מתי בפעם האחרונה התלבטת?
"כל הזמן. אני מתלבט כרוני, אני מתלבט ללא קץ. המנה האהובה עלי היא חמוץ־מתוק, כי זה גם וגם. אם אני מסתכל על מהלך חיי, יש כמה הצטלבויות שאם הייתי עושה בהן דבר מסוים, הכל היה אחרת. ב־1976 נסעתי ללמוד בלונדון. אם הייתי נשאר שם, חיי היו שונים לחלוטין. ב־1984 קיבלתי מלגה ללימודים בארה"ב, נסעתי לשם וחזרתי להצגה שהייתי חתום עליה בהבימה. חשבתי לא מעט למה לא נשארתי בניו יורק, והתשובה היא כי תמיד רציתי לרצות. יש בי צד של ריצוי. אני מְרצה ולא תמיד מרוצה".
מתי בפעם האחרונה ביצעת מטלות בבית?
"החודש בישלתי. אני יודע לבשל, היו לי מסעדות והייתי שותף בעסקים, עברתי את כל התהליכים במטבח ויש לי אהבה לזה. כל הבישול בבית התחיל ממני. אני מתמחה קצת בכל דבר: אני יודע להכין ספגטי עגבניות פנטסטי, פסטה בולונז, מרק עוף, סלט חסה. ביומיום אני מבשל דברים לא מסובכים מדי, אני כל בוקר עושה חביתה לילדה לסנדוויץ'. כשאשתי הכירה אותי, פסטה היתה הדבר היחיד שהיא ידעה להכין, וגם את זה היא עשתה בצורה חובבנית. היום היא בשלנית מדהימה, אבל הכישרון האמיתי הוא אצל הבן שלי, יהונתן. כשהוא מבשל, אני מרגיש שחלק ממני מבשל איתו.
"חוץ מזה, נטשתי את המעוז הגברי האחרון ולמדתי להפעיל מכונת כביסה. המוטו שלי הוא 'יום בלי כביסה זה יום מבוזבז'. אני חי בתוך ערימת כביסה ואוהב לקפל, יש בזה משהו מדיטטיבי. עכשיו, כשיש בכביסה שוב מדים ירוקים של הבת שלי, אני מוכרח לעשות כביסה. זה מרגש אותי".
מתי בפעם האחרונה אמרת "אני אוהב אותך"?
"הבוקר, כששלחתי את הבת שלי בחזרה לטירונות. היא השלישית בסדר הילדים, יש לי שני בנים ושתי בנות. היה לי בן בתיאטרון צה"ל, אחר בחיל החינוך והיא תהיה בדובר צה"ל. אני אומר 'אני אוהב אותך' בקלות כי אני באמת אוהב אותם. מתוקף היותי שחקן, בתיאטרון אומרים 'אני אוהב אותך' ככה שזה יישמע אמין גם בשורה 30, ואני יודע לומר את זה אמין, אבל אני באמת מאוד אוהב אותם. המוטו שלי הוא 'ואהבת לרעך כמוך'. בבית שבו גדלתי הביעו את זה, גם אם לא אמרו את זה. הרגשתי שם אהוב".
מתי בפעם האחרונה התחרטת?
"אני לא מתחרט על כלום. צר לי שכשהיו לי תקופות קשות לא לקחתי אותן בסבבה, לא חשבתי על זה שאחר כך השמש תזרח, כי השמש זורחת כל הזמן. אם יש משהו שאני אומר לילדים שלי, זה שגם כשהם מרגישים שהמים עכורים, שהכל אפור וקודר - השמש זורחת למעלה וצריך רק להביט. תמיד היתה בי אמונה שהדברים יסתדרו, לחלוטין. עובדה שכשעזבתי את הבימה התחלתי בסטנדאפ ועבדתי. הרצון והצורך הפנימי ליצור ולפרוץ, להיות נוכח, תמיד היו קיימים".
מתי בפעם האחרונה פגשת באתגר?
"עכשיו. התפקידים שלי היו פיזיים מאוד, לאורך שנים הדמויות שגילמתי היו פיזיות מאוד, ועכשיו, לשמחתי הרבה, בתפקיד החדש שלי ב'מחוברים לחיים', אני מגלם את פיליפ. הוא בכיסא גלגלים, משותק מהצוואר ומטה עקב תאונת צניחה, ואני חווה משהו שלא חוויתי אף פעם - לשבת ולא לזוז. זה קשה, רק לחשוב על זה יכול להכניס אותי לדיכאון, וזה אתגר. כל המשחק צריך לבוא מהבעות פנים, וכל הפְּנים חייב לצאת החוצה באמצעות הבעות הפנים, ואין ג'סטות שאפשר להשתמש בהן ברגליים, רק הראש זז. זה תפקיד אחר לגמרי בשבילי.
"לצורך התפקיד קיבלתי עצות וטיפים מאירי ריקין (במאי ומגיש דוקומנטרי; ש"ז), חבר שלי, נכה בכיסא גלגלים. אני אוהב לחקור את הדמויות שאני מגלם, ולהיכנס לדמות ולהתנהל יום שלם בכיסא גלגלים גרם לי לראות דברים שלא נותנים עליהם את הדעת - מדרכה, מדרגות. זה לימד אותי הרבה על הנגשה".
מתי בפעם האחרונה הגשמת חלום?
"בחודש האחרון. היה לי השבוע מרגש מאוד בזכות ההצגה 'יהודי בחושך'. יצאתי איתה ב־1996 בתיאטרונטו, ובדיוק כשהיא עלתה היה פיגוע בדיזנגוף סנטר שגרם לי לחשוב 'למה הורגים אותנו? רק כי אנחנו יהודים?' החלום שלי היה שיהיה לי ממשיך להצגה הזו, ובינואר הצלחתי להגשים אותו ולהעביר אותה לבני הבכור, יהונתן. נתתי לו את הטקסט ואמרתי לו, 'זו ההצגה שלך, תתחיל ללמוד אותה בעל פה'. זה קרה בתוך התיאטרון, מול קהל, הוא התרגש מאוד וגם הקהל, שמחא כפיים, ויהונתן ניהל את ההצגה בפעם הראשונה. זה היה חשוב לי מאוד, גם כי המחבר, יונתן בן־נחום, נפטר לאחרונה. חשוב לי שלהצגה הזו תהיה המשכיות".
מתי בפעם האחרונה הרגשת שלא מבינים אותך?
"בכל רגע. אני מרגיש שאני לא מובן גם לעצמי. הרבה פעמים אני זר, עם השנים יותר משום מה. יש בתהילים פסוק, 'אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כוחי אל תעזבני'. מצד אחד, זה אומר אל תשכח שגם אתה תהיה פעם מבוגר ואל תשכח את המבוגרים שמסביבך, ומצד שני תן לי את יכולת הנעורים ואת ההתלהבות.
"בחדר החזרות אתה רואה איך כל הצעירים רצים קדימה, ואתה רק רוצה להידבק בהתלהבות שלהם. אז אני הרבה פעמים מסתכל מהצד ומפחד לא להיות מובן. אני מבלה הרבה יותר בהלוויות מאשר בשמחות. גיבורי הילדות שלי הולכים ונעלמים. אז זו דרכו של עולם, ולפעמים עולות מחשבות שכשאתה צעיר אתה לא חושב אותן".
מתי בפעם האחרונה שוחחת עם אבא שלך?
"בכל יום. אבי נפטר לפני יותר מעשר שנים, ואני מאמין שהוא מתבונן עלינו. אני מנסה לשחרר את מקומו ולא לעסוק באיפה הוא נמצא, ואני משתדל להרבות בטוב, זה מה שאני יכול. אני הולך לבית הכנסת להגיד עליו קדיש וזוכר אותו תמיד, כל הזמן, גם עכשיו כשאנחנו משוחחים. היחסים שלנו השתנו כשהייתי בן 39, במסע לפולין שעשינו יחד. המסע תועד בסרט דוקומנטרי ('אבא'לה בוא ללונה פארק'; 1995, ש"ז) ושם הבנתי שאדם צריך משפחה, ילדים, המשכיות".
מתי בפעם האחרונה יצאת לבלות?
"אתמול יצאתי להצגה 'מתאבל ללא קץ' בקאמרי. בדרך כלל אני לא מבלה במקום העבודה, אבל נהניתי בצורה בלתי רגילה. שאפו על התעוזה ולארי פולמן, שבא מעולם הקולנוע ונכנס לעולם התיאטרון, ולדעתי הוא עומד להתמכר לזה.
"את רוב שנות ימי חיי בזבזתי בבילויים, ועכשיו אני מנצל כל רגע פנוי לא לבלות, כי לבלות זה מהמילה להתבלות. אני עובד קשה, כל היום בחזרות ובערב בהצגות, ובאמת שהבילוי שלי הוא בעבודה. אני נהנה מכל רגע שאני קם בבוקר, אני נהנה ללכת לעבודה ולא משעמם לי. אני רק אומר תודה לאל, שייתן לי להמשיך ככה. שלא ייקח ממני את התשוקה".
מתי בפעם האחרונה קיבלת החלטה חשובה?
"כשהחלטתי השנה לביים את 'משרתם של שני אדונים' בתיאטרון באר שבע. אני כל כך אוהב לביים, זה פנטסטי, וזה אחד הדברים שאני רוצה לעשות יותר. זה כיוון שאני אקח אותו במלוא התנופה קדימה.
'משרתם' היתה עבורי חלום נוסף. רציתי לשחק בה כל חיי, לגלם את התפקיד הזה לנצח, וכשההצגה ירדה אחרי שבע שנים, עזבתי את הבימה ועברתי לקאמרי. מבחינתי אני יכול לשחק כל החיים בהצגה שאני אוהב, לא צריך עוד תפקידים. וההצגה הזו היא חוויה תיאטרלית שכל מי שרוצה להביא קהל לתיאטרון יכול להתחיל בה. לחנוך אנשים עם הצגה כזו, קהל של נוער, צעירים, להיחשף למחזה הזה, זה יוצא מן הכלל כפתיח.
"מבחינתי הבימוי שלה הוא חוויה מרעננת, לצאת מהעיר ולהגיע לבאר שבע, ומעבר להכל זה מסע פנימי שלי עם עצמי, מסע עם התפקיד שגילמתי, והבימוי שלי יהיה הצדעה לעמרי ניצן, שביים את ההצגה הזו בצורה אלמותית".
מתי בפעם האחרונה חשבת על בית הספר?
"אני לא הייתי תלמיד. הייתי אומר למורה, 'הכיתה מוכנה לפקודתך, להתראות בהפסקה'. אני בכלל חושב שצריך לשנות את נושא החינוך. זה פצע כואב באמת. אין לי תעודת בגרות. מעולם לא סיימתי את 'תלמה ילין', זרקו אותי משם בכיתה י' בגלל בעיות משמעת, וזה היה אחרי שעפתי גם מ'הדסים' בכיתה י'. כלומר, הצלחתי לעוף פעמיים מאותה כיתה. השיא היה כשהופעתי בפסטיבל זמר במכנסי ג'ינס קרועים ובלי חולצה, והודיעו לי שאם אעלה ככה לבמה אעוף, ואכן עפתי. הלכתי לאקסטרני, ובסוף סיימתי 12 שנות לימוד.
"הייתי ילד סקרן, אבל לא לדברים שלימדו אותי. היום יש לי ארבעה ילדים שעברו במערכת החינוך, ואני באמת מלא השתאות, על איך זה עובד כבר 60-50 שנה אותו דבר ואיזה בזבוז זמן משווע זה, ודואג מאוד מהאופן שבו המערכת הזו מנוהלת.
"אם הייתי שר החינוך, וזה החלום שלי, דבר ראשון הייתי משנה את מדיניות ה'פנים־חוץ'. זמן השיעור יהיה הפסקה, וההפסקה היא שיעור. הייתי מערבב את כולם יחד, שהכל יהיה רב־גילי וחווייתי, והייתי מלמד אותם דברים שיפגשו אחר כך בחיים. הבת שלי, למשל, נבחנה עכשיו על קרל הגדול. זה מרגיז אותי, הו דה פאק איז קרל הגדול? מי זה אלכסנדר ינאי אתם כבר יודעים? מי זה הרמב"ם?"
מתי בפעם האחרונה קראת ספר?
"עכשיו סיימתי את ספר בראשית והתחלתי את ספר שמות. אני מעיין בספרים נוספים, לא ממש קורא. ואני חייב להעביר דפים, אני לא קורא בדיגיטלי. אני גם חייב לכתוב בכל יום כדי לשמר את כתב היד. לדעתי בתוך כמה שנים זה ייעלם, אנחנו לא נכתוב כלום. אני כותב בכל יום, בעיקר כותב ביומן שלי, כבר מגיל 15. אני כותב שם הכל, גם רעיון לסטנדאפ או לסצנה שעולה לי בראש. אולי אוציא אותו פעם לאור".
מתי בפעם האחרונה חשבת על קריירה בחו"ל?
"אני פתוח להצעות ממרחקים. אני הולך ומשתעשע באודישנים, ולא מזמן היה לי אודישן למשהו של נטפליקס. אבל זה כמו משהו שאתה עושה ומשאיר בצד ונזכר רק כשמתקשרים, אם מתקשרים".
מתי בפעם האחרונה חשבת על קמפיין metoo?
"ממש לאחרונה, עם כל פרשת איבגי. זה מצער מאוד. גם הזמן הארוך שזה לקח, גם זה שהוא הורשע וגם חיבוטי הדין ועינויי הדין. שלא נדע.
"אין ספק ש־metoo עשה שינוי לכולם, כי זה נמצא בתודעה וכל ההתנהגות שונתה והיום יש נהלים ומדברים על הדברים במקומות העבודה. רופא נשים שאני מכיר אמר לי שהוא לא עושה בדיקה לאישה ללא בעלה או צד שלישי נוכח. זה לא קשור לתעשייה שלנו".
מתי בפעם האחרונה חשבת על פוליטיקה?
"פרשתי מהפוליטיקה כי ניסיתי להיות מושחת, ולא הצלחתי. בסך הכל עשיתי עשר שנים בשתי קדנציות נפרדות בעיריית תל אביב. אני לא יכול להגיד שכולם מושחתים, וצריך להגיד תודה לאלה שבכל זאת נכנסים לפוליטיקה.
"יש משפט כזה 'אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות'. זה נורא קל להתפתות, ואתה מבין את הלך הרוח, את הרעיון, אבל אם יש משהו שהוא כוח והצגה ובאמת יש לו השפעה על החיים שלנו - זו פוליטיקה. נגעתי בזה, זה באמת מרתק, אבל אני לא בנוי לזה. עם זאת, לא אגיד שאין סיכוי שאחזור, אף פעם אל תאמר לעולם לא".
מתי בפעם האחרונה בכית?
"אני בכיין גדול. אני אוהב מאוד לבכות. הזלתי דמעה כשהבת שלי התגייסה החודש, ובכל יום אני בוכה בתיאטרון. המנגנון עובד, הוא משונן וקל לי לבכות. הקהל מתבונן ורואה את הדמות של פיליפ בוכה, אבל מי זו הדמות? זה אני, אלה החיים האישיים שלי, אין הפרדה. מבחינתי זה שמוליק בוכה".
מתי בפעם האחרונה הציעו לך להשתתף בריאליטי?
"כל הזמן. בפעם האחרונה הציעו לי את 'האח הגדול VIP', ולכל אחד שמציע לי משהו אני אומר תודה רבה שחשבתם עלי, אבל שחמותי תצפה בי 24 שעות? אני לא בנוי לזה באמת, למרות שבבית הדעות היו חלוקות - הרוב היו נגד, אבל היו גם כאלה בעד. יש בזה סכומי כסף משמעותיים, והבנק מאוד בעד. אני כן יכול לחשוב על קמפיינים, וכבר עשיתי כאלה בימי חיי. פה אני מוכן ומזומן, בעיקר מזומן. לא שוטף פלוס".
מתי בפעם הראשונה
מתי בפעם הראשונה יצאת לעבוד?
"הייתי בן 13 כשעבדתי בחופש הגדול בבית מלון בנתניה. הייתי מפנה שולחנות, ואז ביקשו ממני להגיש תה לשתי תיירות אנגליות. היו לי שתי כוסות, אחת בכל יד, והן ישבו על המרפסת ולא שמתי לב שלדלת ההזזה יש מסילה, ועפתי עם הכוסות קדימה, וככה במעופי הנחתי להן את התה על השולחן. התה נשפך והן קפצו. אני צחקתי - ופוטרתי. הייתי אבל וחפוי ראש, אבל בדרכי החוצה התברר שבערב יש חתונה, אז השאירו אותי וביקשו שאמלצר בחתונה, אבל גם שם, בשלב של ה'עוף או בשר?', כל הרוטב נשפך לי על האורחים. דאגתי מאוד אם אקבל טיפ באותו ערב, וקיבלתי 70 לירות. זה היה אז המון כסף".
שמואל וילוז'ני, בן 66, תושב תל אביב. שחקן, סטנדאפיסט ובמאי. נשוי לאיריס, שיננית, ואב ליהונתן (24), מיכאל (21), שירה (18) ומאיה (12). בוגר בית הספר למשחק בית צבי. בשנות ה־90 ייסד עם שותף את מועדון הקאמל קומדי קלאב, ונחשב לאחד מאבות הסטנדאפ בישראל. שיחק בתיאטרוני הבימה, באר שבע והקאמרי בהצגות רבות, בהן "משרתם של שני אדונים", "המלט" ו"הקמצן", וביים כמה הצגות. שיחק בסדרות "עד החתונה", "בלתי הפיך" ו"המדרשה" ובסרטים "לא שם זין", "אישה זרה", "סדקים" ועוד. כיהן במשך שתי קדנציות כחבר מועצת עיריית תל אביב־יפו. כיום מגיש תוכנית שבועית ברדיו "מהות החיים" ומשחק ב"השיבה", ב"יהודי בחושך" ובהצגה החדשה "מחוברים לחיים" בתיאטרון הקאמריאני מתלבט כרוני, אני מתלבט ללא קץ.