יוצא מהקטלוג: ראיון עם יהודה גזבר-פניגשטיין

הווידאו הרג את כוכב הרדיו, קוננו הבאגלס ב־1979. עשר שנים אחר כך נולד בירושלים יהודה גזבר־פניגשטיין, ששייך לדור שבו האינטרנט השמיד את הווידאו. אבל גזבר עשה צדק היסטורי כשהשתמש בפייסבוק כדי ללדת ספר. "ופלים לימון", ספר הביכורים שלו (הוצאת ידיעות ספרים), הגיח לאוויר העולם כסטטוסים שהפכו לפסקאות, שהיו לסיפורים קצרים, שצברו אלפי עוקבים שהתאגדו לקהל קוראיו של בחור ישיבה עם אופקים גמישים במיוחד.
"לא הייתי הראשון, עקבתי אחרי עוזי וייל, שפרסם קטעים שלו מ'השער האחורי' בעיתון 'העיר'", מודה גזבר בראיון איתו, "גיליתי את וייל כי הוא כתב הקדמות לספרים של יורם קניוק. הייתי בשוק, פלטפורמה שמיועדת לעדכן אנשים מה שלומי יכולה בעצם להיות כמו 'במה חדשה'. היה רגע שאמרתי: פאק איט, למה שלא אכתוב מה שארצה לכתוב? מי שרוצה לקרוא אותי - יגיע. וזה מה שעשיתי".
"ופלים לימון" הוא קובץ סיפורים קצרים מצחיק, רגיש, צעיר ומאוד אינטליגנטי, שקרוי על שם הנובלה שבסופו. מי שיודעים שהמחבר, בוגר ישיבת מרכז הרב לצעירים, ישיבת "שיח" ומכללת הרצוג - חובש כיפה, עלולים להתבלבל או לקלקל לעצמם. מצד אחד ניכרים בכתיבתו של גזבר עקבותיו של בית המדרש: הן מבחינת הז'רגון, שמילים כמו גמ"ח, איסור נגיעה ונפקא מינא משולבות בו בחופשיות, והן מבחינת הנושאים - דילמת האוננות הדתית, סצנת הרווקות הדתית הירושלמית, ומלגות של אברכים בישיבה.

כריכת הספר (ידיעות ספרים)

אם צריך לשים את האצבע על המאפיין העיקרי של הסיפורים ב"ופלים לימון" - זהו בעיקר רוחב יריעה עצום של תחומי עניין וידע כללי. בקובץ מככב סיפור על חיילים ששומרים במוצב ומעשנים ג'וינט, לאחד קוראים סוקרטס ולשני אפלטון; ישנו גם סיפור שבו הקוראים מתלווים לשני שוטרים שמגלים חמלה כלפי עציר אריתראי, ומובילים אותו מבית החולים לתחנה ומהתחנה לאשדוד, אבל נורא ממהרים לעבודה והביתה, ולבסוף, בלי כוונה, מפקירים את העציר למות (נכתב על בסיס סיפורו הטרגי של עומר אבו־ג'רביאן, שב"ח שב־2012 הופקר למוות על ידי שוטרים שריצו בשל כך עונש מאסר).
סיפור נוסף שזור סצנות כמו־קולנועיות על שרית, שהיתה נגועה ב"קללת הבנות היפות, שכל הגברים הנורמליים לא חושבים שהם מספיק טובים בשביל לצאת איתן ולכן הן יוצאות רק עם גברים שחושבים את עצמם לפאר היצירה, ואי אפשר לקיים שום מערכת זוגית נורמלית עם מישהו שחושב את עצמו לפאר היצירה". ואז מישהו צועק לה שהיא "כוסית", והעלילה מסתבכת באופן ציורי ומפתיע. כל סיפור של גזבר עומד בפני עצמו, מצפין רובד סמוי ומותיר את הקוראים עם חומר למחשבה:
"היא רצתה בית כזה; מסודר, מהודק, בת זוג שאומרת לה 'חמודתי', עם הארכאיות החיננית כל כך. כשעלתה משם עם הסיר בידיים, כמעט הצטערה שהיא לא נשארת שם, בקטלוג, יושבת על הספה, שותה קפה מהמכונה. היא פתחה את הדלת ודילגה מעל הלכלוך. מאמי, אני בבית, היא קראה אל האוויר, והמשיכה משם אל המטבח".
מה הקטע עם הלהט"ב? גם בסיפור הפותח הגיבורות לסביות, ובנובלה המסיימת יש עניין עם יציאה מהארון בישיבה. אתה סופר דתי; ניסית לנרמל את התופעה במגזר?
"הומואים הם לא תופעה. הם בני אדם. וגם לסביות. וכך שאר הלהטב"ק. בשאר הספר הדמויות סטרייטיות, אז אי אפשר להגיד שאני מגויס. זה מונח בהתחלה ובסוף כדי שתהיה קוהרנטיות. אין קטע מיוחד שלי עם דמויות כאלה, זה כמו לשאול אותי למה חשוב לי להגיד שרבנים הם בני אדם, וכך גם חיילים, נשים וגברים. קראת את הספר, אז ראית - עברתי מעל זה. זה לא האישיו. אלה סיפורים על זוגיות, או נובלה בלשית".
גזבר־פניגשטיין, נשוי ואב לתינוקת, הוסיף לעצמו את שם משפחתה של אשתו לאחר נישואיו, כמחוות השתייכות למשפחתה. מעטיפת הספר השם נשמט, כי הבין שאת השנייה וחצי שיש לקוראים להביט על הכריכה, השם לא ישרוד. אבל במחשבים במשרד הפנים הוא מצויד בכל תשע האותיות הנוספות. 
זה צעד לא שגרתי בשום מגזר, אבל כזה הוא גזבר - לא מקוטלג ולא שגרתי, כמו הכתיבה שלו. הוא בן שני מתוך שמונה ילדים שגדלו בשכונת קריית משה בירושלים ("אני אוהב לדבר על המשפחה שלי, הם כאלה חמודים, הלב שלי מתרחב"). אביו הוא רב מוכר, עומד בראש ישיבת מרכז הרב לצעירים. אמו מרצה ומנחה להוראה מתקנת.
אתה ער לטענה שלפיה אין יצירה ממשית בציונות הדתית? כמו המאמר של אסף ענברי "שו"ת אנטיגונה", לפיו הספרות הדתית הלאומית לא הניבה בשורה ספרותית, וכמו הביקורת שהופיעה השבת בעיתון "הארץ", שבה יהודה ויזן קוטל את חבורת "משיב הרוח"?
"ברור שאני ער לביקורת הזאת, זה החיים שלי. כמו כל ביקורת אני חושב שיש בה דברים נכונים ולא נכונים. בעיניי, יש בשירה הדתית־לאומית בשורה עבור מי שמתעניינים בשירה הדתית־לאומית. לקח לי המון זמן להבין שכשאניד בלייטון כותבת על חוויות של ילדי כפר אנגלים - זאת באמת החוויה שלהם. הם אמנם לא רודפים אחרי שודדים, אבל אלה הנופים שלהם, כשמדברים על השוטר המקומי הם יודעים על מה מדובר, יש להם כלב קטן, הם חווים את עצמם דרך הסיפורים של בלייטון. 
"חילונים שקוראים כמעט כל רומן חילוני לא שמים לב שהוא מדבר עליהם. בצעירותי היתה לי חוויית אאוטסיידריות כזאת - מה זה אנגליה? זה סיפור פנטזיה שמתרחש בארץ שאף פעם לא הייתי בה. וגם אם יש שם חוויות שזהות לחוויות שלי, אני צריך לעשות את התרגום הזה. כשקראתי את מערכת היחסים של אסף ותמר ב'מישהו לרוץ איתו' של גרוסמן, זאת לא היתה החוויה שלי - הייתי צריך לתרגם אותה. להבין שיש כאן רגש שאני יכול להזדהות איתו. ופתאום אלחנן ניר הוציא את 'תחינה על האינטימיות', והייתי בשוק שיש שירים שמתארים את החוויה היומיומית שלי, שהספרות מסוגלת לעשות דבר כזה. בעיניי זאת בשורה. האם יש כאן בשורה כלל־אנושית? אני לא בטוח שמישהו מסוגל להגיד כיום". 
אז מה כן מאפיין את הספרות הזו?
"אני כן חושב שיש משהו בספרות דתית־לאומית שהוא כל הזמן מודע לכך שהשכנים ממול קוראים. לאנשים אכפת איך הם מוצגים, כי זה יוצא החוצה. ואת יודעת מה, הלוואי, הלוואי שזה ייצא החוצה".