת התשלום לוויזה.
בתוך 50 דקות קיבלתי את הוויזה. חזרתי הביתה וניגשתי לארגון הטיסה, בזמן שאשתי ארזה עבורי. שלוש שעות אחרי הזמנת הטיסה כבר הייתי בדרך לנמל התעופה, למסע מרתק באפגניסטן.
כשעולים למטוס בדרך לאחת המדינות המסוכנות בעולם, וכשרבים מהנוסעים עלולים להיות חברי טליבאן, האמינו לי כשאני אומר שאלוהים נמצא במחשבות שלכם. מחלון המטוס המתקרב לקאבול אני רואה מכוניות, כבישים שלווים ושווקים תוססים. אבל ככל שמתקרבים למסלול הנחיתה, כך אני מבחין במסוקים מעל נמל התעופה ועל המסלול. נמל התעופה של קאבול נחשב לאחד המאובטחים בעולם, לאחר שהפך יעד למתקפות טרור רבות.
הוא בנוי כמו מבצר לכל דבר, מוקף חומות בטון בגובה תשעה מטרים. כשירדנו מכבש המטוס בדרך לאוטובוס שייקח אותנו לטרמינל, כלב לזיהוי חומרי נפץ עבר בינינו. גם צוות הניקוי שהגיע לנקות את המטוס עבר בדיקה של הכלב ובדיקה בגלאי מתכות, לפני שעלה לנקות אותו.
הטרמינל עצמו חשוך ועגמומי, אבל זה פחות מפריע לי כרגע. עיקר החשש שלי הוא מהפקיד בביקורת הדרכונים, שבודק את הדרכון שלי ועלול לזהות שיש לי שם יהודי. אבל הפקיד נראה משועמם למדי, לוקח ממני טביעת אצבע, כמו מכולם, ומחתים את הדרכון בלי לשאול שאלות.
אני יוצא מהאולם אל החום הלוהט והידוע לשמצה של הקיץ בקאבול. הדבר הראשון שמכה בי הוא שהמקום שבו מחכים מקבלי הפנים נמצא במרחק הליכה של כמה דקות מהטרמינל עצמו, מאחורי גדר גבוהה ומאובטחת, עם שער קטן בגודל של דלת.
חסן ממתין לי שם, ואיכשהו מצליח לזהות אותי בקהל. אנחנו יוצאים מהשדה במיניוואן עם נהג מקומי, בדרך לקאבול. שלטים גדולים בכביש המוביל אל העיר קוראים "Welcome to Kabul" באנגלית ובשפה המקומית.
מחלון הרכב נראית קאבול כמו כל עיר גדולה, מה שמרגיע אותי מאוד. בכל פינת רחוב אנשים מוכרים דברים - לחם, פירות, אגוזים, בקבוקי מים, צעצועים. "אנחנו נוסעים למלון", אומר חסן. "אתה צריך להחליף בגדים, אתה לא יכול להסתובב ככה", הוא מצביע על המכנסיים, על החולצה ועל כובע הבייסבול שלי. "באפגניסטן חשוב מאוד לא לבלוט. במלון אסביר לך קצת על המקום, ואז תוכל לנוח ונמצא לך בגדים מקומיים".
שלומי זייאנץ על רקע קאבול, בירת אפגניסטן. המסוקים שממריאים ונוחתים באזור הסגור בכל כמה דקות הם כלי התחבורה הכי בטוח כאן
נקודות הבידוק של הצבא האפגני פרוסות בכל רחבי העיר. הן כוללות מחסומי דרך, דוקרנים וחיילים חמושים ברובי קלצ'ניקוב. צפלין ענקי מרחף כל העת בשמיים; לדברי חסן, הוא שייך לשגרירות ארה"ב ומצויד במצלמות מתקדמות, המפקחות על הנעשה למטה.
בראשי מנקר כל הזמן משפט שאמר לי לפני הנסיעה אדם שעבד בממשל האמריקני ובילה שלוש שנים באפגניסטן: "כשאתה שם, לעולם אל תפנה את הגב לדלת, ותמיד תדאג לתוכנית בריחה". המשפט הזה יביא אותי אל סף התקפי חרדה כמה פעמים במהלך השהות שלי באפגניסטן.
הפעם הראשונה מתרחשת כשאנחנו מתקרבים למלון, ואני מבחין בעשן שמיתמר מכמה בניינים. "מה קורה שם?" אני שואל את חסן בבהלה ולופת את המושב שלי. הוא מביט בי ומגחך: "אלו מסעדות של קבב, הן מגישות עכשיו את ארוחת הצהריים".
בהמשך הביקור יהיו לי עוד כמה מקרים כאלה, כולם מטופשים. אבל אל תשפטו אותי. אם הייתם בנעליים שלי, גם אתם הייתם מתנהגים ככה.
מגיעים למלון "Baharestan Aria Guesthouse". על דלפק הקבלה נח טלפון, ולידו קלצ'ניקוב. אחרי שאני מסיים את הצ'ק אין, פקיד הקבלה לוחץ על כפתור שפותח דלת ברזל כבדה, המובילה למדרגות. חסן ואני עולים שלוש קומות, שם מחכה דלת ברזל נוספת.
במסדרון שמוביל לחדרים יושבים שני אפגנים ושותים תה, והם מברכים אותנו בחמימות. הם מכירים את חסן, משום שהוא מביא את רוב המבקרים שלו למלון הזה. החדר פשוט, אבל מעוצב בטוב טעם. יש לו חלון לרחוב, שלוש מיטות, אמבטיה, מקרר קטן, וגם מזגן, למרבה השמחה.
"הדבר הראשון שאתה חייב לעשות הוא לוודא שהמכשירים האלקטרוניים שלך תמיד טעונים", אומר חסן. "יש כאן הפסקות חשמל פעם או פעמיים ביום, לחצי שעה או לשעה. אמנם יש גנרטורים לגיבוי, אבל כל עוד החשמל עובד, כדאי להטעין את המכשירים כל הזמן. אנחנו קונים את החשמל שלנו מטג'יקיסטן ומאוזבקיסטן, ואם אנחנו מאחרים בתשלום, החשמל מושבת".
חסן ממשיך בתדריך. "בסיורים בחוץ, צעירים או סטודנטים שיגלו שאתה זר עשויים לרצות לשוחח איתך. רבים מהם לומדים אנגלית. זה בסדר להגיד להם את השם שלך ומאיפה אתה, אבל לא כדאי לשתף מידע על לוח הזמנים או על הצעד הבא שלך. אל תגיד לאף אחד שאתה יהודי. אפגניסטן נמצאת במלחמה כבר 40 שנה, היו כאן שנים רבות של תעמולה אסלאמית, והדור החדש גדל עם הרעיונות האלו.
"אין באפגניסטן הרבה אנשים רעים. רוב האפגנים שונאים טרוריסטים, אבל צריך להיזהר. אם נהיה במסגד, אל תעבור לפני מישהו שמתפלל, כי על פי המסורת זה הורס את התפילה, ואנשים עלולים להתרגז. ואל תצלם אנשי צבא, משטרה או נשים. זה יכול להכניס אותך לצרות גדולות".
זייאנץ במסגד הכחול הגדול בעיר הראת. על פי המסורת, כל מרצפת מרובעת ברצפה אמורה לאכלס מאמין אחד
הוא מספר לי על סוגי האוכלוסיות במדינה. "בצפון ובמרכז אפגניסטן חיים בני העם ההזארי, שהם מוסלמים שיעים. במזרח ובצפון־מזרח חיים הטג'יקים, שהם מוסלמים סונים. באזורים המזרחיים והמערביים חיים הפתאנים. כשאוסאמה בן לאדן הגיע לאפגניסטן, הוא שהה בחלק המזרחי שליד פקיסטן, עם הפתאנים. האזור הזה נשלט כעת על ידי הטליבאן".
איך אמריקה נתפסת כאן?
"בהתחלה, אחרי 11 בספטמבר, ארה"ב נתפסה באופן חיובי מאוד", אומר חסן. "אנשים שמחו שהאמריקנים נלחמים כאן מול הטרוריסטים. בהמשך אנשים התחילו להאמין שהאמריקנים כאן לא רק כדי להילחם בטרוריסטים, אלא כדי לשחק משחק עם רוסיה, להרחיב את ההשפעה באזור, לצבור כוח".
עכשיו טראמפ רוצה להוציא את 9,000 החיילים האמריקנים מאפגניסטן. האפגנים יכולים לנהל את עצמם?
"האפגנים חוששים מזה מאוד, אבל לא בהכרח מהסיבות שהיית חושב עליהן. ההכנסה היחידה של אפגניסטן היא הכסף שמגיע מארה"ב. כשהאמריקנים הופיעו בהתחלה, כולם היו משוכנעים שהם עומדים להשקיע בתשתית, לבנות מפעלים ותחנות כוח. ב־18 השנים האחרונות שום דבר מזה לא קרה.
"יש הרבה קבלנים זרים, שמקבלים סכומים אדירים בכל חודש, אבל רק קומץ של אפגנים קיבל עבודות מהזרים, ובמשכורות נמוכות. רוב הכסף לא נשאר כאן. יש הרבה שחיתות, וכל המקומיים שיש להם כסף משקיעים אותו במקומות אחרים.
"אם האמריקנים יעזבו, המצב הכלכלי יחמיר. העניין הוא שסין לוטשת עיניים אל אפגניסטן, וגם רוסיה. הדבר האחרון שארה"ב רוצה הוא מדינות אחרות שמתערבות כאן. לכן אני לא חושב שהיא עומדת לעזוב בקרוב".
חסן מסיים לתדרך אותי ויוצא להביא לי בגדים מקומיים. ואז החשמל נפסק. למזלי, הטלפון שלי טעון, אבל עד מהרה החדר הופך לכבשן.
חסן מביא לי לבוש מסורתי מקומי, עם כובע "פאקול" מקומי. "זה מדהים", הוא מתפעל, "אתה מתאים לכאן. אף אחד לא ישים לב שאתה זר. והזקן שלך עוזר".
בעת ההליכה ברחוב קשה שלא להבחין בחיילים עם רובים בכל כמה עשרות מטרים. אחרי דקה של הליכה אנחנו פונים לרחוב Flower, שידוע בדוכנים שמוכרים... נכון, פרחים. ברחוב הזה ממוקם בית הכנסת של קאבול. ממה ששמעתי, זאבלון חי בבניין בית הכנסת מאז 1996. חסן ניסה להתקשר אליו ולהודיע לו שאני בא, אבל הטלפון של זאבלון היה כבוי במשך כמה ימים. קיוויתי ששום דבר רע לא קרה לו.
חסן עוצר ליד בניין חסר ייחוד בן שתי קומות, אחד הבודדים שאינו כולל חנות פרחים. "הגענו", הוא אומר.
דלת הכניסה נעולה, אבל מישהו פותח לנו אותה, ואנחנו נכנסים דרך חצר פנימית, עולים במדרגות שהמעקה שלהן עשוי בתבנית מגן דוד, סימן לקהילה היהודית שבנתה את המקום לפני שנים רבות.
"הוא כאן", אומר חסן בהתרגשות.
הדלת נפתחת, ואפגני מזוקן נראה בפתח. הוא מכניס אותנו פנימה ללא מילים, אל חדר פשוט, צבוע ורוד, עם שטיח פרסי, כריות ארוכות לישיבה, מאוורר קטן ולוח שנה בעברית שתלוי על הקיר. שני אפגנים יושבים על הכריות, ולידם אני מזהה את זאבלון, כשהוא ישן שנת צהריים.
הגברים מעירים אותו. הוא נראה מבולבל לרגע, אבל אז מזהה את חסן ומתחיל לדבר בדארי, ניב של פרסית. הוא לובש את הלבוש האפגני המסורתי בדיוק כמוני, אבל שלא כמוני, חובש כיפה ולא כובע פאקול.
הוא פונה אלי ומחייך. "אתה יהודי?" הוא שואל באנגלית.
"כן!" אני אומר בהתרגשות.
סימן־טוב והתפילין הפסולות
הוא לוחץ את ידי בחמימות. כששני יהודים נפגשים במקום מרוחק, יש התרגשות מידבקת.
למעט כמה מילים באנגלית ובעברית, שלמד עם השנים, זאבלון לא דובר שפות זרות. את השיחה בינינו אנחנו מקיימים בעזרת חסן, שהאנגלית שלו מושלמת כמעט כמו הדארי שלו.
"מאיפה אתה?" הוא שואל אותי. "אמריקה", אני אומר. "אתה זבולון, נכון?" הוא מהנהן בחיוב.
"מי הגברים שיושבים כאן?" אני שואל בעניין.
"אלה חברים שלי", הוא עונה. זה מפתיע אותי, כי בראשי דמיינתי אותו חי לבד, מרוחק ובודד, מתמודד עם הפחד. אבל זאבלון מנהל חיי חברה.
חסן שואל את זאבלון למה הטלפון שלו כבוי, וזאבלון אומר שהחליף מספר לאחרונה. זאבלון ממשיך לירות לכיווני שאלות. אחרי כמה דקות הוא מבקש מכולם לצאת מהחדר כדי לדבר איתי בפרטיות.
"מצטער שהערתי אותך", אני אומר בתחילת השיחה שלנו. "אין שום בעיה", אומר זאבלון. "אתה רוצה תה?". אני מסרב. גם כך חם בחדר, והמאוורר לא עוזר במיוחד.
זאבלון מתחיל לספר לי על מצבו. "בשבועות האחרונים היו לי בעיות. הכנתי לעצמי יין, ומישהו ראה וחשב שאני מוכר אותו, מה שאינו חוקי. דיווחו עלי לממשלה, ונעצרתי. קבעו לי ערבות גבוהה מאוד, הייתי בצרה גדולה. איכשהו הסיפור הגיע לאשתו של הנשיא, שהיא יהודייה. היא עשתה כמה שיחות למחלקת המודיעין, והם שחררו אותי".
"זה לא ייאמן", אני אומר. "אם היא יהודייה, אתה לא היהודי האחרון באפגניסטן..."
הוא מהנהן בראשו, אבל חסן מסביר שאשתו של הנשיא אינה אפגנית במוצאה. "היא אמריקנית־לבנונית, וזה אומר שזאבלון הוא בכל זאת היהודי האחרון כאן".
אני נותן לזאבלון נקניק סלמי כשר שהבאתי עימי. הוא נראה נרגש ובוחן את האריזה. פניו זורחות כשהוא רואה את תווית ה'כשר'. "בקר או עוף?" הוא שואל. "בקר", אני עונה, מוסיף ששמעתי עליו רבות, ושכבוד הוא לי לפגוש אותו.
"הכבוד הוא שלי. אתה כאן לבד?", הוא שואל.
"יהודי אף פעם לא לבד", אני עונה. הוא מחייך חיוך גדול.
אני מבקש ממנו לספר לי על היהודים באפגניסטן. "ההיסטוריה של היהודים באפגניסטן הולכת אחורה יותר מ־2,000 שנה. הם ישבו בעיקר בצפון המדינה, וגם בעיר הראת שבמערב, שם היו יותר מ־500 משפחות.
מחסום שגרתי באפגניסטן. גם צפלין מרחף מעל
"יהודי קאבול הגיעו מכל רחבי אפגניסטן, משום שכאן היתה הבירה והיה נוח לגור כאן. הדוד של אבא שלי, יוסף סימן־טוב, היה רב כאן, וגם הסבא של אבא שלי, אליהו סימן־טוב, היה רב גדול. השמות של הסבים שלי מונצחים בבית הכנסת של יוצאי אפגניסטן בחולון. דוד אחר של אבא שלי היה מוכר שטיחים ובעל השפעה על הממשל, המלך אהב אותו.
"כשמדינת ישראל קמה, היהודים התחילו לעבור לשם. לאט־לאט הקהילה הצטמצמה עוד ועוד. לא משום שהם היו בסכנה כאן, אלא כי החליטו שהם מעדיפים לחיות בישראל. בסופו של דבר, הקהילה התפרקה בשנות ה־90, אחרי שבריה"מ השתלטה על המדינה".
אתה גדלת בקאבול?
"למעשה גדלתי בהראת, הלכתי שם ל'חדר', אבל בסופו של דבר אבא שלי החליט לעבור לקאבול. הוא היה איש עסקים שייצר שטיחים ומוצרי עור ומכר אותם באנגליה. כשהייתי מספיק גדול, הצטרפתי לעסק שלו. נסעתי לטורקמניסטן לעשות עסקים, ושם פגשתי את אשתי לעתיד. היא מהקהילה היהודית של טורקמניסטן. התחתַנו ונולדו לנו שתי בנות. אחר כך התגרשנו. אשתי ושתי הבנות שלי עזבו את אפגניסטן. אני בקשר עם הבנות, דיברתי עם אחת מהן לפני שבוע".
למה נשארת באפגניסטן?
"אני פשוט אוהב את אפגניסטן".
אבל כל האחים והאחיות שלך בישראל. כאן אין אפילו מזון כשר.
"אני שוחט את העופות של עצמי", הוא קם וניגש באיטיות לחדר אחר, כדי להראות לי את סכין השחיטה. קשה לו מאוד ללכת.
בעת שהוא מחוץ לחדר, חסן אומר לי שהוא מאוד דואג לו. "אם נאבד אותו, לא יישארו כאן יהודים. כמו שאתה רואה, הוא הזדקן מאוד, אפילו שהוא רק בן 60. הוא לא יוצא הרבה מהבית, רק יושב כאן, וזה גובה ממנו מחיר. בכל פעם שאני כאן, החברים שלו איתו. הם מבלים הרבה זמן בשיחות. אין לי מושג מי הם, אבל הוא התרגל אליהם".
זאבלון חוזר לחדר עם שקית ובה סכין שחיטה. "אני לא אוכל שום אוכל מקומי כאן, זה קשה מאוד", הוא אומר. "חברים מזמינים אותי לאכול אצלם, וכל מה שאני יכול לאכול זה ירקות וביצים. היהודים האחרונים שביקרו אותי הביאו עוגיות מאמריקה".
זאבלון נותן לי את סכין השחיטה. "אני לא שוחט במקצועי, אבל למדתי הלכות שחיטה, ואני יודע איך לבדוק סכין", הוא אומר, ומראה לי איך הוא משחיז את הסכין באבנים. "אבא שלי היה שוחט. אני למדתי שחיטה מרב בטשקנט".
אתה לא מרגיש בודד לפעמים?
"אני רגיל לזה. יש לי הרבה חברים כאן".
ביקרת את המשפחה שלך בישראל?
"ב־1998 נסעתי לישראל כדי לחגוג שם את הפסח. זה היה טוב מאוד. טוב מאוד".
אז למה שלא תיסע שוב ותישאר שם?
"אני לא יכול לעזוב את אפגניסטן, זה הבית שלי. אני יכול לנסוע לכמה חודשים ואז לחזור לכאן. אבל כמו שאמרתי לך, הטיסות הן עניין יקר מאוד".
סבלת כאן?
"ב־1998 הטליבאן הגיעו לכאן ושמו אותי בכלא. הם שברו את חלונות בית הכנסת וגנבו את ספר התורה האחרון שנשאר", הוא אומר, והכאב ניכר עליו.
אני שואל אותו על הריב המפורסם בינו לבין אישאק (יצחק) לוי. "הוא היה איש זקן, ובמהלך שלטון הטליבאן הוא לא היה זהיר מספיק ומשך אלינו הרבה תשומת לב", אומר זאבלון. "זה הכניס אותנו לצרות".
כשהוא נפטר ב־2005, מי דאג לקבורה שלו?
"אני יצרתי קשר עם הצלב האדום באפגניסטן, והם לקחו את הארון שלו לטשקנט. משם משרד החוץ הישראלי ארגן את הבאתו לקבורה בישראל".
איך השפיע עליך המוות שלו?
"הייתי עצוב מאוד. כששמים את הכל בצד, חיבבתי אותו מאוד, היינו כמו אחים. לקראת סוף חייו הוא לא היה בריא, וזה גרם להרבה בעיות. טיפלתי בו בשנים האחרונות שלו".
חשבת מה יהיה אם לך יקרה משהו? מי יטפל בסידורי הקבורה?
זאבלון מהנהן לחיוב. "יש לי כמה חברים באמריקה, שמתקשרים אלי פעם בשבוע כדי לדרוש בשלומי. גם ביקשתי מכמה חברים אפגנים להודיע למשפחה שלי בישראל ולחברים באמריקה, כשאמות. אני מקווה שיחד, החברים והמשפחה שלי יצליחו לארגן את הכל לקבורה שלי".
אתה מרגיש בטוח כאן? אין כאן אנשים שיכולים לפגוע בך?
"אני יושב בבית כל היום, מתעסק בעניינים שלי. יש כמה אנשים בארה"ב ובישראל ששולחים לי כסף ואוכל. אני פוגש חברים, אוכל ומתפלל. לא מפריע לאף אחד, לא עושה שום דבר רע. למה שמישהו יפגע בי?"
מראה פנים ארון הקודש בבית הכנסת בקאבול. חוויה להתפלל במקום שכבר לא נמצא בשימוש
כואב לי עליו, ועל החיים הבודדים שהוא חי, אבל אני גם מקבל ממנו השראה. לבדו, בארץ מרוחקת, הוא עושה כמיטב יכולתו כדי לקיים את המצוות. אני מבקש ממנו להראות לי את בית הכנסת, שהוא היחיד שמתפלל בו. הוא קם ממושבו ומוביל אותי לאורך המרפסת לצד השני של הבניין. מוציא מפתח גדול מהכיס ופותח את הדלת.
בכניסה הוא מנשק בחום את המזוזה וחולץ את סנדליו, כפי שנהוג בקהילות יהודיות במרכז אסיה. גם אני חולץ את נעליי ומשאיר אותן ליד הדלת.
בית הכנסת הוא חדר גדול עם שטיח, ללא רהיטים, למעט במה וארון קודש. קופסת צדקה גדולה מונחת על הבמה עם עיטור בקטיפה אדומה, שעליו מוטבעים מגיני דוד. על הקירות מנורות עם שמות מי שתרם אותן. אין כיסאות או שולחנות.
זאבלון מראה לי את ארון הקודש. בפנים אין ספר תורה, רק שופר גדול וערימה של סידורים ישנים, חומשים ותהילים, דפיהם מצהיבים. הוא מתיישב על הבמה ליד ארון הקודש, פותח את הסידור ומתחיל לדקלם חלק מהתפילה. אני מתעטף בטלית שלי ומניח את התפילין, שהבאתי איתי. זו חוויה מיוחדת, להתפלל בבית כנסת שכבר לא נמצא בשימוש.
אנחנו מתפללים יחד תפילת מנחה, ואז מצטלמים. בדיוק כשאני מתכונן להסיר את התפילין, שניים מחבריו מציצים מהחלון בסקרנות. לא נראה לי שמפריע להם שאנחנו מתפללים.
הערב מתחיל לרדת, ואנחנו נפרדים. אני מבטיח לו לחזור לביקור נוסף לפני שאעזוב את המדינה. כשאני מתכונן לצאת מבית הכנסת, זאבלון מצביע על קופסת הצדקה. תרומה לתחזוקת בית הכנסת היא לא רעיון רע, בהתחשב בעובדה שהוא נשמר במצב ראוי במשך 20 שנה. אני שם בקופסה שטר של 20 דולר.
כשאנחנו יורדים לחצר הפנימית, חסן מכניס אותי דרך דלת פתוחה אל חדר חשוך, עם מדרגות יורדות. כל החדר והמדרגות מלאים בזבל וברהיטים ישנים. "זאבלון אמר לי להראות לך את החדר הזה", אומר חסן. "בעבר היה כאן חדר רחצה טקסי, איך אתם קוראים לו?"
"מקווה", אני אומר. עכשיו אני מבין מדוע המדרגות היורדות.
נוסעים בכביש מתפתל אל ראש גבעה במרכז קאבול. בנקודת הביקורת ליד הפסגה עומד חייל בודד, שמבקש מאיתנו כסף כדי לתת לנו לעבור. הנהג משחיל לו שטר, והחייל מורה לנו לעצור את הוואן ולהמשיך ברגל. אחרי הליכה של חמש דקות אנחנו מגיעים לפסגה, שממנה נשקף נוף עוצר נשימה של העיר.
מכאן נראה בבירור "האזור הירוק" המאובטח, שבו נמצאת שגרירות ארה"ב, ובו מתגוררים דיפלומטים רבים. מסוקים ממריאים מתוך האזור הסגור ונוחתים בתוכו בכל כמה דקות, זה כנראה כלי התחבורה הכי בטוח ל־VIP בקאבול. צלילי המואזינים שקוראים לתפילת הערב מהדהדים כאן היטב.
בפסגת הגבעה יושבים כמה נערים ומצלמים את השמש השוקעת, ושני ילדים משחקים בכדור. בזווית העין אני מבחין בקבוצות של גברים בנקודות שונות. "מה הם עושים?" אני שואל את חסן, והוא מסביר שאלה שמסודרים בשורה מתפללים, בעוד אלה המצטופפים במעגל צורכים סמים. בשלב זה אני שם לב להבדלים - המתפללים מסודרים ונקיים, והמצטופפים במעגלים מוזנחים. אפגניסטן עומדת בפני בעיית אופיום קשה, יש בה יותר שטחים לגידול אופיום מאשר שטחי הקוקאין באמריקה הלטינית.
"זו מדינה מוסלמית, והאלכוהול אסור, אז אנשים במצוקה מוצאים דרכים לשכוח מקשיי היום־יום", אומר חסן. "הסמים הקשים פופולריים, והסמים הקלים, כמו מריחואנה, עוד יותר פופולריים. אופיום הוא לא חוקי, אבל החוקים האלה כמעט לא נאכפים. השוטרים בודקים מדי פעם בכיסים. כמויות לשימוש עצמי לא נחשבות עניין גדול, אבל כמויות גדולות אומרות שאתה מוכר, וזו כבר צרה".
אני שואל את חסן על העסק שלו, ועל סוג הלקוחות. "למען האמת, אני די עסוק", הוא אומר. "הרבה אנשים סקרנים בנוגע לאפגניסטן ורוצים לבקר בה. לרוב לוקח לאנשים קצת זמן עד שהם מרגישים בטוחים, בגלל המחשבות הראשוניות שלהם ומה שראו בתקשורת. אבל ברגע שהם כאן כמה ימים, הם משתחררים".
היו מקרים שתיירים שהדרכת נפגעו?
"לא, אנחנו נוקטים את כל אמצעי הזהירות. לא מסתובבים במקומות מסוכנים ומשגיחים כל הזמן על מה שקורה מסביב".
אתה מביא את הלקוחות למלונות קטנים ולא למלון גדול כמו "סרנה", שנחשב למלון הכי בטוח, עם אבטחה צבאית, ושבו שוהים רוב אנשי העסקים המערביים. למה?
"אני אומר ללקוחות שלי לא לישון ב'סרנה'. נכון, זה המלון הכי מפואר והכי מאובטח, אבל הוא גם אחד היעדים הכי גדולים. במהלך השנים היה שם מספר רב של תקיפות טרור. זו מטרה אמיתית".
