אחרי הרצח של אבא שלי התחלתי לגמגם. הייתי אז בן 10. אפילו לא חשבתי על שירה, רק ניגנתי בגיטרה בכל אזכרה של אבא. בגיל 15, בטקס יום הזיכרון ביישוב שלנו, נצר חזני, עשיתי נוסף על הנגינה גם שירה, קול שני. קיבלתי המון פידבקים טובים ואמרתי לעצמי, ננסה, מה יכול להיות? ביום הזיכרון שאחריו כבר עמדתי על הבמה ושרתי".
מתי עראמה מדבר דרך המוזיקה. "זה משהו שבא מהבית", הוא מכניס אותי בהתרגשות לחדר המוזיקה שלו ומצביע על שתי גיטרות שתלויות על הקיר. "הגיטרות האלה היו של אבא שלי, קראו לו 'הרב המנגן'. היתה לו להקת חתונות, והוא תמיד היה מגיע עם גיטרה לאירועים משפחתיים".
עראמה (27) גדל בנצר חזני שבגוש קטיף. אביו, יצחק ז"ל, היה רב היישוב. אמו, אושרת (57), היתה גננת. את ילדותו הוא מתאר כחלומית. "זה האזור הכי יפה בארץ, ואולי אפילו בעולם. קהילה חמה, חברים, פעילויות. הייתי נוסע לבד בטרמפים לים, ולפעמים גם לבית הספר. היום זה נראה לי חוסר אחריות, אבל אז זה היה כל כך טבעי. כולם חיו ככה".
עד לרגע שבו השתנו חייו. יום שישי, 20 בדצמבר 2002, 09:40 בבוקר.
"לעולם לא אשכח את היום הזה", הוא משפיל מבט ונועץ את עיניו בנקודה מסוימת על הרצפה, כאילו הוא במקום אחר. "הייתי בן 10. נסענו לעפולה, לשבת חתן של אחיו של איתמר יפת ז"ל, שנרצח בגוש קטיף שנתיים לפני כן. באוטו היתה כל המשפחה. אבא, אמא, אני וחמשת האחים שלי - קרן, שהיתה בת 14, אני, מלאכי (בן 8), רעיה (בת 5), שירה (בת 3) ולבנת (בת שמונה חודשים). זה היה רכב גדול, של תשעה מקומות.
"כשעברנו בפרוזדור כיסופים שמענו יריות. ירד הרבה גשם באותו יום, ובהתחלה חשבנו שזה ברד. אבל אז הבנו שזה ירי, אבא צעק 'אחח', ובלם את האוטו בבת אחת. כולנו התכופפנו, היריות לא פסקו. רק אחרי דקות ארוכות היה פתאום שקט.
"הרמנו את הראש לראות מה קרה וראינו שאבא נפגע מכדור. בדיעבד זה היה נס מטורף, כמות כל כך גדולה של כדורים ורק אחד פגע. אבל הכדור האחד הזה הרג את אבא". קולו נשנק.
בהופעה עם עידן רייכל בבריסל. "לשיר עם רייכל זאת הפסגה מבחינתי" // צילטם: אופירה אשכנזי
התיאורים שלו מחזירים אותי לטרגדיה הפרטית שלי. קיץ 2016, רכב של מחבלים עקף את המכונית של הוריי בין עתניאל לבית חגי. 27 כדורים פגעו ברכב. אבא שלי, מיכי, חטף את רובם ומת במקום. אמא שלי, חוי, נפצעה אנושות מכדור בראש. שניים מתשעת האחים שלי, פדיה (15) ותהילה (14), ישבו מאחור. פדיה נפצע קל, תהילה ספגה כדור בבטן, בלי חור יציאה.
אני רק מנסה לדמיין את הסיטואציה שבה היו האחים שלי ושבה אתה היית, לראות את אבא נרצח מול העיניים. אני לא יודעת אם הייתי מצליחה לחיות אחרי זה.
"אני התחלתי לגמגם, גמגום קשה. כזה שהוא כמו תמרור של אין כניסה, אתה רוצה להיכנס ולא יכול. אני יודע מה אני רוצה לומר, ויש לי הרבה מה לומר, אבל אני לא מצליח, הכל מסתרבל לי. מעבר לזה, אני חש את חוסר הסובלנות של השומע, ולרוב גם את הצחוק שלו, ומחליט לפעמים פשוט לשתוק.
"במשך שנים זה היה משהו שלא דיברתי עליו. לפני שלוש שנים חברה מהלימודים שאלה אותי על הגמגום, בלי פילטרים. בהתחלה הופתעתי, אפילו כעסתי. אבל לפי השאלות שלה, הבנתי שהיא כנראה מכירה מקרוב מישהו שמגמגם. אחרי שיחה של שעות היא סיפרה לי שגם חבר שלה מגמגם, ואז הבנתי מאיפה מגיעות השאלות האישיות והישירות שלה.
"סיפרתי לה הכל. זו היתה הפעם הראשונה שבה פתחתי את העניין הזה עם מישהו. זאת החוויה שעיצבה את מי שאני היום. לחברה הזאת קוראים תאיר, והיא לגמרי האירה אותי מחדש. היא היתה הסטארטר.
"צעד משמעותי נוסף בדרך לריפוי היה פוסט שהעליתי בפייסבוק, שבו סיפרתי על המורכבות של המצב שלי. העליתי את הפוסט והלכתי לאימון ספורט. כשחזרתי, בדקתי את הטלפון וראיתי שהפוסט צבר 2,000 לייקים, מאות שיתופים ואלפי תגובות", הוא מספר בחיוך ענק על פניו. "היה מדהים לקבל הודעות מאנשים מגמגמים שהפוסט שלי חיזק אותם, נתן להם תקווה".
אט־אט הוא החל לצבור שוב ביטחון בדיבור. היום קשה לאתר בדיבור שלו מילים שבהן הוא מגמגם.
"כשאתה מגמגם, אתה חושב המון לפני שאתה מדבר. בונה לעצמך בראש את המשפט ומדייק כל מילה. אתה לומד מאילו מילים עדיף להימנע, כי הן קשות לך. אתה תמיד בוחן את עצמך.
"הגמגום מגיע בעיקר כשאני במצבי לחץ או התרגשות. ברגע שצברתי מספיק ביטחון וקיבלתי את עצמי כמו שאני, הצלחתי להתמודד עם זה. היום, כשאני שר, אני כמעט לא מגמגם".
איך זה ייתכן?
"אף אחד לא הצליח להסביר את העניין הזה, גם מדענים. אני חושב שיש משהו בקצב של המוזיקה, שנותן לך הרגשה של סדר בראש, כך שהמילים יוצאות בצורה מסודרת, ללא גמגום".
בחופה במקום אבא
ביום ראשון הקרוב תציין המשפחה 17 שנים לרצח האבא. במהלך השנים הללו הפך מתי לעוגן עבור אֶחיו, ולא מכבר אף הוביל את אחותו, שירה בת ה־19, לחופה.
"כששירה התארסה, לפני כמה חודשים, היא ביקשה ממני ללוות אותה לחופה במקום אבא. מובן שהסכמתי מייד. לאט־לאט, ככל שהחתונה הלכה והתקרבה, כך זה התחיל להלחיץ אותי. בלילות שלפני החתונה הייתי מתהפך במיטה, רק ממחשבה על הסיטואציה שבה אני עומד לידה בחופה, במקום אבא, והדמעות פשוט יורדות ויורדות. הייתי מתפרק בתוכי, לא ידעתי אם יש לי כוחות לעשות את זה".
אפשר לראות בעיניו עד כמה הסיטואציה היתה קשה לו. "ברוך השם, היתה חתונה שמחה ממש. אני מקווה שהייתי בשבילה מה שאח שלך היה בשבילך".
מה לימד אותך אביך על החיים?
"היה לנו מנהג כזה, שכשהייתי חוזר מבית הספר הייתי נכנס לחדר העבודה של אבא, נותן לו נשיקה ומתיישב ללמוד איתו. אמא היתה מביאה לנו שתייה קרה ועוגיות, 'להמתיק את האווירה'. בכל זאת, הייתי ילד והייתי שמח הרבה יותר ללכת לשחק במחשב.
"אני זוכר פעם אחת שישבנו יחד, והייתי צריך לשנן בעל פה קטע מפרקי אבות. בכל פעם שהייתי טועה, אבא שלי הכריח אותי לחזור מההתחלה, בכל פעם מחדש. בשלב מסוים כבר התייאשתי והתחלתי לבכות. אמא הציצה לתוך החדר, רצתה לעזור לי, אבל לא פצתה פה. אבא היה עקשן, לא ויתר, ואני המשכתי לשנן עם דמעות בעיניים.
"לא ברור לי איך, אבל בסוף הצלחתי לזכור את כל הקטע בעל פה. החיוך שעלה על פניו של אבי זכור לי עד היום. באותו רגע לקחתי נשימה עמוקה, וידעתי שזהו, עכשיו אוכל לחזור לשחק. אמא נכנסה לחדר, חיבקה אותי ושאלה איזו מתנה אני רוצה. לא חשבתי פעמיים ועניתי 'מנה חמה'. בתקופה ההיא מנה חמה היתה דבר סופר שווה.
"אמנם כילד החוויה הזאת זכורה לי כשלילית וקצת טראומטית. אבל היום, כאבא לשלוש בנות, אני מקבל את החוויה הזאת כשיעור לחיים, ומודה לו על כך שלא ויתר לי. היום אני גם רואה שהעקשנות שלו עברה אלי. אני לומד מאות אקורדים בעל פה, וכשאני רוצה משהו, שום דבר לא יעצור אותי".
במשך שנים, אחרי שאביו נרצח, הוא היה נכנס לחדרו לאחר בית הספר, מנשק את הכיסא שעליו היה יושב, ויוצא. מנסה להשאיר את הרגע. "אילו היתה לי אפשרות, הייתי רוצה לחזור, אפילו לרגע, למקום שבו אירע הפיגוע, לעמוד שם ולהתייחד איתו.
"היציאה מהגוש היתה חפוזה בשבילי. אמא כנראה לא רצתה שניפגע בנפש יותר ממה שכבר נפגענו, והחליטה שביום הפינוי ניסע להיות אצל סבתא שלנו בהרצליה. אני לא מרגיש שנלחמתי על הבית, וזה ממש כואב לי".
עם תמונת אביו, הרב יצחק עראמה ז"ל. "בהתחלה אפילו לא חשבתי על שירה, רק ניגנתי בגיטרה בכל אזכרה של אבא" // צילום: צחי מרים
"זה מי שאני"
מתי מתגורר כיום ביישוב באר גנים, שהוקם למפוני גוש קטיף בין אשדוד לאשקלון. הוא נשוי לסיגלית (29), מורה לדרמה, ואב לתהל (6), לשקד (4) ולאופיר בת החודש וחצי.
"אחרי הרצח של אבא שלי התחלתי לשיר ולעשות מוזיקה. כבר מילדות היתה לי שמיעה מוזיקלית. כשהבנתי שאני אוהב את זה, אמי הביאה לי מורה פרטי. בתיכון התחלתי להתמקצע במוזיקה, כשלמדתי ב'כינור דוד' ועשיתי בגרות במוזיקה. עם הזמן התחלתי לכתוב וליצור מוזיקה משלי, ולכתוב ולהלחין לאחרים".
בשנת 2016, כשהיה סטודנט להנדסה במכללת סמי שמעון באשדוד, החליט לעזוב את הלימודים ולהתמקד במוזיקה. "היו לי הרבה חיכוכים על זה עם אשתי. אני הגבר, שצריך להיות המפרנס בבית, וזה לא היה פשוט, לעזוב את הלימודים ואת העבודה ולהתמקד במוזיקה. אבל היא הבינה שזה מי שאני, ושאני עקשן.
"מכיוון שלפני שנה וחצי בנינו בית, ויש משכנתא לשלם, החלטנו שבבקרים אעבוד במשתלה המשפחתית, ששייכת להורים של אשתי, ובערבים אני בחדר המוזיקה שלי, יוצר ומעביר שיעורים פרטיים בנגינה בגיטרה".
מלבד שתי הגיטרות של אביו, תלויה על הקיר גיטרה שלישית. על הרצפה עומד אורגן שחור גדול, שאותו לוקח מתי לנסיעותיו. בסלון של הבית החדש, ליד הקמין, ניצבת תמונה של אביו, ליד פסנתר שחור, שבו הוא מנגן באופן קבוע.
השירים שלו כבר הושמעו בתחנות הרדיו, בהם השיר "תראי אותי", "הלוואי והאור" ו"אשתי". "אני כותב ומלחין גם עבור זמרים אחרים בארץ ובחו"ל, בהם בן אדרי, גד אלבז ובני פרידמן. בקרוב ייצא שיר שלי שיבוצע על ידי גד אלבז".
לפני כמה חודשים הוזמן עראמה לבריסל, להופעה בפני הקהילה היהודית. "אמרתי לעצמי, 'יאללה, למה לא?' הם חיפשו אמן ישראלי שיבוא להופיע בל"ג בעומר. בתוך יממה מצאתי את עצמי על המטוס, עם לא מעט חששות. הייתי אמור להופיע עם נגנים מקומיים שאני לא מכיר. זה היה די מלחיץ.
"בקהילה קיבלו אותי בזרועות פתוחות. היה באמת חיבור מיוחד, תחושה מדהימה. הרב של בריסל, מנחם מרגולין, הוא אחד האנשים הגדולים שאני מכיר, והוא ממש מזכיר לי את אבא שלי. אולי בגלל זה היה לנו חיבור טוב כל כך.
"בסופו של דבר, ההופעה היתה מעולה. אחרי יומיים כבר הייתי בחזרה בארץ ושבתי לחיים שלי וליצירה שלי. החלטתי להוריד רגל מהגז מבחינת השירה ולעבור אל מאחורי הקלעים, לכתוב וליצור. כי להוציא שיר ולהיות מוזיקאי זה שוֹק לא קל מבחינה כספית.
"אבל בדיוק אז קיבלתי הודעת ווטסאפ מהרב של בריסל. הוא כתב לי: 'עידן רייכל מגיע להופיע אצלנו בחנוכה, ואתה הולך לחמם אותו'". עיניו נוצצות, והוא תופס את ראשו בשתי ידיו, זורח מאושר.
"הייתי בשוק. אני? לחמם את רייכל? זה חלום! בעבר כבר חיממתי את ישי ריבו, את קרן פלס, את קובי אפללו ואחרים, אבל עידן רייכל זה כבר משהו אחר. אמרתי לעצמי שאין מצב שאני מחמם אותו ולא עולה לשיר איתו לפחות שיר אחד. החלום שלי היה לשיר איתו את השיר 'געגוע'".
למה דווקא?
"זה השיר שאני שר בטקס בכל יום זיכרון, והוא מעביר בי צמרמורת בכל פעם מחדש, מציף בי זיכרונות. אני מתחבר לכל מילה שכתובה בו. בבית השני המילים אומרות 'געגוע / השכונה הישנה / געגוע / לחזור בריצה / ריח ערב שבת / הכל חוזר אלי לאט'. שבתות בבית עם אבא אי אפשר לשכוח. המילים זורקות אותי לגוש קטיף, כשהיינו חוזרים יחד מבית הכנסת, נכנסים לבית, והכל כבר היה מוכן על השולחן, מיטב המאכלים והריחות המוכרים, מעשה ידי אמא. זה מחזיר אותי לשם".
שבוע לפני חנוכה הגיע מתי לבריסל. שם קיבלו את פניו הרב של הקהילה ואשתו. הם העניקו לו חיבוק חם ולא הפסיקו לפרגן לו. "לפני ההופעה הייתי בלחץ היסטרי. פתאום תקף אותי פחד של 'מה אני ומי אני', ואולי אני בכלל גרוע, ורק מהפחד אני אזייף את החיים או אגמגם".
בחדר האמנים הוא שאל את רייכל מה הסוד של התגברות על הלחץ שלפני הופעה. "רייכל ענה לי בפשטות, וזה ליווה אותי לאורך כל ההופעה: 'תחשוב שלא באו אלף אנשים לראות אותך, אלא שאתה בא להופיע בפני אלף אנשים. אם תחשוב שבאו לראות אותך, ההופעות לא יחזיקו הרבה זמן. אם תדע שאתה זה שבא לתת עבודה ולתת את המאתיים אחוז שלך, אתה תצליח'".
עם אשתו סיגלית ובנותיו תהל (6) ושקד (4)
זיכרונות וגעגועים
רגע לפני שעלה עם רייכל לשיר יחד את "געגוע", ביקש מתי לומר כמה מילים. "סיפרתי שב־20 בדצמבר 2002 אבא שלי נרצח. ההופעה היתה ב־15 בדצמבר, בדיוק 17 שנים אחרי. שלוש שנים אחרי הרצח גורשנו מגוש קטיף. יש כל כך הרבה זיכרונות וגעגועים, ואין מתאים יותר מהשיר הזה. הקדשתי את השיר לאבא שלי.
"היו דמעות בקהל. אחרי השיר רייכל חיבק אותי ולחש, 'ריגשת אותי ממש'. זהו, עשיתי את שלי".
מבריסל הוא נסע לווינה, להופיע מול הקהילה היהודית והסטודנטים. "אחרי בריסל אני מרגיש שהכל קטן עלי", הוא צוחק. "לשיר עם רייכל זאת הפסגה מבחינתי".
היישוב שלו נמצא בטווח הרקטות מהרצועה. בסבב הלחימה האחרון הוא היה שם, בממ"ד, עם שתי בנותיו ועם אשתו, שהיתה בחודש התשיעי להריונה.
"כשיש לך שתי ילדות קטנות ואישה בחודש התשיעי, אתה מפחד שהיא תלד רק מהלחץ. זה פחד לא נורמלי. אנחנו שומעים את היציאות של היירוטים של כיפת ברזל עוד לפני האזעקה.
"מעבר לזה, אתה צריך להתמודד עם השאלות של הקטנות. הבת הקטנה שלי שאלה אותי פעם אם גם לערבים יש ממ"ד בבית. זאת מציאות הזויה, זה מפחיד, אבל אנחנו לא נעזוב. את גוש קטיף עזבנו, ומשם הטילים עברו לאשקלון ולשדרות. אנחנו חיים בזכות האמונה".
נדהם מהתגובות
לאחרונה החל מתי להעביר הרצאות על חייו. רצח אביו, הגמגום, המוזיקה. מועדי ההרצאות עוברים מפה לאוזן. "לפני כל אירוע כזה אני ממש רועד. ברוך השם, אחרי הרבה עבודה אני שלם עם הגמגום שלי ועם מי שאני, אבל מעולם לא דמיינתי שאוכל לבוא ולדבר בגילוי לב על החיים שלי. והנה, אני עושה את זה.
"בכל פעם אני נדהם מחדש מהתגובות שאני מקבל. אנשים מספרים לי איפה נגעתי בהם, כל אחד במקום אחר. בכלל לא ציפיתי לזה. מה אני, מתי עראמה, יכול לתרום להם? ופתאום אתה מגלה כמה אנשים יוצאים עם הרבה טוב וזה ממלא".
אתה עדיין אדם מאמין?
"אני אמנם בלי כיפה, אבל אני הכי מאמין שיש. אני וההוא שם למעלה, יש לנו דיבור ישיר. לא הייתי מוותר בחיים על החיים שניתנו לי, עד כמה שהם קשים וכואבים. אני מודה עליהם.
"בשיר האחרון שהוצאתי, ששר אותו בן אדרי, יש משפט שאומר: 'יש לי דרך שאני סולל לאט לאט בטוח, לא מתכוון לבוא ואז לעוף כמו נוצה ברוח'. אני מרגיש שאני בדרך הזאת הרבה זמן. הצלחות, אכזבות, עליות ומורדות. הכל קורה בדרך, אבל בסופו של דבר אתה מאמין בעצמך שתצליח ושזה יקרה. אני מרגיש שהקב"ה מלווה אותי יד ביד".
הוא עוצר לרגע, מסתכל עלי ומניח את ידו על ליבו. "החלום שלי להצליח להישאר מי שאני. להצליח להתקדם עם המוזיקה, להצליח לגעת באנשים ולעשות מה שאני אוהב, אבל להישאר עם הרגליים על הקרקע. קשה לי לראות אנשים שמגיעים לגדולה ואז הופכים להיות קרים ומתנשאים. אני רוצה להישאר פשוט ולהשתדל להיות טוב. בשביל זה אנחנו פה, זו המטרה שלנו בעולם. כל אחד מביא את האור שלו, עם המורכבות ועם הקושי.
"כן, יש אנשים שבאמת סובלים בחיים שלהם, אבל אנחנו בוחרים איך להסתכל על הדברים, ובלעדיו אנחנו כלום. תראי מה זה, האבות שלנו היו צריכים לעלות למעלה כדי להפגיש בינינו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו