"חוסר יעילות בדואר ישראל"
"אילו התקיימה תחרות ארצית באי יעילות, הדואר היה זוכה בקלות בפרס הראשון", כך תיאר סופר העיתון "מעריב" דן דינרי את המצב הקשה בסניפי דואר ישראל, השבוע לפני 70 שנים. "אם קיבלת פתק להגיע לאסוף חבילה, שריין לעצמך לפחות שעה וחצי של המתנה בתור המשתרך עד מחוץ לסניף (כמו בתמונה, שצולמה בבאר שבע). וזה עוד במקרה הטוב, כי לרוב ישיב הפקיד פניך ריקם ויאמר 'החבילה לא נמצאת".
נפתחה עונת האגרוף בארץ
מאות אנשים התכנסו השבוע לפני 70 שנים בבית מכבי שבחיפה, לצפות בתחרות איגרוף בין מועדון המתאגרפים של מכבי חיפה לזה של ירושלים - תחרות שפתחה את עונת האיגרוף בארץ.
וכך דיווח סופר העיתון "הבֹקר": "במהלך הערב נערכו שישה קרבות במשקלים השונים. הדרגה (הרמה) שהודגמה לא התעלתה במיוחד. במשקל קל נערך קרב בין לוינסון מחיפה לכהן מירושלים. כשהכריזו השופטים על ניצחון לכהן, חולל הקהל החיפאי שבאולם מהומה, והשופטים מיהרו והכתירו את לוינסון כמנצח. שאר הקרבות היו משעממים, ורמת הבוקס היתה נמוכה. אילולא המתין הקהל לקרב המרכזי בערב, במשקל כבד, היו הצופים עוזבים את המקום. אולם כגודל הציפייה, גודל האכזבה: אותות הגיל ניכרו היטב במתאגרפים, סנדר ובובליל, שנעו בכבדות בזירה והתמקדו בגישושים סתמיים. הקרב הסתיים בתיקו, שלווה בשריקות בוז רועמות מקהל הצופים".
הבריטים הם שהביאו את מסורת האיגרוף לארץ, והענף התפתח במהירות וצבר אוהדים רבים. אחרי סיום המנדט הבריטי הלך הענף והצטמצם באיטיות, אך העלייה הרוסית בשנות ה־90 הביאה מתאגרפים ומאמנים רבים לענף, ואליהם הצטרפו בני המגזר הערבי. לאורך השנים זכו מתאגרפים ישראלים בהישגים נאים, הבולט ביותר שייך למתאגרפת הגר פיינר (35), שהחזיקה ארבע שנים בתואר אלופת העולם באיגרוף מקצועני במשקל תרנגול.
צילום: באדיבות הארכיון הציוני
הנעלמים / עסקים שהיו - ווימפי
רשת מזון מהיר בינלאומית שהתמחתה בהמבורגרים, בצ'יפס ובארוחות בוקר. מוצריה לא הצטיינו אמנם באיכותם, אך בשנות ה־60 הם נחשבו לבלעדיים בתחום, עם פריסה של כ־70 סניפי הרשת בכל רחבי הארץ. באותן שנים, כשנסיעה לחו"ל היתה בגדר חלום רחוק לרוב האוכלוסייה, ביקור ב"ווימפי" נתן תחושה של מגע עם העולם הגדול. בשנות ה־70 החלו לפרוח בישראל חברות מתחרות, שנגסו בשוק של הרשת, עד שהיא נסגרה בארץ כליל.
הצרכנייה / פריטים מאז - דלי סוחט
רוב דליי הפח בזמנים ההם היו ירודים באיכותם משום שהיצרנים העדיפו להשתמש בפח דק (ומכאן בא שירם הידוע של יוסי בנאי ויונה עטרי: "יש חור בדלי"). הדלי הסוחט הובא לארץ על ידי היקים יוצאי גרמניה, ואיכותו היתה מעולה, נוסף על פטנט: אחרי טבילת סמרטוט הרצפה בדלי לחצו על רגלית בתחתיתו, שהצמידה שני גלילי עץ - ודרכם משכו את הסמרטוט החוצה וסחטו אותו. כך נחסכו "שפריצים" וטפטופים מיותרים.
צילום: מאוסף מוטי לקסמן
באר שבע ממורמרת: "השיפוצניקים אצלנו מפקיעים מחירים"
מבאר שבע הרחוקה (לפחות באותם זמנים) הגיעו השבוע לפני 70 שנים ידיעות על מרמור הולך וגובר בקרב התושבים, שחשים מנוצלים בידי בעלי מקצוע שונים, המפקיעים מחירים ללא כל גבול בעבור שירותיהם.
"הגיעו מים עד נפש", אמר תושב העיר יהודה קליין לסופר העיתון "מעריב", והוסיף: "בעלי המלאכה, בנאים, נגרים ואחרים, מנצלים את העובדה שבאר שבע רחוקה ושמספר בעלי המקצוע בה קטן, ומפקיעים במחיריהם ללא רחם. לעולים החדשים ולחיילים המשוחררים אין כל ברירה אלא לחרוק שיניים – ולשלם".
המחסור בבעלי מקצוע בבאר שבע התקשר לתקנה ישנה שהוציאה בזמנו "אפיקים בנגב", מינהלת שניהלה מטעם הממשלה הזמנית את ענייני באר שבע, ובה נקבע ש"מספר בעלי המקצוע בעיר יוגבל, כדי להבטיח עבודה לכל ללא תחרות". בינתיים גדלה באר שבע והתפתחה, אך התקנה נותרה בעינה. בעקבות זאת העלו בעלי המקצוע הבטוחים בפרנסתם את דרישות התשלום שלהם לכל שירות, גם הפעוט ביותר, וסופר "מעריב" דיווח ש"יש המגיעים להכנסה יומית של 90 לירות, הרבה מעבר לשכר החודשי של מעמד הביניים".
תושב העיר אליהו דנון התלונן באוזני הכתב: "אין חנות בבאר שבע שלא זוכה לביקורים קבועים ורצופים של פקחי המחירים, שמייד נותנים רפורט (דו"ח) לכל מפקיע מחיר. ומה עם ההפקעות של בעלי המקצוע? להם יש פרוטקציה אצל דב יוסף? (שר האספקה והקיצוב; ד"ס)".
מבצע לאומי: משפחות מארחות ילדי עולים
הגשמים הרבים שירדו השבוע לפני 70 שנים בכל רחבי הארץ הפכו את רוב מחנות העולים לעיסת בוץ גדולה. המים הציפו שטחים ציבוריים במחנות וחדרו לאוהלים, לפחונים ולצריפים, שבהם ישבו משפחות מיואשות ורועדות מקור. חמור במיוחד היה מצב הילדים: רבים מהם חלו ונשלחו לאשפוז, חלקם חזרו למחנה בלי טיפול בשל תפוסה מלאה בבתי החולים.
עקב המצב חברו יחד ארגוני נשים, ובשיתוף הסוכנות היהודית, הקימו במהירות מערכת כלל־ארצית, שנועדה לקלוט את ילדי העולים לאכסון בבתי אזרחים. ב־29 בדצמבר 1949 פורסמו הודעות ברדיו, בעיתונות ועל לוחות המודעות, שקראו לציבור בישראל "להטות שכם ולסייע בהצלת ילדי המחנות".
בתוך פחות מ־24 שעות נרשמו יותר מ־2,000 משפחות מתנדבות שביקשו לארח ילדי עולים בבתיהן, ולמחרת הצטרפו עוד כ־1,000. מתוך כלל המשפחות, 600 היו מחיפה ו־500 מתל אביב, הצבא הקצה את אחד ממחנותיו לאכסון 300 ילדים עם אימותיהם, ומשקי עמק הירדן הציעו כ־100 מקומות.
עד סוף השבוע כבר היו 7,000 משפחות שביקשו לארח, כשרוב המשפחות באו ממעמד הפועלים ומהמעמד הבינוני. כמו כן, בלטה העובדה שמשפחות רבות שהתנדבו לארח היו ממוצא תימני, ולא רק ילד אחד ביקשו לשכן, אלא שניים ואף שלושה. וכך תיאר סופר העיתון "על המשמר" את מצב הילדים: "הם הגיעו מהמחנות כחושים, עלובי מראה, מזוהמים, לבושי קרעים. והנה, בזכות הנדיבות הנפלאה והלב החם של אזרחי ישראל - הם יזכו להכיר מקלחת חמה, מיטה נוחה ותזונה מבריאה".
רבות מהמשפחות המארחות סירבו לקבל את הסכום של שש לירות לחודש שהקצתה הסוכנות לקליטת הילדים, ודרשו להעביר את הכסף לשימוש הוריהם.
סמלי מדינה חדשים
בישיבת ועדת הסמלים שנערכה ב־1 בינואר 1950 פורסמה החלטתה בנוגע למראה נס הנשיא. בתום תחרות בין אמנים ומעצבים נקבע שנס הנשיא יהיה דגל בצורת ריבוע כחול, ובמרכזו יופיע סמל המדינה רקום בחוטי כסף. בישיבה נידון גם נושא סמל בתי המשפט. אף שהוועדה לא קיבלה החלטה סופית, הלך הרוח בין חבריה נטה לכיוון סמל המדינה ממתכת שיוצמד ללוח עץ - אשר צבעו יותאם לריהוט בבתי המשפט. בישיבה דנו גם בהכנת סיכת דש מיוחדת, שתינתן כמזכרת לכל תייר בהגיעו לארץ.
ירידה בתאונות הדרכים
השבוע לפני 70 שנים פורסמו נתוני תאונות הדרכים ל־1949, ומהם התברר שבשנה זאת חלה ירידה של 43 אחוז במספר התאונות בהשוואה ל־1948.
שר התחבורה, דוד רמז, ייחס את הנתונים המעודדים ל"מבצע מרדכי" שהפעילה המשטרה הצבאית לאורך כל השנה, שכן התאונות הצבאיות היו חלק הארי בנתוני תאונות הדרכים ב־1948. כמו כן, נמסר שבמהלך 1949 נערכו בצה"ל 4,000 משפטים בגין עבירות תנועה, והוטלו קנסות ועונשי מאסר של עד שלושה חודשים לעברייני תנועה. כמה קצינים שנשפטו הורדו בדרגתם הצבאית.
מה מותר להביא מפולין?
עם תחילת העלייה היהודית מפולין הרשו שלטונות פולין לעולים לקחת עימם לארץ כל מה שחפצו, אולם בתוך זמן קצר שונתה התקנה, והעולים הורשו להוציא מפולין מעט מבגדיהם, עשרה ספרים (בתנאי שפורסמו אחרי שחרור פולין מהנאצים), סידור תפילה אחד, כלי אוכל (בתנאי שאינם עשויים כסף), שעון יד אחד, טבעת נישואים ("לנשואים בלבד, בתנאי שהיא בגודל ובמשקל נורמליים"), 200 סיגריות ושלושה ק"ג לחם.כרזה לזהירות בדרכים, 1949
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
