עמית פרקש: "מפחיד לגעת בשואה"

שנה וחצי אחרי שקיבלה דריסת רגל בתיאטרון הבימה, עמית פרקש (30) היא אחת הכוכבות הצעירות הבולטות שלו. בימים אלה היא משחקת בו בזמן בארבע הצגות, האחרונה שבהן עלתה בשבוע שעבר: הצגה מוזיקלית בשם "מצדה", שעלילתה מתרחשת בגטו ורשה. 
את המחזה והפזמונים כתב דיוויד גולדסמית', את המוזיקה הלחין שוקי לוי והבמאי הוא משה קפטן. העלילה מתרחשת ב־1942 בגטו ורשה. להקת התיאטרון היהודי בגטו נדרשת על ידי הנאצים להמשיך להציג בפני היהודים שם, בתקופה של טרנספורטים אל מחנות הריכוז וההשמדה. יוסף, ראש להקת התיאטרון, כותב מחזה חדש המספר את סיפורם של היהודים שהתבצרו במצדה ונלחמו ברומאים עד טיפת דמם האחרונה. 
לצידה של פרקש משחקים מאי מלר, אלכס קרול/ניב חביב, יגאל שדה, ליאת אקטע/רובי פורת־שובל, שחר רז/ניר שיבר, ניל משען/בן יוסיפוביץ', מיקי פלג, דב רייזר ועוד.
"יגאל שדה משחק את אבא שלי, מנהל התיאטרון, ואני משחקת את ליליאנה שמתאהבת באדם (אלכס קרול), לוחם מחתרת", מספרת פרקש, "אני הופכת לוחמת מחתרת בעקבותיו, ואני נקרעת בין הרצון להגן עליו לבין הרצון לחשוף אותו בפני אבי".
את עוסקת הרבה בנושא השואה?
"אני מאלה שבכל יום שואה יושבת ורואה מיליון סרטים. סבתא שלי ניצלה בגיל צעיר אבל הוריה נספו. לא דיברו על זה אצלנו, אני לא יודעת הרבה וזה מבאס אותי. הם באו מהונגריה ומגרמניה, מלב התופת, ואני לא יודעת מספיק מה קרה להם שם. ההצגה הזאת מרגשת אותי במיוחד, אבל זה גם מפחיד לגעת בנושא השואה. יש את הפחד שאולי זה לא יהיה מדויק, החשש לפגוע במישהו שהיה שם. מצד שני, זה כל כך חשוב. אנשים צריכים לראות את זה, לדעת מה היה שם".
בימים אלה היא משחקת בהבימה במחזמר "סימני דרך" על חייה של נעמי שמר, בהצגה "אביב מתעורר" וב"גבעת חלפון". עד לא מזמן שיחקה גם במחזמר "מיקה שלי", שירד ממש לאחרונה. 
"אני מודה על כל שנייה בשנה וחצי האחרונות", אומרת פרקש, שהתפרסמה לראשונה כאשר ביצעה את השיר "מיליון כוכבים" בהלוויית אחיה תם פרקש, טייס שנהרג במלחמת לבנון השנייה. היא היתה אז בת 17. אחר כך שירתה בלהקה צבאית, למדה משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין ופצחה בקריירת משחק. אחרי ששיחקה בסדרות ילדים ובסרטי נוער, הגיעה להבימה. "בשביל שחקנית זו חתיכת מתנה", היא אומרת, "יש אנשים שמשחקים בהצגה אחת שאיתה הם רצים כמעט בכל יום וזה מדהים, אבל לי יש רפרטואר מגוון נורא. כל יום נראה אחרת. אני יכולה ללכת ל'גבעת חלפון' לעשות צחוקים עם נוסטלגיה ישראלית, ולמחרת אני צוללת לעומקים של ונדלה ב"אביב מתעורר", ילדה שמחפשת סכנה, אהבה, התבגרות. ואז יום למחרת אני שורדת את השואה. זה מטורף, וזה גם דורש ממני הרבה. אני תמיד עם קלסר. כולם צוחקים עלי, אבל יש לי קלסר בצבע אחר לכל הצגה. כתוב לי שם הכל ואני חוזרת על זה. משה קפטן (המנהל האמנותי של הבימה, מ"כ) נתן לי הזדמנויות מטורפות בשנה וחצי האחרונות, ואני חייבת לו המון".
כל ההצגות שאת משתתפת בהן הן הצגות מוזיקליות. 
"כשלמדתי בסטודיו של יורם לוינשטיין, נורא התביישתי בזה שאני שרה. חשבתי שיגידו 'אה, היא בכלל זמרת'. אבל פתאום כשיצאתי מבית הספר, הבנתי שהעובדה שאני גם שרה וגם משחקת היא לטובתי. אני יכולה להביא איתי עוד משהו".
טלוויזיה וקולנוע נמצאים על הפרק?
"זה מאוד מעניין אותי. בשנה וחצי האחרונות באמת התרכזתי בתיאטרון. זה היה החלום שלי מהרגע שיצאתי מבית הספר למשחק. אז הגשמתי את החלום ועכשיו היעד הוא לחזור גם למקורות, לטלוויזיה, לעשות דרמות, קומדיות, מה שיבוא".