סימן־טוב תוקע בשופר בבית הכנסת בקאבול. ביקר לאחרונה בישראל ב־1998
בדרך חזרה לעיר אני רואה סופרמרקט בינלאומי, ומבקש לעצור כדי לראות אם אוכל לקנות כאן אוכל כשר. בכניסה עומד מאבטח חמוש ובודק אותנו כדי לוודא שאין עלינו נשק. אחר כך הוא מסמן לאדם נוסף שנמצא בפנים לפתוח לנו דלת ברזל כבדה. אחרי מסדרון קטן, יש דלת ברזל נוספת. ורק אז מכניסים אותנו לסופר עצמו.
מדובר בסופרמרקט פשוט, לא ענק ויוקרתי. אלה החיים באפגניסטן. אני מוצא כאן הרבה מוצרים כשרים עם הכשר OU בינלאומי, המוצג על התווית שלהם, כמו דגני בוקר, טונה וממתקים. מי ידע שאפשר לשמור כשרות בקאבול?
אני רוכש רק סוכריות כשרות, ואנחנו חוזרים למלון. במזוודה יש לי נקניקים, טונה, מרקים ומזון כשר נוסף שהבאתי איתי, שאמור להספיק לי לימי הטיול. אני שואל את חסן מה לעשות אם אזדקק למשהו ללילה - למשל, קולה: האם אני יכול לרדת ולקנות ברחוב? "אם יש משהו שאתה צריך, תתקשר לקבלה", הוא אומר. "אם אין להם את זה, הם ישלחו מישהו להביא לך. זה עלול להיות מסוכן עבורך לצאת לבד".
אני מודה לו על החוויה הנפלאה, והוא ממשיך בחזרה אל ביתו בכפר סמוך לקאבול. אני עובר דרך דלתות הברזל הרבות עד שאני מגיע לחדר שלי, ונועל את הדלת. אחרי ארוחת ערב שאני אוכל בחדר, לבדי, אני נרדם. הידיעה שטרוריסטים מהארגונים הכי ידועים לשמצה מסתובבים ברחובות העיר לא מצליחה להכריע את העייפות שלי.
בבוקר למחרת, אני אוכל בחדר קופסת טונה ומרק. חסן מגיע לאסוף אותי ומספר שזאבלון התקשר אליו ואמר שנהנה מאוד להיפגש איתי, ושאכל את כל הסלמי שנתתי לו. "הוא ביקש לומר שלא אכל בשר בקר הרבה זמן, ושזה היה טעים מאוד. שאל אם יש לך עוד אחד..."
היה לי עוד נקניק, שתכננתי להשתמש בו לעצמי. אבל כשאני שומע מחסן עד כמה זאבלון נהנה ממנו, אני מחליט לוותר על הסלמי ומבקש מחסן לארגן לי ביקור נוסף אצל זאבלון לפני תום הטיול.
אחר הצהריים אנחנו יוצאים לנמל התעופה, בדרך להראת, העיר השלישית בגודלה באפגניסטן (אחרי קאבול וקנדהאר), שנמצאת בצפון־מערב המדינה, לא רחוק מהגבול עם איראן. התוכנית שלנו היא לבקר בכמה אתרים, שרידים של העבר היהודי העשיר.
אחרי מעבר של כמה מעגלי אבטחה קפדניים, לרבות חיפוש גופני, מכונות שיקוף ובדיקת הכרטיסים, אנחנו מורשים להיכנס לטרמינל. במכונת השיקוף שולפים מהתיק שלי שני חפצים חשודים - פחית שימורים של לבבות דקל, והתפילין שלי. חסן מסביר לאשת הביטחון בנוגע לתפילין, והיא מהנהנת בהבנה, אבל מתעקשת על פחית השימורים. אני פותח את הפחית, וחסן ואני נהנים מלבבות דקל.
מזג האוויר בהראת קריר יותר, והכל נראה שקט יותר מבקאבול. מחוץ לטרמינל מחכה לנו חבר של חסן, שישמש נהג שלנו. 8 בערב, והרחובות ריקים כמו באמצע הלילה. בכניסה למלון בודק אותנו שומר חמוש, שמכיר כנראה את הנהג.
הלובי של המלון עצום ומעוצב בטוב טעם. הוא כולל תקרת זכוכית, ולכל חדר יש מרפסת שצופה אל הלובי. יש כאן יותר ממאה חדרים, אבל בקבלה אומרים לי שרק שניים תפוסים, אחד מהם בשבילי. חסן יוצא ללון אצל חבר מקומי.
אף שאני שוהה במלונות הרבה לילות בכל שנה, אני אף פעם לא מדליק את הטלוויזיה בחדר. אבא שלי הטמיע בי את הרעיון שטלוויזיה היא לא דבר טוב. הפעם, כשאני נכנס לחדר, הטלוויזיה כבר דלוקה, משום מה. אני מביט במסך ולא מאמין: ערוץ טלוויזיה מקומי משדר סרט תיעודי על בית הכנסת אלגריבה האגדי בג'רבה, תוניסיה.
יהודי יחיד באפגניסטן, שמעולם לא משתמש בטלוויזיה במלון, נכנס לחדר שלו, שם הטלוויזיה דולקת באופן מוזר - והיא משדרת סרט תיעודי על בית כנסת ישן בתוניסיה. מה הסיכוי שזה יקרה?
אני מתעורר בבוקר לאינספור שיחות שלא נענו מאשתי, וגם הודעות רבות. בבת אחת אני קולט שעדיין לא הודעתי לה שהתמקמתי במלון. אמנם שלחתי הודעה שנחתנו בהראת, אבל לא הודעתי שהגעתי למלון, והיא כבר בפאניקה, כי לא שמעה ממני. אני שולח לה מייד הודעת הרגעה.
אחרי תפילת שחרית אנחנו יוצאים למסגד הכחול הגדול של הראת. המסגד, שנבנה בשנת 1446, שוכן במבנה מרשים מאוד, עם קשתות אסלאמיות, מיליוני אריחים ושמונה צריחים. "על פי המסורת, כל מרצפת מרובעת ברצפה אמורה לאכלס מאמין אחד", מסביר חסן. "ויש יותר מ־5,000 מרצפות".
מכאן נוסעים לאחת השכונות הידועות פחות של העיר, כדי לראות את מה שנשאר מהחיים היהודיים בהראת. הרכב עוצר ליד בניין מוקף גדר ברזל, ומישהו פותח לנו שער גדול בגדר. דרכו אנחנו נכנסים לחצר פנימית המקיפה את הבניין. האיש שפתח עבורנו את השער הוא האפוטרופוס מטעם הממשלה לטיפול באתרים היהודיים, והוא עומד להראות לנו אותם.
הוא מוביל אותנו ברגל אל מחוץ לאזור המגודר, לרחובות הסמוכים. הראת נחשבת לעיר שמרנית יותר מקאבול, וזה ניכר באופן שבו אנשים מתלבשים ומתנהלים. חסן קצת מודאג, כי האנשים כאן לא רגילים לזרים כמו תושבי קאבול. הוא, הנהג שלנו והנציג הממשלתי מקיפים אותי כמו מאבטחים.
יחד אנחנו צועדים ברחובות העיר העתיקה. מעת לעת חסן מושך אותי הצידה, אם מישהו מסתכל או מתנהג בצורה חשודה. הרחובות שוקקי חיים, ורוכלים דחפו את העגלות שלהם אל השוק וממנו.
"הפירות נראים טעימים", אני אומר לחסן. "יש לנו ענבים, מלונים, רימונים ותפוזים מדהימים", הוא מסביר. אני מבקש שייקח אותי לחנות מיצים טריים אחרי שנסיים עם האתרים היהודיים. מתאים לי משקה מרענן.
האפוטרופוס מוביל אותנו מהרחוב הראשי לסמטה צדדית. בנייני האבן מתחלפים במבני בוץ. מסביבנו ילדים, בעיקר בנים בגלימות ארוכות, משחקים בכדור ובעפיפונים מאולתרים. הם בקושי מבחינים בנו. בסופו של דבר, אנחנו מגיעים לבניין שבולט בין כולם: בית הכנסת Yu-Aw של הראת.
האפוטרופוס מוציא מפתח ופותח מנעול גדול על הדלת. שוב אנחנו מובלים אל חצר פנימית, ואז לבניין עצמו. הדבר הראשון שאני מבחין בו הוא קיר של תאים, שאמורים לאכלס את נעליהם של המתפללים. אנחנו יורדים במדרגות ועוברים דרך מנהרה מתחת לחצר הפנימית, ועד לחדר עגול, עם חלון קטן בגג, שממנו נכנס אור השמש. במרכז החדר מדרגות נוספות שמובילות אל בור, שרבע ממנו מלא במים. זה המקום ששימש למקווה, ללא ספק.
מטפסים במדרגות אל בית הכנסת עצמו. בתוך חדר גדול נמצא מה שבבירור היה בית כנסת יפה. התקרה כוללת עדיין עיצובים רבים שנצבעו בכחול על אבן בצבע קרם. בקירות יש נישות, שבעבר היו מדפי ספרים, ובמרכז החדר יש פלטפורמה לבמה ונישה גדולה לארון הקודש, שעומדת ריקה. כואב לראות את זה.
אני מטפס לעזרת הנשים כדי להביט בבית הכנסת מלמעלה, ואז חוזר למטה להתפלל. זו כנראה הפעם הראשונה שבה האפגנים שאיתי, למעט חסן, רואים יהודי מתפלל.
בסוף התפילה נועל האפוטרופוס את בית הכנסת, ואנחנו יוצאים אל הסמטאות העתיקות. יש בהראת עוד שלושה בתי כנסת, וחסן רוצה להראות לי את כולם.
במרחק מאות מטרים בלבד, חסן מצביע על בית כנסת שני. בית הכנסת הזה הפך לחורבה, נותרו רק כמה עמודים. הוא ממוקם בחצר פנימית של בניין, מוקף חומה ולא נגיש. גם כאן אני אומר פרקי תהילים.
בית הכנסת הבא נמצא במרחק כמה רחובות, בחלק מרכזי יותר של העיר, ממש לצד הרחוב המרכזי. הוא משמש כיום בית ספר אסלאמי. גם בו יש מקווה. האפוטרופוס מבקש ממני לחכות בחוץ בזמן שהוא מנסה להשיג לנו אישור להיכנס. הוא יוצא בפרצוף עגום - לא קיבלנו רשות.
"מה אם נציע לשלם להם?" אני שואל את חסן, ואנחנו מנסים שוב את מזלנו. כשהאפוטרופוס יוצא שוב, פניו שמחות יותר. "הם לא ייקחו כסף, אבל תוכל להיכנס לחצר הפנימית ולהסתכל, אולי לצלם כמה תמונות", הוא מודיע.
אנחנו נכנסים לחצר הפנימית, וחסן מראה לי חור באדמה, שהיה חלון־גג לחדר תחתון. "זה חדר המקווה", הוא אומר בהתרגשות. בעודי מצלם, התלמידים שמים לב אלי מתוך אחת הכיתות. אני מנופף להם לשלום, והם מנופפים בחזרה. מעניין איך היו מגיבים אילו ידעו את זהותי האמיתית. אחרי הכל, אני מתחבא מאחורי בגד מסורתי מקומי.
חסן מושך אותי משם, לפני שאגרור יותר מדי תשומת לב לא רצויה. "מה בנוגע לבית הכנסת הרביעי?" אני שואל.
"הוא במקום אחר לחלוטין", מסביר חסן. "האפוטרופוס אומר שלקחת אותך לשם יהיה מסוכן מדי, כי זה ימשוך הרבה תשומת לב". אנחנו חוזרים לרכב ונפרדים מהאפוטרופוס.
הנהג מוריד אותנו במקום שבו אמור להיות בית קברות יהודי. יש שם אכן בית קברות, אבל מוסלמי. רק אחרי שעה ארוכה של חיפושים אנחנו מאתרים את המקום הנכון: בחלק אחר של הרחוב. בית הקברות מוקף גדר גבוהה. בכניסה אליו דלתות כפולות, לא נעולות.
איש כועס מופיע פתאום ושואל מה אנחנו עושים בשטח שלו. אומר שאסור לצלם. הנהג שלנו מדבר איתו ומצליח להסיח את דעתו, בזמן שחסן ואני חוקרים את המקום ומצליחים לצלם כמה תמונות. אני אומר תהילים ללא קול, ואחרי כמה דקות אנחנו עוזבים את המקום.
בדרך לשדה התעופה של הראת, לטיסה בחזרה לקאבול, אנחנו עוצרים בחנות מקומית, למיץ תפוזים טרי וטעים במיוחד. האבטחה בשדה התעופה קפדנית, אבל לא כמו בקאבול. כשאני בודק את הטלפון לפני ההמראה, אני נתקל בכותרת של סוכנות הידיעות רויטרס, המדווחת על פיצוץ שהתרחש בקאבול ופצע קשה עשרה בני אדם.
"חסן, לא אמרת לי שהיה פיגוע אתמול בלילה", אני אומר לו. והוא משיב: "לא רציתי להדאיג אותך סתם".
אחרי הנחיתה בקאבול אני נפרד מחסן. לקוח חדש הגיע אליו לטיול, והוא מפקיד אותי בידיו של מהדי, אפגני ידידותי, שאיתו הוא עובד לעיתים קרובות. מהדי והנהג שלו לוקחים אותי בחזרה למלון, שם הצוות מקבל אותי בחיוך. לאחר תפילת מנחה ומעריב בחדר, מהדי לוקח אותי לרחוב Chicken, שכיאה לשמו, הוא המקום לרכוש בו עופות חיים לשחיטה. בשנים האחרונות הפך לרחוב שמשרת את אוכלוסיית התיירים הקטנה של קאבול.
יש שם כמה חנויות מזכרות, שמוכרות מוצרים מקומיים כמו חרבות, מעילי פרווה, שטיחים, צעיפים, כלי חרס, מוצרי עור, מגנטים ומחזיקי מפתחות עם המילים "קאבול" או "אפגניסטן". בעלי החנויות מסבירי פנים מאוד, ואחד מהם אפילו מסרב לקבל תשלום על מה שאני מבקש לקנות. מתברר שזה נוהג מקובל כאן. אני מתעקש לשלם לו, והוא לוקח את הכסף בחוסר חשק.
גם הבחור הצעיר שמוכר מיצי פירות לא רוצה לקבל ממני תשלום על מיץ הרימונים הטרי. גם הוא לוקח את הכסף, בסופו של דבר. אני מודה למהדי על שלקח אותי לסיור.
מוקדם בבוקר אני שוב נוסע לבקר את זאבלון, הפעם עם מהדי. זאבלון מקבל את פניי, ואנחנו מוציאים את התהילים והתפילין ומתפללים תפילת שחרית. אני מבחין שהתפילין שלו פגומות, ומזכיר לעצמי לנסות לשלוח לו חדשות כשאחזור לניו יורק. "התפילין שלי בנות 16 שנים", הוא אומר. "אני מניח אותן בכל יום, חוץ מבשבת ובחג".
אחרי התפילה אני נותן לו את חבילת הסלמי שהבאתי איתי, והוא מחייך חיוך גדול. "בקר?" הוא שואל. "זה לא ממש טוב לבריאות שלי. יש לך סלמי עוף במקום? אם מישהו מהחברים שלך מגיע לאפגניסטן, בבקשה תגיד לו להביא לי סלמי עוף", הוא מבקש.
אני אומר לו שקיבלתי ממנו השראה רבה. "אתה לבד לגמרי, אבל עדיין מחזיק באמונה שלנו".
"אני מנסה", הוא משיב. "אני עושה מה שאני יכול בכל יום, ואני יודע שהשם יעזור לי".
אנחנו מתחבקים דקה ארוכה. בעבר תואר סימן־טוב כאדם קר וקשה, אבל מה שאנשים לא הבינו הוא שהכל קליפה. הקליפה שהוא צריך כדי לשרוד בתור היהודי האחרון בסביבה עוינת. מתחת לקליפה יש גרסה עדינה ורגישה יותר.
אני יורד עם חסן אל הרכב, בדרכי לנמל התעופה. כעבור שעתיים אעזוב את אפגניסטן, אבל זאבלון נשאר בליבי.
shloimezioncepr@gmail.com