נינה ווינר היא המבוגרת מבין הנשים שראיינתי עד כה ואחת הבודדות שלא ביקשו להסתיר את גילן. להפך. היא גאה בכל שנה משנותיה. ובדין. אישה מרשימה, חדה כתער. בגיל 86 מחליטה לעשות תנועה חדה מלאת תעוזה, "לעשות עלייה". היא מותירה אחריה דירת פאר בשדרה החמישית בניו יורק, את חוג שׁוֹעֵי מנהטן, צוות עוזרים מסועף ואף שני ילדים (ילדי בעלה). וכך לפני ימים מספר היא עולה בגפה ארצה, ומשתקעת בלב תל אביב.
ווינר, מייסדת קרן "אייסף", נולדה במצרים ב־1933. אביה, ראובן אבידר, יליד אוקראינה. אמה, יונה פאפו־אבידר, ילידת הארץ. יונה היא צאצאית לרב אליעזר פאפו (1827-1786), פוסק ומקובל ידוע, בעל ספר המוסר "פלא יועץ", רב הקהילה הספרדית בסיליסטרה, בולגריה.
"בשלהי חיי, אני מביטה אחור ומבחינה כמה השפיעו עלי הוריי", אומרת ווינר, "אבי, שהיה איש העולם הרחב, פיתח בי את התודעה הפוליטית והציונית; אמי היתה אישה מיוחדת במינה. היא הנחילה בי את אהבת היהדות והיהודי והקנתה לי את רגש הצדק הספרדי, וערכים אוניברסליים של אהבת האדם. אמי היתה בעלת זיקה עמוקה לרוחניות ולאלוהים, לא במובנים ההלכתיים הסטנדרטיים. כך, למשל, נהגה לומר: 'נינה, לאלוהים לא אכפת אם את אוכלת חזיר או עוף, אבל אכפת לו אם את אדם טוב'; וביום הכיפורים הרגיעה באומרה: 'נינה, לא חשוב לאלוהים אם את צמה אם לאו - חשוב לו איך את נוהגת כאדם'; אמי היא ההשראה הגדולה שלי".
האדם כישות משתנה
סיפור חייה שזור בתולדות העם ופזוּר, כחיי היהודי הנודד, על פני העולם הרחב: מצרים, שווייץ, צרפת, ברזיל, ארה"ב, ישראל. "הוריי נישאו בתל אביב. בשל המצב הקשה בארץ החליטו ב־1926 לעבור לאלכסנדריה, מצרים, שם נולדנו, אחותי ואני", מספרת ווינר, "מצבנו הסוציו־אקונומי היה בינוני, אבל בבית הוענקה חשיבות עליונה לחינוך ולתרבות. מגיל 5 ניתנו לי שיעורי מוזיקה, בלט, נהגנו ללכת לתיאטרון, לאופרה. הוריי היו מחוברים עם קבוצה של יהודים אינטלקטואלים. אבי דָּבַר עשר שפות.
"חיינו בזיקה עמוקה לציונות ולפועלה. עם קום המדינה והחרפת רדיפות השלטון המצרי את הקהילה היהודית, החלטנו לחזור ארצה. עלינו כפליטים עם 'כבוּדה' של שלוש מזוודות. עמד לנו המזל והצלחנו להגיע לשיכון הקצינים בתל אביב".
והנה סיגוּר בעלילה, שכן שיכון הקצינים נמצא ברחוב הסמוך לבית הדיור המוגן שבו קבעה ווינר את משכנה הנוכחי, שעה שעלתה ארצה.
בשל בעיה רפואית לא גויסה לצבא, ובגיל 18 החליטה ווינר ללמוד פסיכולוגיה בז'נבה אצל ז'אן פיאז'ה. בדיעבד הבחירה ברורה ביותר. פיאז'ה, פסיכולוג שוויצרי, קנה לו שם עולמי בפסיכולוגיה התפתחותית וקוגניטיבית. בתורתו ייחס חשיבות רבה לחינוך כמכשיר אולטימטיבי להתפתחות. בניגוד להתמקדות ביצר ובתת המודע התייחדה התיאוריה שלו בחשיבה מודעת של הפרט, הטמעתה והתאמתה להלכי הסביבה. גישתו מפורסמת הודות לסדרת הניסויים והחידות שהציג לילדים במטרה לפענח את הלך מחשבתם.
ווינר: "הגעתי לז'נבה כנערה, בלי כסף, בלי כלום. פגשתי קבוצה של ישראלים, כולם חניכי פיאז'ה. החיים שם לא היו פשוטים עבורי - קור גדול, קושי כלכלי. אני זוכרת למשל שקניתי לעצמי זוג נעליים והן היו קטנות ממידתי, וכך הסתובבתי שנתיים בנעליים לוחצות. אפילו מגפיים חמים לחורף לא היה ביכולתי לרכוש. בשווייץ התוודעתי לשני 'גורואים', ענקים נוספים מתלמידי פיאז'ה: יהודה פריד (לימים הפסיכיאטר הנודע) ובמיוחד פויירשטיין".
הביוגרפיה האקדמית הזו באירופה תעצב את תפיסת עולמה ותודעתה של ווינר. השהייה במחיצת פסיכולוגים בעלי שם, שחוללו מהפכות בתחומם, מהווה אינקובציה (הכנה) משמעותית לתהליך שיגיע להבשלתו בהמשך חייה.
ראובן פויירשטיין, פרופסור לפסיכולוגיה חינוכית, שימש באותן שנים מנהל השירותים הפסיכולוגיים ב"עליית הנוער" באירופה, ועבד במחנות המעבר בדרום צרפת, שאורגנו במטרה לקלוט ילדים מצפון אפריקה בדרכם לישראל. אחד המחנות הללו הוא קמבוז (cambous), על יד מונפלייה. על כך מספרת ווינר: "במהלך לימודיי בז'נבה, בכל חופשת פסח וחופשת קיץ, יצאתי במסגרת קבוצתו של פויירשטיין לקמבוז, מחנה עליית הנוער של הסוכנות היהודית. שם עבדתי עם ילדים יהודים יוצאי מרוקו, תוניסיה, אלג'יריה, בגילי 16-10. פויירשטיין ערך מחקרים על הילדים הללו, עקב אחריהם במהלך שהותם במחנה והמשיך להתחקות אחריהם שנים נוספות לאחר שנקלטו בישראל. מחקרי האורך המפורסמים שלו חשפו תוצאות עגומות מאוד בנוגע להתפתחות הילדים הללו, והצביעו על פערים חדים שעומדים בינם לבין יתר הנערים בארץ".
"ראיתי ילדים שקשה להם מאוד". קבוצת צעירים מ"עליית הנוער" // צילום: זולטן קלוגר/לע"מ
תפיסותיו של פויירשטיין היו, ועודן, מהפכניות, בעצם הצבת "תמונת אדם" שונה מאוד מזו שהיתה מקובלת בעולם המדעי. הוא פיתח את תיאוריית כושר ההשתנות הקוגניטיבית, המבוססת על הטענה כי האינטליגנציה וההישגים של האדם אינם קבועים (כפי שמנסים לאתר מבחני IQ ודומיהם); פויירשטיין הגיע להבנה כי באמצעות למידה מתווכת וחינוך מתקן ניתן לחולל מהפך אדיר בפוטנציאל ההשתנות של הילדים, ובאופקי שילובם בחברה.
בניגוד לניבוי הפסיכולוגי "המדעי", היוצר את התנאים למימושו, בבחינת נבואה המגשימה עצמה, האמינו פוריישטיין וקבוצת הסטודנטים שלו כי האדם ניתן לשינוי אם רק תינתן לו העזרה הדרושה לקידומו. תפיסת האדם כיצור משתנה, שהשתנותו איננה חלקית או חד־פעמית אלא מִבנית, היא שעשויה, לדידם, להביא להתפתחות במעלות החשיבה והיצירתיות. באחד מראיונותיו אמר: "חשתי צורך להחזיר לילדים האלה את האמונה באל, באדם ובעצמם".
כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה
מפעלה של ווינר ב"תיקון עולמם" של הילדים נבנה ללא ספק תחת השראות אלה. ווינר הופכת את הדרכים החינוכיות שספגה למציאות חיה שתפיח תקווה בנערים הסובלים קשיים תרבותיים וסוציו־אקונומיים, באמצעות נתיבות השכלה ודעת. באמצע שנות ה־50 היא חוזרת ארצה ועובדת מעט עם הילדים במחנות הפזורים ברחבי הארץ.
ספריות שלמות נכתבו בנושא. ספרי מה את רואה שם במחנות.
"ראיתי ילדים שקשה להם מאוד. בעיות הסתגלות עצומות. ילדים ששפתם דלה, נטולי מיומנויות אורייניות יסודיות, לא זו בלבד שהם חסרי עברית - לעיתים אין להם כלל יכולות קרוא וכתוב. לא בעברית. לא בצרפתית. גם לא בערבית. מעל לכל הם חסרי ביטחון עצמי וחסרי ביטחון באשר לעתידם; הצברים היו קשים מאוד כלפי כל מי שבא מחוץ, גם כלפי יוצאי אירופה; קל וחומר כלפי ילדי צפון אפריקה הצברים היו קשוחים במיוחד. הנערים, עיניהם נוצצות בחוכמה, אך נטולות כל שביב לסיכוי. הדבר שבר את ליבי. אני מאמינה, כי זה המקום שבו נזרעו זרעי 'אייסף', הצעירים הללו שפגשתי במחנות יהפכו לייעוד חיי".
בהמשך נוסעת ווינר לאוניברסיטת ניו יורק (NYU), להשלים תואר שני בפסיכולוגיה ובייעוץ. "בניו יורק אני פוגשת את בעלי לימים, וולטר ווינר. אמריקני בן 29, גרוש עם שני ילדים. וולטר היה ציוני נלהב, ועוד לפני שהכירני ביקר פעמים רבות בישראל. אני לא חושבת שהייתי מתחתנת עם אדם שאינו אוהב ישראל או אפילו אדיש כלפיה. אך למרות שאהב את הארץ בכל מאודו, מעולם לא יכולנו לעבור הנה, באשר ילדיו מנישואיו הראשונים חיים בניו יורק.
"סביב 1976 התחלתי לחוש בחוזקה שעלי לעשות משהו לטובת הנערים הללו בישראל. ידעתי טוב מאוד שדברים פה לא בסדר. זה היה לי ברור, הרבה לפני השיח המקומי והמחאה המזרחית. בצד המציאות הקיומית נתקלתי בסטריאוטיפים ובדעות קדומות נוראיות כלפי אוכלוסיות אלה. הבנתי כי התשתית הלימודית בפריפריה אינה מאפשרת התפתחות, הפערים בהון התרבותי חריפים, הריחוק ממוקדי הכוח במרכז מהווה רועץ, להורים אין אפשרות לקדם את התלמידים באמצעות שיעורים פרטיים, אין כסף ללכת למוזיאונים, אין בכלל מוזיאונים ללכת אליהם... ניתן למנות אינסוף סיבות. או אז באתי להבשלה, כי יש לקדם את נושא השוויון בדחיפות".
הצלחה אלוהית
כאן נכנס לעלילה הנדבן היהודי אדמונד ספרא (1999-1932), בן למשפחת הבנקאים הנודעת (שמוצאה בחַלַבּ), איל הון חובק עסקים פיננסיים בינלאומיים, פילנתרופ ענק, שתרם ביד רחבה לקרנות, למוסדות ולמפעלי חינוך יהודיים רבים.
"את אדמונד הכרתי כידיד משפחה. ניגשתי אליו, היה זה ב־1976, כשכבר היה גם עשיר מאוד וגם פילנתרופ גדול, ואמרתי לו: 'הבט, אתה יודע שיש בעיה חמורה בארץ עם אחינו מעדות המזרח. ואתה יכול לעזור לפותרה. אם תיתן לי אור ירוק, תקצה לי כספים ותמיכה מחבריך בעדה הסורית - אני חושבת שאוכל לעשות עבודה יפה'.
"לאחר שבוע מכנס ספרא את תריסר יועציו, ואני בגופי השדוף, בפיק ברכיים, בקול רועד - נואמת בפני חֶבֶר המכובדים. עם ערב פנה אלי ואמר: 'כעת עלינו להתפלל ערבית'. בסיום התפילה שב בחיוך גדול: 'יש לך מיליון דולר, בואי נראה מה את יכולה לעשות עימם'. וכך נולדה 'אייסף'".
"אייסף" - הקרן הבינלאומית לחינוך, נוסדה ב־1977 על ידי ספרא ז"ל, לילי ספרא ונינה ווינר - שותפה, נשיאת הקרן והיום יו"ר הכבוד שלה. מנכ"ל הקרן תומר סמרקנד. מאז חלפו 43 שנה ו"אייסף" השקיעה בחינוך עוד יותר מ־430 מיליון דולר, מעבר למיליון הראשון.
"הקרן פועלת לצמצום הפערים החברתיים על ידי פתיחת שערי ההשכלה הגבוהה בפני צעירים מוכשרים מאוכלוסיות חלשות, במטרה לסייע להם למצות את מלוא הפוטנציאל שלהם", מסבירה ווינר, "סטודנטים אלה ייתכן שלא היו מתמידים באוניברסיטה, או לא מצליחים להתקבל אליה מלכתחילה. הליווי מוענק כמעטפת סיוע שלמה. המלגה מכסה את שכר הלימוד, לעיתים גם מִחיה, ליווי אישי צמוד. הקרן מעניקה מלגות לתארים מתקדמים כולל פוסט־דוקטורט. כל אלו מייצרים שיעורי נשירה אפסיים. עד היום העמידה 'אייסף' 11 אלף בוגרים: אנשי רוח, רופאים, משפטנים, חוקרים - כולם מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית בישראל".
מהן הדרכים שבוגרי "אייסף" משיבים טוב לקהילה?
"כאן למעשה נכרכת מטרה נוספת של הקרן, הנוגעת לפיתוח תודעה חברתית. ההשתתפות בתוכנית מחייבת חונכות בפרויקטים קהילתיים, מפגשי הכשרה לאחריות ולמנהיגות חברתית. תוכנית עתידית חשובה עבורי היא ללכד את בוגרי 'אייסף' לכדי נט־וורקינג פעיל, כך שיוכלו לסייע איש לרעהו גם בסיום לימודיהם".
הנדבן אדמונד ספרא // צילום: משה שי
"אייסף" נתפסת כמנוע לאקטיביזם חברתי. הכוונה העליונה היא שבוגרי הקרן יהפכו בתום לימודיהם מובילים חברתיים, מחוללי שינוי בתחומם המקצועי. עם הבוגרים, שתרומתם לחברה ניכרת, נמנים פרופ' יוסי יונה, פרופ' יוסי דהאן, השר משה כחלון, ח"כ לשעבר דניאל בן סימון, ח"כ לשעבר מירב בן־ארי, פרופ' רוני גמזו, איש העסקים אלי אליעזרא ועוד. ווינר מחדדת: "'אייסף' בעיניי זו הצלחה אלוהית, כמעט ניסית. גם בזכות הפורמולה הייחודית שמתאימה לארץ. אין נוסחה כזו בכל העולם, וזו נוסחה מנצחת".
נדמה כי היום הדיבור על פריפריה ומרכז לא פחות רלוונטי מעדות המזרח מול אשכנז. כמובן קיימות אוכלוסיות מוחלשות נוספות כאתיופים, יוצאי רוסיה האסיאתית וכו'.
"לכן אנו מדברים על פריפריה תרבותית. כשהתחלנו, כמעט כל הסטודנטים שלנו היו יוצאי עדות המזרח, אך כיום קהילת 'אייסף' מגוונת, ויש לנו סטודנטים ממוצא אתיופי, רוסי, דרוזים ומיעוטים".
במאה ה־21 קיימים נתיבים "עוקפי חינוך" באופן שלא היה פעם, לדוגמה כל מרחב ההיי־טק, נפלאות העולם הטכנולוגי וספיחיו.
"נכון, אבל אני עדיין מאמינה גדולה בהשכלה. האוניברסיטה מקנה את היכולת לחשוב אחרת, לדבר אחרת".
מה קרה, נינה, שבגיל 86 החלטת לעלות ארצה?
"לפני כשנתיים נפטר וולטר בעלי היקר. אין אדם אוהב בדידות. אדם לא בנוי להיות לבדו, במיוחד בגיל מסוים. הילדים של וולטר גדלו והם בחייהם. חברות שלי מניו יורק נפטרו. לא מזמן נפלתי ושברתי את המרפק. וזה עשה לי משהו. עליתי לכאן מניו יורק מדירה יפהפייה עם עוזרים אישיים רבים. אבל בשבתות הרגשתי לבד".
וטוב לך כאן?
"מאוד. פה יש לי משפחה גדולה ואוהבת. האמת, כאן יש לי שתי משפחות נהדרות: משפחתי הביולוגית ומשפחת 'אייסף'. עשרות בוגרי 'אייסף' אומרים וכותבים לי שאני כאם עבורם, וזה נותן לי חיים, כל בוגר כזה מוסיף לי שנה".
במרחב היהודי השמרני המקדש את הילודה, האישה, כביכול, בטבעה הרוחני חסרה. זקוקה לילד, לברוא עצמה מעצמה. במרחב זה מתמיהה האישה שלא ילדה. יש משהו דומה בקשר של נינה עם אדמונד, שאף הוא לא הותיר אחריו ילדים אלא מורשת שלמה. לנינה אין ילדים משלה. והיא שלמה בדבר. חייה מלאים.
ווינר: "אחרי השואה, ככלות הסבל הנורא, כשאנו במדינה שלנו, לא יעלה על הדעת שכאן ישררו אי־צדק ואי־שוויון בין 'סוג' אחד של יהודי לאחר, לא משנה כלל מאיזו סיבה. ואם צריך שלמען מטרה זו לא יהיו לי ילדים משלי אזי האתגר כדאִי מאוד. אמא שלי תמיד אמרה לי, שאלוהים לא רצה שיהיו לי שניים־שלושה ילדים, כי רצה שיהיו לי מאות ואלפים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו